ציפורה (פייגה-אטל) זייד נולדה בעיר וילנה, בירת ליטא, חמישית מבין שבעת ילדיהם (שנותרו בחיים) של רייזה (שושנה) לבית מלץ ומנחם בקר, צבע-אמן.[2] הייתה ילדה שובבה ועצמאית מאוד, ובצעירותה הייתה חברה בהתארגנויות יהודיות בווילנה. בשנת 1907 עלתה ארצה עם אחותה קיילה. החלטתה לעלות הייתה החלטת בזק. לאחר שאחותה רבקה ויתרה ברגע האחרון (על-פי בקשת אחיה הבכור, משה), על כרטיס נסיעה לארץ ישראל, החליטה לנסוע במקומה, בידיעה כי תוכל לחזור הביתה לליטא בכל עת שתחפוץ.
בארץ גרה בירושלים יחד עם אחותה קיילה, למדה תפירה ועבדה אצל חייט. בנוסף, עבדה כמבשלת בבית יתומים בירושלים בו עבדה אחותה. השתתפה באספות של פועלי ציון, שם פגשה בחבורה של סתתים, ביניהם אלכסנדר זייד, לו נישאה לימים. הקשר עמו היה הסיבה לכך שנשארה בארץ ולא חזרה לווילנה.[3] ביומנו תיאר אלכסנדר זייד את הקשר שנרקם ביניהם:
בערב ההרצאה הכרתי את ציפורה ונקשרתי אליה קשר של ידידות. לא העזתי לקוות שתישאר בארץ ישראל. היא הייתה בעד אוטונומיה יהודית בגולה. למחרת באו האחיות (ציפורה וקיילה) לבקר בדירתנו המשותפת בה גרה קבוצת הסתתים, טעמו מן "הבעבלך" (שעועית) שלנו וחיינו מצאו חן בעיניהן... המחשבה על שיבתה לרוסיה ציערה את שנינו. לבסוף הכרענו, ארץ ישראל ואני - והיא החליטה להישאר.[4]
בקולקטיב סג'רה
בשנת 1908 עברה יחד עם אחותה, אלכסנדר זייד ועוד שישה חברים מקבוצת הסתתים לחוות הקולקטיב סג'רה, שהוקמה על ידי מניה שוחט ובתמיכת מנהל החווה אליהו קראוזה. במכתב שכתבה לימים לדוד בן-גוריון, סיפרה שבמהלך הנסיעה מירושלים לסג'רה אמר לה נהג הפרדות, מוסלמי אדוק, כי אם היא מעוניינת להצטרף לנסיעה עליה להתחפש לגבר, מחשש שתיחטף בדרך. היא קיבלה את עצתו והתחפשה לגבר בשם גבריאל במהלך כל הנסיעה וגם מספר ימים לאחר מכן.[5]
הקולקטיב, שהיה בבעלות חברת יק"א, מנה אז 25 איש ואישה. ייחודו היה בהיותו התארגנות חקלאית כקומונה, במסגרתה קיבלו כלים, שטח וניהלו את חייהם על בסיס קופה משותפת וסידור עבודה מרכזי. הקולקטיב חרת על דגלו בין היתר את הערכים כיבוש העבודה וכיבוש השמירה. לפי חלוקת העבודה בקולקטיב, הגברים עבדו במלאכות שדרשו הפעלת כוח פיזי, והנשים בבישול, ניקיון וכביסה. היא התנגדה לכך ופעלה לשינוי חלוקת התפקידים המסורתית בין נשים לגברים בקבוצה. בין היתר נאבקה על זכות הנשים לעבוד בחריש בעזרת שוורים, על זכותן להשתתף בשמירה וכן הנהיגה אופנת לבוש ותספורת שכללו שיער קצוץ ומכנסיים קצרים. רחל ינאית בן-צבי תיארה את הנשים בסג'רה כך:
פתאום, נתגלה במרחק מה מאיתנו מחזה מרהיב עין. צמדי שוורים רתומים למחרשות ודמויות שאינן דומות כלל לפלאחים מהלכות אחר מחרשה בתלם, האם לא חברינו הם אלה? התקדמנו מהר ומה רואות עיני? בין האוחזים במחרשה גם בחורות! אף הן הבחינו בנו ויצאו לקראתנו בריצה. הנה אסתר, שרה וציפורה - הן חבושות בכאפיות כמו הבחורים לובשות חולצות ארוכות אפורות כהות ומכנסיים רחבים - הלבוש החדש של הגליליות של חברותינו בחוות סג'רה.[6]
