ערך זה עוסק בארגון שהוקם על ידי יוצאי השומר. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו השומרים.
סעודת ערב של חברי ארגון השומרים בכינוסו בפתח תקווה בחול המועד פסח, 19 באפריל 1938
אגודת השומרים (או אגודת השומרים הארץ ישראלית) היא ארגון שמירה ועבודה שהוקם בחודש יולי 1933[1]. האגודה הייתה מזוהה עם תנועת העבודה ונאבקה למען שמירה יהודית מאורגנת[2].
היסטוריה
האגודה נועדה לשמש כזרוע הליגאלית המקומית של ארגון ההגנה ונקבעה חוקתה[3].
חברי האגודה היו חברי הסתדרות העובדים ובהקימם את הארגון ביקשו לאגן את פעילותם גם כאיגוד מקצועי. תחילה פעלו חברי האגודה בצפון[4] אך כעבור זמן הרחיבו את פעילותם לאזור השרון והדרום. לאחר הקמת המדינה הפכה האגודה לארגון שמירה מקצועי-ארצי ובשנת 1958 מנה הארגון כ־400 חברים.
חברי האגודה התנגדו לדרך השומר (קבוצת כפר גלעדי) ורצו להקים כפרי רועים כך שהשמירה לא תהיה המשימה היחידה שיש "לכבוש"[5]. האגודה קמה על רקע התנכלויות הערבים לרכוש יהודי.
הארגון הוקם בצפון, אך עד מהרה פרס את שלוחותיו גם לדרום[6] ולשרון. חברת האבטחה "אגודת השומרים" היא גלגולה של אותו ארגון[7].
מגילת יסוד
שלט הכניסה לקברות השומריםשמות השומרים שאינם קבורים בקברות השומריםמצבות הקבר של אלכסנדר זייד ואשתוקבריהם של אליעזר שמאלי ואשתו
מגילת הייסוד של האגודה נכתבה ונחתמה עם יסוד האגודה בשייח אבריק. מאוחר יותר נוספו למגילה חתימות שומרים נוספים שהצטרפו מאוחר יותר.
הצהרה
שִוִּיתִי אותך. עמי ומולדתי תמיד לנגד עיני, חלבי ודמי נְתֻנים לך עד גְאֻלתך השלמה.
מטרת חיי
לשמר אדמתך מכל פגע
להגן עליך מכל צר ואויב
לפאר ולהאדיר את כבודך
לכל קריאתך - עמי ומולדתי - אני מוכן!
חיי קֹדש לך - קדש לעד!
נאמן ומסור עד נשימתי האחרונה!
ראשון החותמים על ההצהרה היה אלכסנדר זייד.
בית הקברות של אגודת השומרים
אגודת השומרים הקימה בשנת 1936, בגבעות שייח' אבריק, ליד ביתו של אלכסנדר זייד, את בית הקברות של האגודה. הנקבר הראשון היה בועז פרסוב[8].
בית הקברות, שהוא היחיד לאגודה, תוכנן על ידי משה יפה[9], חברו של זייד[10]. בית הקברות היה פתוח רק לחברי האגודה. בשנות ה-60 נחתם הסכם חכירה של הקרן הקיימת עם האגודה על שטח של 33 דונם שכלל את בית הקברות. בשנת 2017 הורה בית המשפט על סיום הסכם החכירה לאחר שנקבע שהאגודה פתחה את בית הקברות לקבורה מסחרית ושבית השומר במקום הוחכר למסעדה ובית אירועים בניגוד להסכם החכירה[11].
בכניסה חקוקים שמות חברי הארגון שלא נקברו במקום:
מרדכי פלונצ'יק עלה לארץ מווילנה והצטרף ב-1936 לאגודת השומרים. פלונצ'יק היה בין המ"ג ונידון לשנתיים מאסר. לאחר מכן היה בין כ"ג יורדי הסירה שממנה לא שב.
מרדכי יגאל (אליוביץ) מבני זכרון יעקב (נולד ב-1892), מחבר "עלי אוכף" - ספר שמתאר את תקופת ראשית ההתיישבות. נודע על אי-התקפלותו בפני הערבים בסכסוכי קרקעות, דבר שהביא להלשנה אשר גרמה למעצרו בפרשת ניל"י. חבר גדוד העבודה. ב-1935 שימש כמרכז האגודה. היה ממונה מטעם הקרן הקיימת לישראל על אדמות כפר עציון ומ-1943 עד 1948 היה אחראי על הביטחון בגוש עציון. קברו נמצא בבית הקברות של השומר בתל חי.
