נולד בשנת 1777 בעיר תטואן לרב שם טוב, בן למשפחת רבנים. נקרא על שם סבו רבי יצחק. עוד לפני שהגיע לגיל מצוות שקד על לימודי התורה.
בצעירותו התייתם מאביו והוא ומשפחתו חיו בדוחק רב. וכלכלת הבית הוטלה על אימו שעבדה ויגעה על הבאת לחם לביתה מרובה הילדים. באחד הימים כשעמדו על חרפת רעב נאלצה אימו למכור את הש"ס של אביו כדי לקנות לחם לילדיה הקטנים. רבי יצחק הצעיר שראה את עצבונה של אימו החליט לעשות כל שביכולתו כדי לקנות את הש"ס של אביו בחזרה וכך עשה, אסף פרוטה אחר פרוטה עד שהצליח להשיב לאימו את ספריו של אביו שנפטר.
בגיל 17 גילה בקיאות וידע רב בתורה ובהלכה. בגיל 18 נשא לאישה בת למשפחת רבנים אשר ילדה את בנו הבכור, אולם תוך זמן קצר נפטרה והותירה אותו עם בנו הקטן. לאחר מספר שנים נשא לאישה את שמחה ביתו של רבי וידאל ביבאס - לזוג נולדו עשרה ילדים.
התפרנס מכתיבת שטרות וחי בעוני. עם זאת, החזיק בספרייה מכובדת שכללה ספרים נדירים.[1]
רבנותו
רבי יצחק בן וואליד סירב למשרות שונות שהוצעו לו, וכן כאשר פנו אליו אנשי העיר תטואן לשמש כרבם, סרב. לאחר הפצרות רבות מצד אנשי קהילתו, נדד לגיברלטר. קהילתו שלחה אחריו שליחים על מנת להחזירו לעירם, והתעקשו שיבוא לשמש להם כרב. לאור בקשותיהם החוזרות קיבל את הכהונה ושימש כרב העיר וכאב בית הדין במשך 40 שנה. הוא התגלה כמנהיג בעל שיעור קומה ודאג לבני קהילתו ולעניים יתומים ואלמנות בפרט.
פעילות רבנית
רבי יצחק ביסס כמה ממנהגי עירו תטואן, תוך שהוא מזכיר את דבריהם של רבני העיר הקודמים, כדוגמת רבי יעקב הלוי ורבי חסדאי אלמשונינו.[2] בשנת 1868 פנה במכתב ביחד עם רבי יצחק נהון למשה מונטיפיורי בבקשה לסיוע אל מול האלימות כנגד יהודים במרוקו, עקב רצח אכזרי של שתי נשים יהודיות בתטואן.[3]
מבן תלמידיו נמנה רבי ישעיה בן נאים אביו של רבי רפאל חיים משה, ובנו הוא הרב יוסף בן וואליד, מחבר הספר 'שמו יוסף'.
יחסו לארץ ישראל
בלט באהבת ארץ ישראל, והתעניין במצב היהודים השוכנים בה. כמו כן, תרם ביד רחבה לאנשים שהגיעו מארץ ישראל. בשנת תרכ"ב (1862), עלה לארץ והתיישב בחיפה עם משפחתו, למרות הפצרות רבני ירושלים ובתוכם הראש"ל רבי חיים דוד חזן שיתיישב בירושלים.[4] לאחר זמן קצר חזר לתטואן[5].
יחסו לכי"ח
הרב יצחק בן וואליד היה אחד התומכים בבתי הספר של אליאנס (כי"ח), וכאשר אלה חיפשו בקרב קהילות בצפון אפריקה ועדות מזרח מקום לייסד את בית הספר הראשון של הרשת, הרב אישר את הקמתו בתטואן, בה נוסד בית הספר הראשון של הרשת בשנת 1860. אולם התנה עמהם על לימודי הקודש בכמות ובאיכות. הם קיימו את תנאיו בעודו בחיים, אולם לאחר פטירתו הפרו את התנאים, ורבני העיר התרו בהם ללא הועיל[6]. הרב גם רשם את יוצאי חלציו ללימודים ברשת לרכישת השכלה בשפות ומדעים.
פטירתו
בשנת ה'תר"ל, בהיותו בגיל 93, נחלש כוחו, לאחר שחלה במשך שלשה שבועות, (בתקופה זו התקיים מניין בביתו), נפטר בט' אדר עם כניסת השבת נפטר בעת שאמר ומלמל את הפסוק: "מזמור שיר ליום השבת".
צוואתו
ציווה בצוואתו שכאשר ילוו את מיטתו לא יקראו לו בתארים אלא רק רב ודיין, וכן השביע את קרוביו שלא יכתבו על מצבתו דבר, ואף לא את שמו. ואת בניו ציווה שימשיכו במעשי צדקה. כמו כן ביקש לפני פטירתו, שיכריזו בשמו שהוא מבקש מחילה אם פגע במישהו.
נטמן בעירו תטואן וקברו נודע כאתר עלייה לרגל וביום השנה לפטירתו היו באים המונים להתפלל להשתטח על קברו. בשנים האחרונות מתקיימת הילולא במקום.
ספריו והנצחתו
רבי יצחק בן וואליד כתב מספר חיבורים. המפורסם שבהם הוא שו"ת "ויאמר יצחק". לדעת כמה היסטוריונים,[7] בספר "ויאמר יצחק" טמון מידע רב אודות ההיסטוריה הכלכלית, החברתית והדתית של יהודי תטואן. כמו כן מופיעים בו טקסטים נדירים בשפת החכיתיה (הניב הצפון אפריקאי של לדינו). רבי יצחק החזיק בספרייה מכובדת שכללה ספרים נדירים. ספריה זו וספרית בית מדרשו מצויות כעת בירושלים ביד אספן פרטי.
מספר מוסדות לימוד תורה נקראים על שמו בארץ שהגדול ביניהם "תולדות יצחק" השוכן בהר נוף שבירושלים.
לרבי יצחק היה מקל הליכה שעבר מדור לדור במשפחתו, וידוע בסגולותיו הרבות בריפוי מחלות ובייחוד כסגולה ללידה קלה. מטה זה שמור אצל אחת מנינותיו בארץ ישראל באזור המרכז.