בארגון השומר
בשנת 1909 הייתה אחת מקבוצת הגברים והנשים שהקימו את ארגון השומר. משימתם הייתה משולשת: ביסוס הביטחון, ארגון פוליטי וכיבוש העבודה. ציפורה ואלכסנדר זייד היו שומרים, ועל כן נדדו בין יישובים על פי החלטת הארגון. כך מסג'רה עברו לחדרה, שם עבדה ציפורה בבית חולים בזכרון יעקב כעוזרת האישית של הלל יפה, מחדרה עברו לרחובות, שם גרו בכרמים וחיו בסוכה. ברחובות הפגינה את כישוריה ברכיבה על סוס, לבושה בלבוש גבר. היא התחרתה בתחרות רכיבה על סוסים וניצחה גברים רבים, ביניהם רוכבים בדואים מנוסים. הם גרו במושבה זו כשנתיים, ושם גם נערכה בקיץ 1913 חתונתם, שהתקיימה בזמן אספת השומרים השנתית לארבעה זוגות.[7] במהלך החתונה הגיעו רוכבים שהודיעו על התקפה של ערבים בחדרה. ארבעת החתנים שנישאו באותו היום עלו על סוסיהם ורכבו עד חדרה כדי להגן על המושבה.
לאחר החתונה חזרו לחדרה, וזמן קצר לאחר מכן עברו לכרכור. הם גרו בחושות ערביות בתנאים קשים. הנשים עיבדו את האדמה יחד עם הגברים בשוויון מלא והיא הקימה משק עזר קטן ובו עופות, פרה וערוגות לגידול ירקות. בשנת 1914 עברו לתל עדשים, שם נולד בנם הבכור גיורא. בתחילת 1916 נולדה הבת כוכבת. באותה שנה הצטרפה משפחת זייד לקבוצת שומרים שהצפינה למטולה להקים יישוב חדש על אדמת חמרה, שלימים יקרא כפר גלעדי, על שמו של ישראל גלעדי, בעלה של קיילה, אחותה של ציפורה.
השתתפותן של נשים בשמירה
החוקרת סמדר סיני מראה כי ההשתתפות בשמירה על הסכנות שהיו כרוכות בה לא הרתיעה את הנשים בארגון השומר, אך היה עליהן לשכנע את הגברים בארגון כדי שיאפשרו להן להשתתף בשמירה, ואלה לא ששו לכך. לרוב הנשים לא נמנו עם השומרים הקבועים, אלא שימשו בתור כוח עזר לעת מצוקה. בדרך כלל הן רק סייעו בעת מצוקה ולא נמנו עם סגל השמירה הקבוע. כדי להשתתף בשמירה השיגו כלי נשק והתאמנו בהפעלתם באופן עצמאי. ציפורה זייד קנתה את האקדח שלה, מסוג בראונינג, בכספי עבודתה כפועלת חקלאית בחווה בסג'רה.[8]
ב-1908, כשביקשו איכרי מסחה עזרה בהגנה עליהם כאשר יצאו לעבודת האדמה, ביקשו גם החברות להצטרף, אך נענו בשלילה. זאת אף על פי שהיה להן נשק, כנראה בהוראה של ישראל שוחט. נראה ששוחט חשש לשלומן, וייתכן שרצה להפגין את כוחו של הארגון בפני איכרי מסחה על מנת שישכרו את שירותיו, ונשים שומרות לא היו חלק מההוויה המוכרת והמקובלת. יחד עם אסתר בקר יצאה בעקבות החברים ושתיהן העמידו אותם בפני עובדה:
