PROFILPELAJAR.COM

טָאי גִ'י צ'וּאַן
太極拳
ארץ מקור	סין
מייסד	גַ'אנְג סַאן-פֶנְג 張三丰
ספורט אולימפי	לא

טָאי גִ'י צ'וּאַן (סינית מסורתית: 太極拳; סינית מפושטת: 太极拳; פין-יין: Tàijíquán), הידוע גם בשם טָאי צִ'י צ'וּאַן, או בקיצור טָאי צִ'י היא אמנות לחימה סינית פופולרית.

במהלך המאה ה-20 האמנות צברה פופולריות (בייחוד הזרם של יאנג צ'נג פו) והפכה לתרגול גופני מקובל בקרב מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם, בעקבות וכחלק ממגמה בה הפן הצבאי של האמנות הפך לשולי וההיבטים הרוחניים והבריאותיים שלה הפכו למרכזיים. בהתאם לכך, התרגול ברובו נעשה כתנועה איטית וזורמת ללא תנועות מתפרצות, בניגוד לאמנויות לחימה אחרות, כמו סוגים שונים של קונג פו, קראטה ועוד.

אחת משלושת אמנויות הלחימה המכונות "המשפחה הפנימית", שמתרגלים לצורך הגנה עצמית, שמירה על הבריאות ומדיטציה. המונח טאי צ'י (太極) לקוח מתחום הקוסמולוגיה הסינית וקשור בשטף היין והיאנג, ואילו צ'ואן (拳) פירושו "אגרוף".

טָאי גִ'י צ'וּאַן נחשבת לסגנון פנימי (לפי קטגוריזציה מקובלת של אמן אמנות הלחימה הסיני סון לו טאנג); כלומר, סגנון המאופיין בשרירים לא מכווצים, במודעות מדיטטיבית לגוף, ובעיסוק ברוחניות ובמצב הנפשי של המתרגל. כמו כן התנועה נובעת מהכוונה של ה יי (Yi 意 מחשבה) שמובילה את הצ'י ולא בהפעלה ישירה של השרירים. בנוסף, הסגנון קשור באופן הדוק לטאואיזם, וככל הנראה התפתח ביחד עם הצ'י קונג, או אף כחלק משיטה זו, על מנת ליישם את העיקרון הדאואיסטי וו-ווי. עם זאת, גם בודהיסטים סיניים רואים בה כלי רוחני רלוונטי.

יש המחשיבים את הטאי ג'י כענף צבאי של צ'י קונג ויש המחשיבים אותו כסגנון של וו-שו, ושתי הפרשנויות אינן סותרות זו את זו.^[1]

מחקרים הראו תועלת בריאותית רבה לתרגולי טאי-ג'י, הכוללים שיפור במערכת שיווי המשקל, בתגובתיות חיסונית, שיפור בפעילות הלב וכלי הדם, והפחתת הסיכון לנפילה אצל מבוגרים.^[2]

אטימולוגיה

מילולית המונח טאי ג'י צ'ואן מתורגם: "האגרוף הגדול העילאי\חסר הגבולות" (טאי - גדול, ג'י - עילאי\חסר גבול, צ'ואן - אגרוף). טאי ג'י לפיכך הוא הציר העילאי בין יין ליאנג, שהם צמד ניגודים המשלימים זה את זה, וצ'ואן מסמל את היות הטאי ג'י צ'ואן אמנות לחימה. תאוריית היין-יאנג עומדת בבסיס של הפילוסופיה הסינית והרפואה הסינית, ומהווה גם את הבסיס התאורטי של היציבה, התנועה והלחימה של טאי ג'י צ'ואן. השם טאי ג'י צ'ואן הומצא על ידי המלומד מחצר קיסרות צ'ינג אונג טון חה, שחזה בהדגמה של האמנות על ידי המתרגל המפורסם יאנג לו צ'אנג.

היסטוריה

חקר היסטורי של אמנות סינית אינו נקי מיסודות מיתיים ואינטרסים אישיים המעוותים את אובייקטיביות התיעוד.