בועז פרסוב, ראשון הנקברים, נולד בירושלים ב-1909 וכשהיה נער עבר לרעות בשדות שיח אבריק. פרסוב ירד לארצות הברית עם משפחתו (אחיו הוא השחקן נחמיה פרסוף) וחזר לארץ ישראל כעבור מספר שנים. כאשר קיבוץ עין חרוד רכש עדר צאן ולא מצא מי שירעה אותו, התנדב פרסוב למשימה והיה הרועה היחיד על הגלבוע. בגיל 27 (ב-1936) נפטר ממכת שמש ב"עין ידידיה". זוגתו סילביה בנתה מאבני הסביבה אוהל זיכרון[13]. בתוך האוהל ישנו שלט נחושת, שעוצב על ידי אביו שמואל פרסוב, ובו דמותו ומשפט בחלק השמאלי התחתון: "העבר אַיִן, העתיד מניִן, והרגע כהרף עין".
פסח טקאץ נולד ב-1913 ועלה לארץ ישראל ב-1935. עם הצטרפותו לארגון נשלח למגדל צדק ומונה לקורפול. יום לפני מותו התעתד לעזוב את המקום אך נהרג ביולי 1938.
בנימין ברמן מראשי האגודה ופעיליה. נהרג ב-1938 בכביש עכו-ראש הנקרה.
מנחם שמול נולד ב-1915 בצפת. הצטרף לארגון ב-1936 ורעה את עדרי האגודה במקומות שונים בארץ. נדקר ונורה לאחר מכן ביולי 1945[15]. עקבות הרוצחים הובילו לכפר נענה. אשתו, מרים, הייתה בהריון כאשר נהרג, ובנו, שהיה לימים טייס הניסוי הראשי של התעשייה האווירית, נקרא על שמו.
אריה אברמזון נולד ב-1896 באוקראינה ועלה לארץ ישראל ב-1913. היה חבר הרועה והיה חלק מחבורה שהתערתה בקרב שבט בדואים (הטורקמנים) באזור חדרה במטרה ללמוד מהם כיצד להיות רועים ועובדי אדמה. אברמסון נישא בכפר גלעדי, אשתו נחמה בת אברהם אברונין נמצאה ירויה כשהיא בהריונה אחרי שירתה במאהבה[16] ואז ירד למקסיקו, שוב חזר לארץ ישראל והיה בין מקימי קבוצת רועים. מאוחר יותר הצטרף לזייד על גבעות שיח אבריק. ב-1934 פגש לראשונה את ליזה גולדשטיין, אשת אומנות מתל אביב, בעת ביקור בבאר טוביה והשניים התאהבו. הפגישה הובילה לאהבה גדולה שבעקבותיה התגרשה ליזה, עזבה את הנוחות התל אביבית ועברה לגור עמו במקומות שונים בארץ (רמת ישי, נשר, שיח אבריק ועוד) באירועי קוסקוס-טָבַעון נאסר אברמסון לשנתיים ובמהלך תקופה זו נולד לזוג בנם זמרי. שיאו של הסכסוך, שהיה בעיקרו סכסוך אדמות, היה בהריגתו של ערבי בידי אברמזון ובלקיחת אחריות על ידי יצחק חנקין. לאחר שחרורו מהכלא ניסה שוב אברמזון להקים קבוצת רועים שהייתה לימים קיבוץ אלונים. אברמזון נפטר ב-1941. ציוריה של ליזה משמשים עדות לחיי הרועים של התקופה.