הופעתנו הפתאומית הרעישה את החברים, מתנגדנו בושו להביט בפנינו, והתומכים בנו צהלו. [...] בבואנו למסחה לא הבדילו בינינו לבין שאר החברים וחילקו את כולנו למשמרות [...] וגם לנו, לשתי החברות, ניתנו מקומות אחראים לשמירה, הפעם התייחסו אלינו כאל חברים שווים במקצוע שיש לרכוש [לרחוש] אליהם אמון גמור. וכל אותו זמן, כשבועיים בערך, אשר הייתי בשמירה במסחה, פירקתי מעלי את הרגשת הנחיתות שליוותני בהיותי שומרת "במקום מישהו" בסג'רה.[9]
על פי סיני, אמנם הנשים השומרות הוכיחו שהן מוכנות לקחת חלק בשמירה ולהקריב את חייהן בדיוק כמו השומרים הגברים, אך מאבקן בתוך הארגון נותר בעינו, ובכפר גלעדי הן הודרו מן השמירה.[10]
בכפר גלעדי
החיים על אדמת חמרה היו קשים, בין השאר בשל היותו של היישוב מבודד והקשיים שהערימו השלטונות. חייל טורקי ביקש להחרים את הסוסה של ציפורה, היא ביקשה לשלם לו שוחד ומשסירב בעטה בחוזקה בסוסתה, הוציאה את הרסן מידיו של החייל ונעלמה. בשנת 1920 לאחר מאורעות תל-חי, ילדה ציפורה בירושלים את התאומים, יפתח ויוחנן.
בכ"ו בכסלו תרפ"ה, 23 בדצמבר1924, התקיים משפט בעניין הרחקתה מכפר גלעדי. בקיבוץ כפר גלעדי טענו בין היתר שאינה עובדת, וניסתה לחתור תחת אושיות הקיבוץ. בין המעידים נגדה היו מניה שוחט ועוד אחד מוותיקי השומר. "ציפורה תמיד הייתה תככנית, אני עוד זוכרת בסג'רה שציפורה רצתה לשמור כמו הבחורים וזה עורר התנגדות בשומר, ואני אז תמכתי בה, ועכשיו בכפר גלעדי אנשים אומרים שציפורה לא עובדת ורק מתעסקת עם ארבעת הילדים שלה, אבל אני אומרת שזה לא נכון, ציפורה עובדת קשה ומזיעה'. בסופו של דבר הוחלט שתעזוב. על פי ההחלטה, "נוציא את ציפורה מכפר גלעדי ונעביר אותה לפלוגה אחר".[11]
ברקע העזיבה עמדה מחלוקת בעניין החינוך, ציפורה ואלכסנדר זייד התנגדו לשיטת החינוך המשותף. הם עברו לתל חי, שהיה שייך גם הוא לגדוד העבודה. זייד קיבל הבטחה מההסתדרות שתעמוד לצידו בהתנגדותו לאיחוד היישובים, מנגד עמדו חברי גדוד העבודה ובנוסף התקיימו מספר וועדות בנושא זה. למרות הדיון הרב סביב האיחוד, פירק בן-גוריון את גדוד העבודה, במחשבה ש"הקיבוץ החשאי" חותר תחתיו ומתכוון לעשות מהלך פוליטי ולהשתלט על ההסתדרות, וכתוצאה מכך ניתן אישור לאיחוד בין כפר גלעדי לתל חי.[12] מהלך זה מנע מאלכסנדר וציפורה זייד לחזור לגליל.[7]
המעבר לבית זייד (גבעות שייח אבריק)
משלחת חפירות בית שערים עם משפחת זייד. משה יפה (עומד משמאל), בנימין מזר (עומד שלישי משמאל), ציפורה זייד (עומדת רביעית משמאל), 1930-1939
לאחר התקופה בה חיו בגליל והאכזבה מהאיחוד של תל חי וכפר גלעדי, עברה משפחת זייד בשנת 1926 לאזור גבעות שייח' אבריק שלימים יקרא בית זייד. שם הצטרפו לקבוצת רועים שניסו להקים שם קולקטיב חדש, אולם הניסיון כשל ורוב הרועים עזבו. אלכסנדר זייד קיבל מינוי של שומר מטעם קרן קיימת לישראל וציפורה, אז אם לארבעה ילדים, גילתה כושר אלתור ויצירתיות בפתרון בעיות הקיום של המשפחה: קניית מצרכים, קירור מים והתקנת מזון לבני ובנות המשפחה.
