הטקסט המוקדם ביותר בו יש התייחסות למושג צ'י נמצא בבמאמרות של קונפוציוס (מהמאה ה-5 לפנה"ס), שם משמעותו היא "נשימה". כאשר הוא מחובר למילה הסינית לדם נוצר המושג שוּאֶה-צ'י (מסינית: 血氣, פין-יין: xue–qi) המתאר תכונת אופי מסוימת הדומה למזג:
האדם הנאצל מוסרית שומר עצמו משלושה דברים. כשהוא צעיר השואה-צ'י שלו עוד לא יציב, אז הוא שומר עצמו מפני תשוקות מיניות. כשהוא מגיע לשיאו, השואה-צ'י שלו לא נכנע בקלות, אז הוא נמנע מתוקפניות. כאשר הוא מגיע לגיל מאוחר השואה-צ'י שלו מוצה, הוא נשמר מבעלתנות.
הפילוסוף מו דזה השתמש במילה צ'י כדי לתאר גזרעיל הנפלט מפגרים שלא נקברו כהלכה. בנוסף הוא תיעד כיצד מנבאי עתידות צופים בצ'י של השמיים (ככל הנראה עננים) כדי לחזות בעתיד.
מנציוס, ממשיך דרכו של קונפוציוס, השתמש בביטוי צ'י כדי לתאר את מצבו הבריאותי ואת החיות של אדם. אותו הצ'י תואר כחיוני לערנות ושניתן לשלוט בו באמצעות כוח הרצון. אם טופח כהלכה, נטען שהצ'י מסוגל לצאת מעבר לגוף האדם ולהתפשט ליקום. ניתן גם להשפיע עליו באמצעות חיים מוסריים וטהורים בהתאם לכללי הקונפוציאניזם. אך לפי מנציוס ישנם גם כוחות המסוגלים להזיק לצ'י של אדם.
לפי הפילוסוף הדאואיסטי ג'ואנג דזה הרוח היא הצ'י של העולם. מעבר לכך, הוא תיאר את הכוחות המיסטיים המנוגדים יין ויאנג כ"צ'י הגדול ביותר". הוא תיאר את היווצרות עובר האדם כהצטברות של צ'י: ”בני האדם נוצרים מהצטברות של צ'י. איפה שהצ'י נצבר שם יש חיים. מהיכן שהוא מתפזר יש מוות. יש צ'י אחד שמחבר וחודר לכל הדברים בעולם.” (הספר ג'ואנג דזה)
לפי תורות המזרח קיימת ביקום ובכל גוף אנרגיית החיים שהיא הבסיס לבריאות הנפשית והפיזית. המצדדים בקיומו של הצ'י, טוענים כי ניתן לראות בבהירות את השפעותיו. הדעה המקובלת כיום, בין רבים מאנשי מדע והרפואה הקונבנציונלית, היא כי מצבי בריאות וחולי מושפעים גם מדברים שקשה יותר לכמת, כגון קיומו של לחץ נפשי, היעדר מוטיבציה, או לחלופין קיומם של אושר והומור. טענת התומכים בנושא היא שניתן להשתמש בטיעון זה כדי לאשש או לפחות לעורר ספק סביר, בדבר קיומה של אנרגיית החיים (או הצ'י) והשפעתה על בריאותו של האדם, כחלק משלים של המושג המופשט "נפש".
מקורות הצ'י בגוף
צ'י הוא אחד אולם יש לו מספר תפקידים.
על פי הפילוסופיה המזרחית, לצ'י שבאדם שלושה מקורות:
על פי המטאפיזיקה הסינית העתיקה, כפי שהיא מתבטאת ברפואה המסורתית ובמיסטיקות השונות, ה"מרידיאנים" הם רשת מסועפת של ערוצי אנרגיה, החוצים את הגוף לאורך ולרוחב, ואשר בהם זורם הצ'י. המסורת הסינית משופעת בפרטים עליהם ועל הקשר שלהם, לכאורה, לתפקוד הגוף. תעלות הצ'י עוברות דרך איברי הגוף השונים, הפנימיים והחיצוניים, ויוצרות ביניהם חיבור וקשרי גומלין. קשרי גומלין אלה קיימים בין איברים הרחוקים אחד מן השני הן מבחינת מיקומם בגוף והן מבחינת התפקוד שלהם. הנחת היסוד ברפואה הסינית, בשיאצו ובתורות מזרח נוספות היא, שקיימת השפעה הדדית בין המרידיאנים השונים.
לפי התורה, בגוף 14 מרידיאנים בעלי נקודות דיקור. מתוכם 12 מרידיאנים (או נאדי בסנסקריט) עיקריים העוברים בגפיים, בגוף ובראש אשר מהם מסתעפים מרידיאנים משניים שקשורים אל הראשיים בקשרים הדוקים. לכל מרידיאן עיקרי יש "שלוחות" ברמות שונות של עומק בגוף. מהרדוד לעמוק: מרידיאני השריר והגידים - אלו מסלולים שטחיים של המרידיאן העיקרי ותפקידם להזין את הרקמות השטחיות. מרידאני חיבור - אלו שלוחות מהמרידיאן העיקרי שמחברות אותו לבן הזוג שלו במערכת המרידיאנים ולרוב לאיבר שקשור אל המרידיאן. ברמה הכי עמוקה קיים המרידיאן המתפצל - שלוחה של המרידיאן העיקרי שתפקידה להביא אנרגיות טהורות אל הראש. יש שמונה מרידיאנים הנקראים "נפלאים" או יוצאי דופן שמתוכם שני מרידיאנים בעלי נקודות דיקור מוגדרות (בניגוד לשש ה"נפלאים" הנותרים) החוצים את הגוף לאורכו באמצעיתו ונקראים Ren ו-Du. כלומר, לפי התורה ישנם 14 מרידיאנים שניתן להשפיע עליהם ודרכם ישירות בעזרת מחטי הדיקור, אולם יש מספר רב ומגוון של מרידיאנים בגוף אשר יוצרים רשת הנפשה שמחברת, מזינה ומווסתת את הגוף.
