המחתרת היהודית במרוקו היא ארגון חשאי אשר פעל במסגרת "המוסד לתפקידים מיוחדים" בין השנים 1956–1964. מטרת המחתרת הייתה להביא לעלייתם של יהודי מרוקו למדינת ישראל ולהקים במרוקו מחתרת יהודית להגנה עצמית. מחתרת זו כונתה "המסגרת" והורכבה ממספר שלוחות – הגנה ("גונן"), מודיעין, העורף הציבורי ("גרקו"), שלוחת העלייה ("מקהלה") ושלוחת תנועות הנוער החלוציות ("מחול"). עיקר פעילותה של המחתרת היהודית במרוקו הייתה בענייני עליה.

התעוררות התנועה הציונית במרוקו החלה בשנת 1900, רבני מרוקו ומנהיגי ההקהילה היהודית בה החלו כותבים להרצל ודנים עמו בסוגיות בעניין הציונות. ראשי יהדות מרוקו ביקשו להצטרף לתנועות הציונות בעולם ולקשור את גורלם עמם. כבר אז שאפו לעזור בכל כוחם בבניין מפעל הציונות. בתקופה מוקדמת זאת הציונות במרוקו התבטאה בשלל צורות; אגודות ציוניות קמו בכל ערי מרוקו בהובלת גדולי הרבנים המקומיים, עיתונים ציונים כגון ל'אווניר אילוסטרה יצאו לאור, משוררים חשובים ממרוקו כגון ר' דוד אלקיים חיברו שירים בזכות הצהרת בלפור והציונות, ותנועות נוער שחינכו לעברית מודרנית ולרוח חלוצית החלו לפעול במדינה. בנוסף מספר מאות משפחות עלו לארץ ישראל, בעיקר כחלק מהעלייה השנייה.

בקונגרס החמישי הודיע הרצל על הקמת סניפים להסתדרות הציונית בצפון אפריקה אך הייתה זו פעילות ארגונית גרידא ללא ביסוס אידאולוגי. החל משנת 1921 השתתפו ראשי הציונות במרוקו בקונגרסים הציוניים, אולם כיוון ששפת הקונגרסים הייתה יידיש או גרמנית והנהלת הציונות לא טרחה לתרגם ולהסביר לצירים את נושאי הדיון או תכניו, הייתה זו השתתפות סבילה בלבד. ראשי תנועת הציונות לא ייחסו חשיבות מרובה לפעילות הציונית בצפון אפריקה ולכן לא שיתפו יהדות זו בהכרעות. הפעילות הציונית במרוקו נתקלה בקשיים נוספים שנבעו ממספר תחומים: א. ניכור לשוני והיעדר חומר הסברה בעברית או בצרפתית- ראשי ההסתדרות הציונית היו כולם יוצאי אירופה ושפתם הייתה יידיש או גרמנית. ב. ראשי ההסתדרות הציונית ראו בתנועות הציוניות במרוקו ביטוי דתי ומחסום בפני התבוללות ולא כתנועה אידאולוגית אמיתית. ג. השלטון הצרפתי אשר לא עודד פעילות ציונית והקשה על הקשר בין הגופים.

הקשר בין יהדות מרוקו לתנועה הציונית ולישוב היהודי בארץ-ישראל נותק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הקשר חודש בשנית עם נחיתת כוחות הברית בחופי צפון אפריקה והמפגש עם קצינים יהודיים ושליחים מישראל. המפגש המחודש שנוצר לא נותק עוד והביא בהדרגה לעליית יהודי מרוקו לישראל.