חיה שם לבד והסכנות הלכו ורבו, התארגנויות של לאומנים ערבים מהכפרים הסמוכים, כדוגמת הכנופיה של עז א-דין אל-קאסם אשר התארגנה ופעלה מהבסיס של תל חנן. הזוג זייד, בעלי מוניטין בתור אנשי השומר, אספו סביבם עוד שומרים שהתאגדו יחד כדי לשמור על היישובים באזור עמק יזרעאל. ציפורה ואלכסנדר מקימים למעשה ארגון חדש שתפקידו להבטיח את ביטחונם של המתיישבים. הם מאמנים, מארגנים ומגבשים אותם לקבוצה אחת.
משפחת זייד התגוררה בצריף בודד על הגבעה, בו סיפקה ציפורה זייד לשומרים אוכל ושתייה וחלקה מניסיונה ומדעותיה על השמירה על היישוב. ב-1931 עברו לבית אבן אותו בנו. באותה תקופה ציפורה ביקשה מהשלטון הבריטי אישור לנשיאת נשק עבור נשים בגבעה בה גרו. מפקד המחוז הגיע לבדיקת אפשרות לנשיאת נשק בשייח' אבריק וכך, לאחר קבלת האישור, הייתה האישה הראשונה שקיבלה אישור לשאת נשק בארץ.
בשנת 1937 כתבה בעלון אגודת השומרים בדרישה כי כל אישה תתקבל כחברה שווה באגודה וטענה כי לנשים יש זכות לקבל את ההחלטות לא רק בתוך המטבח ובשטח הבית.
הנצחת אלכסנדר זייד
ציפורה זייד בתמונה ליד האנדרטה של בעלה המנוח אלכסנדר זייד
ציפורה ואלכסנדר זייד היו למורי דרך עבור גרעין נוער אשר הקים את קיבוץ אלונים. באחת מן האסיפות, ב-10 ביולי1938, כשהיה בדרכו משייח' אבריק לגבעה הסמוכה בה הייתה ממוקם גרעין אלונים, נרצח אלכסנדר זייד. הוא נטמן בקרבת הבית ובאזור הוקמה לזכרו מצבה. ב-1980 הוקמה מצבה נוספת במקום הירצחו. ציפורה זייד הפכה את הנצחתו ושימור זכרו למפעל חייה, ולא הרפתה עד שהשיגה את מבוקשה בכל תחום בו שאפה להעלות את שמו. היה לה חלק חשוב בביסוס מקומו כסמל ללוחם העברי שיצא לדרכו ללא מורא, איש העלייה השנייה. בימי האבל הייתה חשוב היה לה בואם של חברי הקבוצה מכפר גלעדי, בכך ראתה סגירת מעגל. "לבסוף הגיעה הקבוצה עם נחום בראשה. כגוף אחד נכנסה קבוצת כפר גלעדי לחדר וניצבה סביב השולחן כשהם לוחצים יד אחד אחד, באין אומר דברים את ידה של ציפורה".[13]
במקביל המשיכה את פועלה בשמירה ובניית היישוב. מפעל ההנצחה הראשון היה גם הגדול ביותר, הקמת קיבוץ על שמו, גבעות זייד. היא הקימה וועדת היגוי, ובשם וועדה זו הגישה בקשות ומכתבים ודרשה שטח ותקציבים להקמת הקיבוץ. היא עסקה בגיוס כספים וסיוע עבור היישוב והדריכה את המבקרים הרבים שעלו לגבעה כדי לשמוע על אלכסנדר זייד.[14] בקיץ 1951 הצטרפה לקיבוץ קבוצה של חברי תנועת גורדוניה שהגיעו מארגנטינה, אחרי תקופת הכשרה בקיבוץ גניגר. באותה שנה החליטה יחד עם משפחתה לעזוב את הקיבוץ ולחזור לביתם בשייח' אבריק, שם הקימו את היישוב בית זייד.