טאי צ'י צ'ואן תורגל כנראה בכפר של שבט צ'ן שבמחוז חנאן בסוף המאה ה-16, ואחת התאוריות הרווחות ביותר טוענות ששבט צ'ן הוא המקור ההיסטורי לטאי ג'י צ'ואן.

ישנה ביקורת בקרב היסטוריונים על "תאוריית כפר צ'ן". ההיסטוריון הסיני וו-טו נאן (Wu Tu-nan) טוען במחקרו "'A Research into Tai Chi Chuan" שפורסם ב-1986 שסגנון צ'ן הומצא על ידי קבוצה משבט הצ'ן שרצו להרוויח מהפופולריות הגואה של טאי צ'י צ'ואן. לכן, הם יצרו ערבוב בין אגרוף שאולין לבין טאי צ'י צ'ואן מהתקופה, וגם המציאו במקביל שושלת כוזבת. ראש סגנון "וודאנג", דן דוקרטי (Dan Docherty), טוען טענות דומות נגד "תאוריית כפר צ'ן" בספרו "Complete Tai Chi Chuan".

נהוג לייחס את המצאת הטאי ג'י צ'ואן לגָ'אנְג סָאנְפֶנְג (张三丰, בפין-יין: Zhang Sanfeng), נזיר דאואיסטי מיתי, שיש הטוענים שחי בין שושלת סונג לשושלת מינג, וששהה תקופה מסוימת בהרי וודאנג.

מקובל שיאנג לו צ'אן ירש את האמנות מצ'ן צ'אנגשין ויבא אותה לבייג'ינג, מה שהיה לגורם מכריע בהתפשטות ובהתפתחות האמנות במאות ה-19 וה-20. יאנג ותלמידיו, ביניהם וו יו צ'יאנג, לימדו את האמנות את משפחת האצולה ואת שומרי הראש שלהם, ביניהם וו צ'ואן יו.

מתרגילי אמנויות סיניות קלאסיות רבים, ביניהם אמני טאי צ'י צ'ואן, נסו מפני המהפכה התרבותית בסין בעיקר לטאיוואן ולהונג קונג. עם זאת, היה גורלה של טאי צ'י צ'ואן מהטובים מבין אמנויות הלחימה הסיניות הקלאסיות. ב-1956 הקימה הרפובליקה הסינית את "עמותת הספורט הסינית", שפישטה את האמנות ויצרה תקן שנקרא "24 היציבות של הטאי צ'י", אותו קידמה כתרגיל התעמלות ורפואה מונעת למעמד הפועלים, בדומה לצ'י קונג. כיום מתרגלים מיליוני סינים בסין היבשתית ובפזורה הסינית בעולם, ובעשורים האחרונות התרגול גם חדר לחברה המערבית. טאי צ'י צ'ואן היא מאמנויות הלחימה הפופולריות ביותר בעולם, אם כי רוב המתרגלים אינם עוסקים בה למטרות לחימה.

לחימה

טאי צ'י צ'ואן מתמחה בלחימה בטווחים בינוניים (טווח מוטת ידיים) וקרובים, ומיישמת את כל ארבע הקבוצות הטכניות של אמנויות הלחימה הסיניות: אגרופים ובעיטות (דא וטי), מניפולציות (צ'ין נא) והיאבקות (שוואי ג'יאו). ישנם מספר דגשי לחימה עיקריים, שהם מקבילים יחסית בין הסגנונות השונים של טאי צ'י צ'ואן:

יציבה: היציבה בטאי צ'י צ'ואן כבדה ומושרשת, ובעיטות מכוונות לרוב מתחת למותן. יש דגש על שמירה על שיוויי משקל ושיבוש שיווי המשקל של היריב.
אסטרטגיה: נקודת המוצא של טאי צ'י צ'ואן היא הגנתית. רוב הטכניקות בטאי צ'י צ'ואן הן "התקפות שכנגד", והיוזמה הראשונית מוענקת לרוב ליריב. המחויבות של היריב לכוונה התקפית מנוצלת כטעות, אשר גורמת ליריב להיות צפוי, ואשר פוגעת ביכולתו להתגונן.
רכות וקושי: ישנה הפרדה חדה בין תנועה רכה לבין תנועה קשה בטאי צ'י צ'ואן. מגע עם היריב הוא רך בזמן התקפה של היריב, ומתחלף במגע קשה בזמן התקפת הנגד.