92 אלף יהודים עלו ממרוקו לישראל מהקמתה ב-1948 ועד ל-27 בספטמבר 1956, המועד בו הוציאו שלטונות מרוקו צו רשמי על הפסקת ההגירה היהודית. רובם המכריע של העולים, 56 אלף נפש, הגיעו עת החלה המחתרת את פעילותה בשנים 1955–1956. עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל נראה היה כי יתחיל גל אדיר של עליה בעקבות הדחף הדתי של יהודי מרוקו להגיע לארץ הקודש בשילוב עם הפחד מהציבור הערבי במרוקו. אולם, התנגדותה החריפה של צרפת שמה מכשול בפני יהודי מרוקו ומנעה את עלייתם ארצה. הנציב הצרפתי אלפונס ז'ואן תיאר זאת כך: "זוהי מין תנועה של דחף ומיסטיות וגם של פאניקה אשר דוחפת את היהודים אל מחוץ למלאחים שלהם [...] ואינני חושב כי מוגזם לומר שאילו לא נעשה ניסיון לעצור אותה היו יוצאים לפלשתינה 200,000 מתוך 250,000 יהודי מרוקו"^[1] הצרפתים ניסו לעצור את תנועת העלייה ובשלב מסוים אף זכו בשיתוף פעולה מצד השלטון הישראלי, בו היו חילוקי דעות בין התומכים בעלייה ההמונית למתנגדים לה.

החל מ-1954 ובייחוד במהלך 1955–1956 השתנו פני הדברים, כוונתה של צרפת לעזוב את מרוקו נעשתה ברורה ומצבם של היהודים כבר לא היה יציב כבעבר. במהלך 1955 ועד 27 בספטמבר 1956, המועד בו הוציאו שלטונות מרוקו צו רשמי על הפסקת ההגירה היהודית, עלו לישראל כ־56,000 מיהודי מרוקו, יותר מבכל השנים עד לתקופה זו יחד.

בשנותיה הראשונות, החלה מדינת ישראל בצעדים לקראת העלאת היהודים ארצה. בחודש יולי 1954, הוטל על "המוסד" בשיתוף עם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, להקים במרוקו מחתרת יהודית להגנה עצמית ולעלייה לישראל.

תקופת המחתרת החלה באוקטובר 1955 עם הגעתה של המשלחת הראשונה של "המוסד". בנובמבר 1955 הוקמו החוליות הראשונות של השלוחה להגנה עצמית – "גונן" ובינואר 1956 הוקמה המחתרת היהודית בצפון אפריקה ששם הצופן שלה היה "המסגרת".

ב"מסגרת" פעלו זה לצד זה שליחים ישראלים וצעירים שגויסו מקרב תנועות הנוער החלוציות ובוגריהם מתוך יהודי מרוקו. פעילי "המסגרת" היו נתונים בסכנה ולעיתים קרובות נאסרו ואף נחקרו בעינויים. בתחילת דרכם לא היה ברור לשליחים מה צפוי להיות אופי עבודתם, היקפה ואופן יצירת הקשרים עם הקהילות היהודיות ברחבי מרוקו. הסכנות היו רבות והעתיד היה מעורפל. לימים, נוצרה "המסגרת", אשר גייסה לשורותיה מאות צעירים מכל רחבי קהילות מרוקו.

השנים 1955–1956 נחשבות לשנות ההתארגנות וההכנה, בשנים אלו ביססה המסגרת את פעילותה ואת הקשרים שישמשו אותה בשנים הבאות. כמו כן צברה המחתרת ניסיון לקראת התקופה המאוחרת יותר, בה תיאלץ לפעול במצב סבוך יותר עם יציאתה של צרפת ממרוקו וקבלת עצמאותה.

עם פרוץ המאבק על עצמאותה, החלה מרוקו להתקרב אל העולם הערבי ואל הליגה הערבית. התקרבותה הביאה לשינוי ביחס ליהודים והאנטישמיות בה גברה. בשנת 1956, נסגרו שעריה של מרוקו בפני יציאת יהודים והעבודה הגלויה של מחלקת העלייה בסוכנות היהודית הופסקה בצו השלטון ושליחיה יצאו מן המדינה.

עם סיומה של הפעילות הגלויה של אנשי הסוכנות היהודית, התחזקה חשיבותה של פעילות "המסגרת" הן בצורך להגנה עצמית והן בהתארגנות להמשך פעילות העלייה.

בין השנים 1956–1961 ערכו חברי "המסגרת" מאות פעולות מבצעיות ביבשה באוויר ובים, שבהן הוברחו ממרוקו למעלה מ-25,000 יהודים. לאחר מכן בין השנים 1961–1964 סייעו חברי המסגרת בתכנון וביצוע של העלייה הלגאלית ו"מבצע יכין".