היא פנתה לפסל דוד פולוס אשר פיסל את דמותו כשומר הרוכב על סוס ומשקיף על עמק יזרעאל. הפסל שבהקמתו השתתף "הועד הפועל של ההסתדרות" נחנך ב-6 ביולי 1941.[15] האנדרטה, שבאתר לאומי בשולי קריית טבעון בשטח הגן הלאומי בית שערים, מהווה אתר למבקרים עד עצם היום הזה. בתחילת שנות השישים הצילה מעורבותה של ציפורה את הפסל מהתפוררות. פניותיה ועזרת המשפחה הביאו סופו של דבר לשיקומו.
היא פעלה לשחרורו של יצחק חנקין, שהוציא לפועל את נקמת הדם על רצח אלכסנדר זייד, מהכלא. היא שלחה מכתב בקשה לנציב העליון הבריטי לשחרר את יצחק חנקין, בנימוק שכל מעשיו היה להגן על חבריו בעת שעבדו. היא חתמה את המכתב במילים הבאות: "בשם זכרו של בעלי, של בעלי היקר לי, בשם רצונו האחרון, הנני מבקשת את שחרורו של יצחק חנקין. ימצא נא בעלי את מנוחתו. הוד מעלתך, בידך הדבר. נא תן את ידך לדבר, ויהיה פועלך זה אות הנדיבות של מושל בעל לב, שמו בינינו, ויימסר בסביבתנו מדור לדור".[16]
זייד המשיכה את פועלו גם בתחום הארכאולוגיה,[17] שלחה מכתבים לקרן קיימת לישראל לאחר שראתה את ההזנחה של החפירות שגילה בעלה בבית שערים, וקידמה את הטיפול בממצאים ארכאולוגיים אלה.[18]
בנוסף, יזמה תחרויות ספורט[19] בתחום הכדורסל ומרוצי סוסים לזכרו שהתקיימו שנים רבות, וביקשה להעביר באמצעות הנצחתו מסר של חלוציות לדור הצעיר, תוך הזדמנות ללמוד על ארגון השומר.[20]
הסופר והמחנך אליעזר שמאלי כתב את הספר "אנשי בראשית" בעקבות היכרותו עם אלכסנדר וציפורה זייד,[21] שעודדה אותו לכתוב את הספר, וארבעת ילדיהם, שראה אור בפעם הראשונה ב-1933. שמאלי כתב גם את הספר "שומר בישראל" על סיפורו של זייד.
"השיר של זייד"
במלאת שנה להירצחו של אלכסנדר זייד, שלחה את בנם הבכור גיורא ואת בת אחותה למשורר אלכסנדר פן, להאיץ בו שיכתוב את השיר שהבטיח לכתוב שיר לאזכרה. השיר, שנקרא "השיר של זייד", פורסם ב-27 ביוני1939 במסגרת כתבה בעיתון דבר על חייו ומותו של זייד.[22]מרדכי זעיראהלחין את השיר[23] בריאיון לנתיבה בן-יהודה סיפרה האחיינית, הדסה ברלינסקי:
ציפורה אמרה: איך יכולים לקיים את האזכרה? השיר שאלכסנדר פן הבטיח לכתוב עדיין איננו! ואלכסנדר פן הוא בתל אביב. [...] והאזכרה היתה בשייח אבריק. [...] שלחו את שנינו לתל אביב. [...] נפגשנו ב"קפה אררט" ברחוב לילינבלום. תפסנו את כותב השיר, את אלכסנדר פן. נכנסנו לבית הקפה, נתתי לאלכסנדר פן את הפתק שכתבה לו ציפורה זייד, והוא התחיל לכתוב את השיר. חיכינו שעה תמימה עד שהוא גמר לכתוב את השיר. לקחתי את השיר מקופל בנייר ורצנו בדרך בחזרה לשייח' אבריק. הגענו עם השיר ואז כבר התאספו אנשים, ביניהם היה מרדכי זעירא, שהגיע גם הוא לאזכרה. זעירא הלחין אותו על המקום.[24]