תרגול

טאו לו: כמו כל אמנויות הלחימה הסיניות מסוג "צ'ואן", עיקר התרגול של טאי צ'י צ'ואן הוא תרגול הטאו לו (תבנית התנועה). הטאו לו של טאי צ'י צ'ואן הוא איטי וזורם, הגוף רפוי והרמוני והכח מתפרץ (פה צ'ינג) מבפנים החוצה בעצמה.
טוי שואו: כלי טיפוסי לתרגול בזוגות בטאי צ'י צ'ואן הוא הטוי שואו (אנ') (ידי דחיפה). בטוי שואו המגע בין בני הזוג רציף וזורם, והוא מתרגל את בני הזוג בעקרונות רבים וחשובים של האמנות כמו יציבה, רגישות לתנועת היריב (טינג), יישום טכניקות לחימה והחצנה של כח (אנ'). ישנם תבניות טוי שואו רבות, ויש המתרגלים טוי שואו בצורה יחסית חופשית וספונטנית. רמת המיומנות בטוי שואו תשקף במידה רבה את מיומנות הלחימה של אמן לחימה בעזרת טאי צ'י צ'ואן.
סאן שואו: נהוג לתרגל סאן שואו (לחימה חופשית) ברמות הגבוהות יותר של טאי צ'י צ'ואן.
צ'י קונג וניי גונג: סגנונות טאי צ'י צ'ואן רבים כוללים ברפרטואר התבניות שלהם גם תבניות התעמלות או יוגה, החסרות לרוב יישומים לחימתיים.
נשק: כל סגנונות הטאי צ'י צ'ואן המרכזיים כוללים מיומנויות שימוש בנשק סיני מסורתי, כאשר כלי הנשק הרווח ביותר בטאי צ'י צ'ואן הוא החרב (Jian ג'יאן (אנ')). בסגנונות מסוימים נלמדים גם חרב הפרשים (אנ'), הכידון (Qiang צ'יאן (אנ')) ומעט כלי נשק נוספים.
עזרי אימון: לאחרונה פותחו בסגנונות מסוימים שיטות תרגול עם עזרי אימון כמו כדורים, מקלות, גומיות וכולי.

זרמים שונים

משפחות הטאי צ'י צ'ואן העיקריות הן (לפי ותק): צ'ן (אנ'), יאנג (אנ'), וו/האו, וו (אנ'), סונג (אנ'), וודאנג. ישנם תתי סגנונות רבים, אחד הבולטים מביניהם הוא הסגנון שמקורו בכפר ז'או באו הסמוך לכפר צ'ן. נהוג לציין את מספר התנועות של ה"פורם" (תבנית התנועה) של כל שיטה. לפעמים באותה שיטה יש תבניות שונות שמיועדות לקבוצות שונות, למשל לגילאים שונים או לחולים. כדי להבדיל בין יש גם סגנונות שנוצרו במאה ה-20. אחד הידועים ביניהם, במיוחד בישראל, הוא סגנון צ'נג מינג שפותח בסין בשנת 1929 על ידי מספר מורים לאומניות לחימה. הסגנון משלב אלמנטים מחמשת הסגנונות העיקריים של אותה תקופה על מנת לשמר את הטכניקות היעילות והשימושיות. גרנד מאסטאר וונג שוג’ין (אנ'), בעל ידע וניסיון רב בשיטות לוחמה שינג-אי והבה-גווה עיצב את התבנית מחדש לפי ניסיונו הרב בלחימה ובצ’י קונג.^[3]