"המסגרת" הייתה מורכבת משלוש שלוחות עצמאיות עיקריות:

1. שלוחת "גונן" – הזרוע להגנה עצמית – שלוחה זו עסקה בארגון ההגנה על הקהילות היהודיות.
2. שלוחת "המקהלה" – שלוחה זו עסקה בהעלאת יהודים לישראל בחשאי. "המקהלה" נעזרה בשלוחת "הבלט" או "המחול" אשר פעלה בתנועות הנוער החלוציות, בעיקר בנושא העלייה ארצה. שלוחת "המחול" סייעה ל"מקהלה" באיתור מועמדים לעליה.
3. שלוחת "המודיעין" – מטרתה של שלוחה זו הייתה לספק מידע ביצועי ומדיני על מנת לשמש את שלוחת העלייה, ההגנה וצרכי המטה. שלוחת המודיעין הפעילה את שלוחת העורף הציבורי, שהורכבה מיהודים בעלי מעמד שתפקידם היה ליצור קשרים עם חוגים שונים בחברה המרוקאית. המטה הראשי של שלוחת המודיעין היה ברבאט, הבירה המנהלית של המדינה.

עיקר פעילות "המסגרת" הייתה בקידום העלייה לישראל, בייחוד לאחר הוצאת צו השלטון אשר אסר את המשך ההגירה לארץ. את פעילות העלייה של יהודי מרוקו על ידי המסגרת ניתן לחלק ל-3 תקופות עיקריות:

מיום הקמת המדינה ועד לצו האוסר את יציאת היהודים לישראל, עלו כ-92 אלף מיהודי מרוקו לישראל. בתקופה זו, העלייה התבצעה בעיקר באמצעות מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית,"קדימה", אשר ריכזה את היהודים במחנות עלייה זמניים והעבירה אותם לישראל דרך צרפת. בתקופה זו הועלו היהודים בכפוף לתקנות הגבלה כלליות רשמיות, שפרסמה ישראל, תחת העקרונות הבאים:

1. 80 אחוז מהעולים מארצות צריכים להיבחר מבין המועמדים לעליית הנוער, חלוצים, גרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע עד גיל 35 ומשפחות שבהם המפרנס הוא עד גיל 35.
2. המועמדים הנ"ל פרט לבעלי מקצוע ובעלי אמצעים לשיכון עצמי, צריכים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית למשך שנתיים ימים.
3. אישורים למועמדים הנ"ל יינתנו רק לאחר בדיקה רפואית יסודית ובהשגחת רופא מן הארץ."^[2]

בתקופה זו שלטה צרפת במרוקו והתנגדה לעליית יהודים מסיבית לישראל, מסיבות רבות. הצרפתים ניסו לעצור את תנועת העלייה והנהיגו מדיניות של מכסות שקבעה מכסה לרישיונות ההגירה שניתנו ליהודים המבקשים לצאת ממרוקו.

הגבלות אלו, הן מצד השלטונות הצרפתיים והן מצד השלטונות בישראל מנעו מיהודים רבים לעלות ארצה במהלך שנים אלו.

לאחר שההגירה היהודית וכל פעילות ציונית נאסרו לחלוטין במרוקו, החליטו ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית ו"המוסד" לפעול נמרצות לעליית היהודים שנותרו. תקופה זו כונתה גם "העלייה ב'". בשנים אלו עלו לישראל כ־30,000 יהודים בעזרת שלוחות "המסגרת" ובעיקר שלוחת "המקהלה" בצל סכנה גדולה לחייהם. האירוע המכונן בתקופה זו היה אסון טביעת ספינת המעפילים "אגוז" בלילה שבין ה-10 ל-11 בינואר 1961 כשעל סיפונה 43 עולים ואיש המוסד חיים צרפתי. לאחר טביעתה, ובתכנונם והדרכתם של אנשי "המסגרת" הופצו במרוקו כרוזי מחאה במבצע "בזק" הדורשים את שחרורם של יהודי מרוקו. בעקבות הפצת הכרוזים נאסרו, נחקרו ועונו באכזריות רבים מחברי "המסגרת". על אף האסון הכבד ותוצאותיו הקשות החלה מנשבת רוח חדשה של ביטחון עצמי, כבוד וגאווה בקרב יהודי מרוקו.