ציפורה זייד אף הייתה הכוח שהניע את המשורר ואת המלחין ליצור את השיר "על גבעות שייח' אבריק", הידוע גם בתור "אדמה אדמתי". על פי עדותה של שרה זעירא, אשתו של מרדכי זעירא, הגיעה זייד משייח אבריק לתל אביב לאלכסנדר פן ולמרדכי זעירא, וביקשה מהם שייכתב שיר נוסף בלחן במקצבדבקה, אחרת משימת חייה לא תושלם. בתור שי נתנה למשורר ולמלחין פירות ולפעמים עוגה שאפתה.[25]
פועלה לשוויון בין נשים לגברים
במהלך חייה העלתה על נס את השוויון בין נשים לגברים, במיוחד בשמירה ובעיבוד האדמה, בנוסף לטיפול בילדים ועבודות הבית. היא לא קיבלה את העמדה לפיה מעמדה של האישה נחות מזה של הגבר ונלחמה נגד תכתיבי החברה במטרה לצמצם את הפער המגדרי. בן זוגה האמין בצדקתה וחיזק אותה בפועלה, ומערכת היחסים ביניהם הייתה שוויונית.[26] אלכסנדר היה לצידה לאורך כל הזמן, האמין וחיזק אותה בפועלה, וכך הצליחה, בתמיכתו, לקדם רעיונות ומעשים אלה. במחקרה מראה סמדר סיני כי למדה את תפקיד השמירה והתאמנה בו כשהייתה "שומרת עזר" של אלכסנדר זייד. זה היה סידור בין הזוג, בו פעם בשבוע החליפה אותו בשמירה כדי שיוכל לנוח.[27] לפי סמדר סיני, הסדר זה אפשר לה לרכוש ניסיון בשמירה ובשימוש בנשק.[28] רות בקי-קולדוני כותבת כי "בשל הערצתו אליה נהפך למצדד בשוויון זכויות לנשים, בתקופה שהמונח פמיניזם עוד לא היה ידוע", כשהתרשם עמוקות מעבודתן של הנשים שחרשו בסג'רה וכתב: "הן עבדו בכל העבודות, חרשו בשוורים... הן בעצמן, ברצונן ובמרצן כבשו להן דרך במקצוע החדש, יצאו מהמטבח המחניק לשדה, וראו את ההבדל בין העבודה הביתית לזו החופשית בשדה".[29]
היא ראתה לנגד עיניה את קידום אינטרס הלאומי קולקטיבי, לא טובת הפרט לפניה אלא את הצורך הלאומי, ולפיכך את חלקן השווה של נשים בו. בשנת 1937 שלחה מכתב לוועדה של "אגודת השומרים" בבקשה למתן זכויות חברות. מהלך זה נעשה מתוך החשש שהוועדה תגזול את זכויות האישה שנתנו עד אותה עת, ואחר זמן מה נענתה בקשתה בחיוב.
קבר אלכסנדר וציפורה זייד בבית הקברות של אגודת השומרים בקריית טבעון (שייח' אבריק)
^פרטים רבים אודות המשפחה באתר המשפחתי carmonia.net ,ריאיון עם תמר שאקי, אוצרת התערוכה "הגליל ושומרותיו" במוזיאון תל חי, אורית פראג, "בזכותן: ארבע גיבורות", הזמן הירוק, 18.4.2013.
^סמדר סיני, השומרות שלא שמרו: נשים ומגדר ב"השומר" ובקיבוצו - כפר גלעדי 1939-1907, יד טבנקין והקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים, 2013, עמ' 281.
^אליעזר שמאלי, חיי ראשונים: מיומני אלכסנדר זייד, תל אביב, תש"ב, עמ' 43.
^זייד ציפורה, מכתב לבן-גוריון לרגל יום הולדתי השבעים וחמש, הארכיון הפרטי של משפחת זייד.
^רחל ינאית בן-צבי, אנו עולים, בתוך: סמדר סיני, השומרות שלא שמרו, עמ' 33.
^ 12טלי זייד, נכדתם של ציפורה ואלכסנדר זייד, בריאיון ללירון אנגל ומשה אושרי, במסגרת קורס בחוג להיסטוריה, מכללת סמינר הקיבוצים, טבעון, מאי 2015.
