מקובל כסמל של תמימות, ענווה וטוב לב, וידועה אמרתו "אם ישאלו אותי בשמיים למה לא הייתי משה רבינו - אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא - יסתתמו טענותי".
תולדות חייו
נולד בטרנוב לרבי אליעזר ליפמאן, ת"ח, עשיר ובעל קרקעות.
אין מידע רב על ראשית חייו: בצעירותו עסק בעיקר בלימוד קבלה[דרוש מקור], והיה בנעוריו תלמידו של המגיד מזלוטשוב. נהג לצאת עם אחיו, הרב אלימלך, למסעות נדודים ("גלות"). על פי המנהג, היו ה"גולים" יוצאים בלי כסף ובלי אוכל למשך זמן רב. עוד נהגו שלא לישון באותו מקום יותר מלילה אחד.
במסעותיהם פגשו האחים את המגיד ממזריטש, והיו לתלמידיו המובהקים.
בין תלמידי המגיד הפך רבי זושא לסמל של תמימות, ענווה וטוב לב. על כך כותב הרב יהודה לייב מימון בספרו "שרי המאה":
"הרים לא עקר בפילפולו, פילים לא חיבר בקופא דמחטא, ספרים לא חיבר, שאלות ותשובות ופסקי הלכה לא ערך, אבל הוא היה צדיק תמים, חסיד ועניו, ואת עמו אהב אהבה בלי מיצרים".
רבי זושא חי בדוחק רב. נהג ללמוד ליד האח על רצפת בית המדרש. מסופר כי רבים מהאנשים ששמעו את שמו ובאו מרחוק להיוועץ בו, הופתעו מבגדיו הבלויים ומצורת חייו הפשוטה. לפי סיפור נודע, כשבאו האחים רבי שמעלקה מניקלשבורג ורבי פנחס הורוביץ אל המגיד ושאלו איך אפשר לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה (כמובא במשנה האחרונה במסכת ברכות), הפנה אותם לרבי זושא. הם מצאו אותו מאחורי התנור ואמרו לו שהמגיד שלח אותם. הוא ענה להם: נראה שלא שמעתם נכון, אינני יכול להסביר לכם זאת מכיוון שמעולם לא היה לי רע[5].
הוא נהג לדבר על עצמו בגוף שלישי, "זושא אומר"[דרוש מקור], ונימק זאת בכך שרק הקב"ה יכול לומר אני, כלשון הדיבר הראשון מעשרת הדיברות "אנוכי ה' אלוקיך".
אמרתו הידועה: "אם ישאלו אותי בשמיים למה לא הייתי משה רבינו - אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא - יסתתמו טענותי".
בסיפורי חסידים מוצג רבי זושא כמי שהחזיר אלפים בתשובה על ידי שהוכיח אותם בצורה מתוחכמת, כאשר היה מתוודה כביכול על חטאיו שלו בפניו של אדם שבאמת חטא בחטאים אלו, ובעקבות כך היו בני שיחו חוזרים בתשובה.
מסופר כי בעל התניא, שקיבל ממנו הסכמה על ספרו, אמר עליו: "עבודתו הייתה ביראה עילאה כל כך, עד שגם בהיכל היראה הייתה יראתו לפלא"[6]. נודע באהבת-ישראל שלו ופעל רבות לפדיון שבויים.
בב' בשבטה'תק"ס28 בינואר1800 נפטר ממחלה. הוא נקבר בעיר אניפולי ליד רבו, המגיד ממזריטש. בתחילה היה כתוב על מצבתו: "פה נטמן הקדוש... עובד אלוהים באהבה והשמח בייסורים ורבים השיב מעוון". לאחר זמן נכתבה המצבה מחדש ועליה כתוב אך: "הרבי ר' זושא"[7].
משפחתו
נישא פעמיים. שם אשתו הראשונה לא ידוע וממנה התגרש וממנה נולד לו בנו הבכור. מאשתו השנייה הניה[8] נולדו לו בנו ובתו האחרים.
בנו רבי צבי מנחם אוירבך - מילא את מקום אביו כאדמו"ר מאניפולי. נפטר בשנת 1814.
^סיפור זה אינו מופיע בספר בוצינא קדישא על רבי זושא. ייתכן שזוהי העברה מסיפור על רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב וברכת "שעשה לי כל צורכי" בכל בוקר, למרות שאין לו מה לאכול או ללבוש. גרסה דומה ביחס לרבי זושא עוסקת בתלמיד ששלח מהמגיד ממזריטש אליו בעניין קבלת ייסורים בשמחה. רבי זושא לא ידע להסביר, כי "מעולם לא היו לי ייסורים". ראו סיפור על קבלת ייסורים בשמחה (שערי מועדים, הרבי מליובביץ, תמוז ה'תשנ"ה).