יונה רסין נולד ב-1902. רסין היה השומר הראשון של רמת גן וב-1927 הקים את קבוצת הרועים הראשונה של שיח אבריק. רסין היה חבר בפלגות הלילה של וינגייט ובין מפקדי חיפה והסביבה של ההגנה. הוא נהרג בדרך לירושלים בדצמבר 1947, כשהיה בדרכו לפגישה עם המפקד העליון של המשטרה הבריטית בניסיון לשחרר יהודי פצוע, כשדרגתו סגן-אלוף (הדרגה ניתנה לו עם קום צה"ל)[17]. לאחר מותו החליטה ההגנה על קביעת שמו של מחנה האימונים על שפת ימה של תל אביב על שמו (שלט המעיד על כך נמצא בסמוך למלון הילטון כיום). על שמו מחנה יונה בתל אביב ורחוב יונה ברמת גן. גם נכדתו, יונת הלפרין-יניר, קבורה על פי בקשתה לא רחוק מקברו.
אליעזר שמאלי אמנם לא היה חבר אגודת השומרים אך פרסום ספרו "אנשי בראשית" היה אבן שואבת לנוער היהודי הארץ ישראלי לסיפורים על האגודה. שמאלי נפטר ב-1985 ונקבר, על פי בקשתו, בבית הקברות.
יואש זולר (נולד בפולין ב-1913) ויצחק קליצ'בסקי (נולד בווילנה ב-1911) היו זוג שומרים שנהרגו ב-מאורעות 1936 במטעי חברת "נטר"[19] בעמק נחל השופט, אזור שלימים נקרא רמת השניים על שמם. קליצ'בסקי נקרא על ידי חבריו "פאנייננקה" (עלמה) שכן היה יפה תואר. עקבות הרוצחים הובילו לכפרים ריחנייה וקוסקוס-טָבַעון. תחילה נקברו ביקנעם אך לאחר מכן הועברו קבריהם לכאן. הרצח זיעזע את היישוב בזמנו, עד כדי כך שילדים קיבלו את שמותיהם של השניים[20].
אביגדור יוסיפון, יליד רוסיה, ואשתו הזמרת, ילידת תימן, אסתר גמליאלית. סיפור אהבתם של השניים החל בהופעתה בנס ציונה. יוסיפון ניגש אליה בסוף ההופעה וביקש את ידה, היא ניסתה להתחמק אך כעבור שבוע התרצתה והם התחתנו. יוסיפון היה חבר בש"י ולאחר מכן שירת בעזה מיד אחרי מלחמת ששת הימים[21]. התאבד בגיל 82.
עודד ינאי נפטר בגיל 87, בן נהלל מראשוני המסתערבים, התגורר בחוות ינאי, סמוך לראש פינה, אחרי ששימש כראש מועצת רמת ישי.
שאול גיטלמן ורעייתו רבקה. שאול היה ממנהלי האגודה מראשיתה.
יהודה ושרה בשן (בורשטיין), תושבי מגדל ואחר כך יקנעם. יהודה, איש ביטחון שמירה רכישת קרקעות ומודיעין רוב ימי חייו, הקים וניהל את המחלקה הערבית הצפונית ב-ש.ב. עד מותו בשנת 1966[22]. שרה נפטרה ב-1985. לידם קבורים גם בנו הבכור סא"ל בני בשן ואשתו שושנה.
בית השומר
בסמוך לבית הקברות בגבעות שייח' אבריק הקימה האגודה בשנת 1938 את פינת השומרים[23][24], נקודה יישובית של האגודה[25]. במקום נחנך פנסיון לבָקָּר שחוסל בשנת 1941[26]. בהמשך קיימה אגודת השומרים טקסי השבעה שכללו ארוחה משותפת ביער שליד בית הקברות ומדורה עם בשר על האש[27]. בשנת 1951 הוחלט להקים במקום את "בית השומר"[28].
"בית השומר" תוכנן על ידי שמואל מסטצ'קין. על פי התוכנית, כלל הבית אולם עם 300 מקומות ישיבה, מוזיאון וארכיון[29]. הבית נחנך בעליה השנתית ביולי 1957[30].
לקריאה נוספת
ירמיהו רבינא, אגודת השומרים: זכרונות ומעשים, הוצאת השומר, תל אביב, תשכ"ו.
אסף זלצר, עמק יזרעאל וכל נתיבותיו, הוצאת יד בן צבי.
יהודה ריינהרץ, שולמית ריינהרץ, מוטי גולני [עורכים], עם הזרם ונגדו, מניה שוחט, איגרות ותעודות 1909- 1960, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשס"ה-2005 עמ' 370–371