הפלגותיה של הספינה "אגוז" ומבצע "בזק" שהתקיים מיד לאחר אסון הטביעה מהווים פרק מיוחד בתולדות העפלת יהודי מרוקו לישראל. הספינה "אגוז" נשכרה בג'יברלטר מבעל מספנה סקוטי. מהפלגתה הראשונה ועד לזו האחרונה העבירה "אגוז" מאות יהודים ממרוקו לג'יבלרטר. סיפונה של ה"אגוז" הכיל בכל הפלגה בין 40–45 נפש ואת כל הפלגותיה ליווה איש "המסגרת" אשר קיים את קשר האלחוט עם פריז וג'יבלרטר. על אף קיומם של תחקירים ומחקרים רבים, לא הצליחו לגלות עד לעצם היום הזה הסבר חד משמעי לנסיבות טביעתה של הספינה.

בעקבות הטביעה ועל מנת לתת פורקן לרגשות העלבון והמרי של יהודי מרוקו, בחרה "המסגרת" לפתוח בצעדי מחאה כנגד התנהגות השלטון, על ידי הפצת אלפי כרוזים ברחבי מרוקו הקוראים ליציאה חופשית של יהודים ממרוקו- מבצע "בזק". צעד זה נועד לעודד את רוחם של היהודים אך מחירו היה רב ולאחריו נעצרו רבים מחברי המחתרת ונחקרו בעינויים. שניים מהם, רפאל (רפי) ועקנין ומרסל רוימי עונו עד מוות בבית הכלא המרוקאי, והיו להרוגי מלכות.

למרות הקשיים ולאחר טביעת אגוז בחודש מרץ 61 הצליחו חברי המסגרת לארגון את הפלגתה של עוד ספינה ועליה כ-50 מעפילים.

"מבצע יכין" כונה גם העלייה ג' והחל ב-28 בנובמבר 1961 ובמסגרתו עלו עד לשנת 1964 כ־80 אלף מיהודי מרוקו. השם "יכין" היה שמו של אחד משני העמודים המרכזיים שתמכו בהיכל בית המקדש שבנה שלמה המלך וראו בעלייה זו כאחד מעמודי התמיכה המרכזיים של העם בישראל. בשונה מקודמתה, עלייה זו נעשתה במסגרת הסכם מסודר וחוקי. העלייה הייתה באישור השלטונות ולא נעשתה עוד בתנאי מחתרת מסוכנים. לאחר שנים של ניסיונות כושלים להידברות עם השלטון והמלך, החל בקיץ 1961 דיון רציני עם בכירי השלטון בדבר מתן רשות ליהודים להגר. המשא ומתן הסתיים בהצלחה וניתנה ליהודים הבטחה לאפשר לעשרות אלפי יהודים לצאת תוך מספר חודשים. לפי ההסכם שהושג הורשו היהודים לצאת ממרוקו ולהגר ממנה בתנאי שיעדם המוצהר אינו ישראל והגוף המטפל בהגירה אינו גוף ציוני, אלא ארגון ההגירה הבינלאומי היא"ס שייסדה הקהילה היהודית בארצות הברית – H.I.A.S – The Hebrew Sheltering & Immigrant Society. במסגרת הסכם זה שולם בעבור כל עולה "כופר" 50 דולר. פעילי "המסגרת" איפשרו עלייה תחת חסותה של היא"ס עד לאמצע שנות ה-60. ההסכם יצא אל הפועל תוך העלמת עין של השלטונות שלא עיכבו מתן דרכונים קולקטיביים והעניקו אותם לפי פניית העולים ללא בעיות מיוחדות. אחת הבעיות העיקריות במבצע הייתה לאתר היהודים אשר היו מעוניינים לעלות לארץ והוחלט לבצע מפקד בקרב הקהילות.

ההערכות הסוכנות היו כי מדובר בעלייה של עשרות אלפי עולים בסך הכל. אולם מעבר לכל ציפייה המבצע נמשך שנים אחדות ובמהלכו עלו לעיתים יותר מעשרת אלפים עולים בחודש אחד.

מאז הקמת המדינה ועד היום עלו לארץ קרוב לרבע מיליון יהודים – העלייה הגדולה ביותר של יהודים מארץ מוסלמית. כיום, נותרו במרוקו כ-2,500 יהודים.

בראשית 1956 הגיעו לאלג'יריה בשליחות המוסד אברהם ברזילי, יליד בגדד, יוצא הפלמ"ח, קצין ביחידה 131 באגף המודיעין בצה"ל, אחד ממפעילי חוליות הריגול במצרים, ואשתו במסווה של מורים לעברית על מנת לסייע ליהודים המקומיים לארגן מסגרות הגנה. ראשי הקהילה ואישים מרכזיים בה סירבו לשתף פעולה. ברזילי ארגן עשרות צעירים מקרב תנועת הצופים והעביר להם הדרכה בתפעול נשק שהוברח לעיר. ב-12 במאי 1956 פרץ הפוגרום בקונסטנטין. ערבים פרצו לרובע היהודי, ירו, השליכו רימון. יהודי נהרג ו-13 נפצעו. בתגובה נכנסה ההתארגנות היהודית לפעולה. שלוש כיתות חמושות נפרסו ברחבי הרובע והחלו לסייר ולהגיב בירי אל התוקפים הערבים ש-19 מהם נהרגו. הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שבה קהילה יהודית בארץ מוסלמית הותקפה והשיבה אש.

המחתרת היהודית במרוקו היוותה נדבך חשוב בתנועה הציונית וכלל יהודי מרוקו חשו זיקה מיוחדת לאתוס הציוני בגילוי זה של תעוזה וגבורה. על פי ד"ר ירון צור "המסגרת הולידה טיפוס רביעי של פעיל ציוני: צעיר הדומה מבחינת האינטנסיביות של פעילותו לפעיל התנועה החלוצית, אך נבדל ממנו בכך שלא עלה תוך זמן קצר לארץ ישראל. המאמצים שהשקיע "המוסד" בתיאום עם תנועות הנוער החלוציות ובהכשרת פעילים ל"מסגרת" היו ללא תקדים בתולדות הכשרת הקאדרים הציוניים לפעילות במרוקו... "המסגרת" הפכה גם מנוף להתקדמותם של צעירים אלה עם עלייתם ארצה".

הפעילות בשירות הארגון תרמה תרומה מכרעת לקירובם של יהודי מרוקו לתנועה הלאומית היהודית ולשילובם בחברה הישראלית. העובדה שהעלייה ממרוקו הופקדה בידי "המוסד" והסוכנות היהודית הובילה לתהליך א-פוליטיזציה וכן להאדרת העוז של העולים והעוסקים במלאכת העלייה. הדבר ייצר אתוס של מעפיל ציוני בדומה לתקופת העפלה טרם הקמת המדינה וסייע בהעלאת דימויים של העולים ושל הקהילות מהן באו.

• העלייה ממרוקו
• יהדות מרוקו
• המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים
• הסוכנות היהודית
• יהודית יחזקאלי גלילי אשת סוד

• ירון צור, קהילה קרועה, יהודי מרוקו והלאומיות, 1943–1954, עם עובד, 2001.
• אנייס בן-סימון, חסן השני והיהודים, סיפור העלייה החשאית ממרוקו, ידיעות אחרונות, 1993.
• מאיר קנפו, המחתרת היהודית במרוקו 1955–1964, 2001.

• אמיר בוחבוט‏, מתחת לאף של המלך: המבצע החשאי של המוסד להגנה על יהודי מרוקו, באתר וואלה, 27 באפריל 2019
• שיר אהרון ברם, גן הילדים שהפך למפקדת המוסד במרוקו, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 1 בפברואר 2023