כל נקודה שבה מצטלבים שני מרידיאנים או יותר, נקראת ביפנית טסוּבּוֹ (Tsubo), והיא מאפשרת "פתח הצצה" לזרימת הצ'י בגוף. כל הנקודות יחדיו משמשות לריפוי ברפואה הסינית, ובאמצעות דיקור סיני או לחיצות בשיאצו או טוינה (שני סוגי עיסוי - הראשון יפני והשני סיני), ניתן לאזן את הגוף, לשחרר חסימות אם הן קיימות, ולאפשר "זרימה אנרגטית טובה".
דוגמאות להשפעת איברים שונים על איברים אחרים באמצעות המרידיאנים, לפי טענות העוסקים בתחום:
לכבד השפעה על העיניים ועל מערכת הגידים
לכליות השפעה על המוח ועל מערכת העצבים
הטחול והלבלב משפיעים על הרחם
הריאות משפיעות על העור
דיסהרמוניה של הצ'י
על פי הרפואה הסינית, בצ'י שנמצא בתוך הגוף חלים שינויים ללא הרף.
הטאואיסטים בסין האמינו, שהפרעה בזרימה החופשית של האנרגיה בגוף היא סיבת המחלות וההזדקנות. לכן, על מנת שגוף האדם יתפקד בצורה טובה, יש צורך ליצור איזון בין היין והיאנג ולאפשר זרימה אנרגטית חופשית של הצ'י בגוף.
חוסר או עודף בצ'י באיבר מסוים עלול לגרום למחלה או להפרעה תפקודית כלשהי. הרפואה הסינית ותורות המזרח מתמקדות בזיהוי סיבת ההפרעה, או החסימה האנרגטית הגורמת לסטגנציה, איתורה בגוף ושחרורה. הדבר נעשה באמצעות דיקור, לחיצה, מגע, או טיפול באמצעות תרופות או צמחים שיש עליהם מסורת של אלפי שנים כבעלי השפעה אנרגטית.
כל שינוי לרעה מקורו בדיסהרמוניה (יציאה משיווי משקל) של הצ'י. הרפואה הסינית ממיינת סוגים שונים של הפרעות בצ'י:
חוסר צ'י: הגוף רפוי, טמפ' הגוף צונחת, העור חיוור ושקוע. הטיפול הנהוג במצב זה הוא טיפול במגע (שיאצו או טווינה) כדי להחזיר את החום ותחושת המלאות לגוף.
עודף צ'י: הגוף מתוח ונוקשה, טמפ' הגוף עולה והעור אדום. אדם הסובל מעודף צ'י יטופל באמצעות דיקור ויאכל מאכלים שנחשבים ברפואה הסינית ל"קרים" כדי לקרר את גופו.
צ'י מורד (צ'י "שלא נשמע לכללים"): במקרה של התעטשות ישנה יציאה מהירה של אוויר במקום כניסה איטית של אוויר או במקרה של הקאה כאשר המזון יוצא מחוץ לגוף דרך הפה במקום להיכנס דרכו ולהזין את הגוף.
סטגנציה של הצ'י (צ'י "תקוע"): מדובר בבעיה בזרימת הצ'י בשל חסימה במרידיאנים. לכל אורגניזם חי יש מבנה קיברנטי השומר על עצמו בהומיאוסטזה ומשתמש במנגנון שיש בו היזון חוזר במטרה להבטיח זרימה מתמדת. קיימים מקרים, שבהם עקב קושי נפשי או גופני משמעותי, קיימת חסימה אנרגטית, במקום הזרימה הטבעית, וקיים חסך או עודף אנרגטי, המשפיעים על הגוף או על הנפש. סטגנציה יכולה להתרחש בעת עודף צ'י ובעת חוסר צ'י והסימן הראשון להופעתה של סטגנציה הוא כאב מקומי באותו מקום שבו הצ'י תקוע. כדי לדעת האם מקורה של הסטגנציה הוא בחוסר צ'י או בעודף צ'י עורכים בדיקה של רגישת המטופל למגע; אדם שנהנה מהמגע, סובל מחוסר צ'י, ואילו אדם שסובל מהמגע, סובל מעודף צ'י.
ההפך מהסטגנציה היא הזרימה האנרגטית, אשר כמו החסימה אנרגטית, אינה מוגבלת רק לגוף פיזי. בכל חדר או מרחב, ולמעשה בכל היקום קיימת אנרגיית החיים.
התחום המתמחה בזרימה האנרגטית במרחב, באיתור חסימות אנרגטיות ובהתאמת המרחב לייעודו ולאנשים שבו, הוא תחום הפנג שואי.
תפקידי הצ'י
הצ'י מווסת בין יין ליאנג באמצעות שני תפקודים:
החזקה ואחסון (יִיני).
תנועות (יאנגי).
החזקה ואחסון (יִיני):
זיכרון - אחסון מידע.
התאפקות מהטלת שתן וצואה.
החזקה (Holding):
החזקת הדם בכלי הדם.
החזקת הרחם במקומו; ליגמנטים מחזיקים את הרחם; במקרה של צ'י חלש מידי, הרחם עלול לצנוח וללחוץ על שלפוחית השתן.
תנועה רגשית - שמחה, פחד, כעס, עצב, דאגה. התנועות הרגשיות מתוארות באמצעות חצים:
חץ מעלה מסמל שמחה - התעלות, התעוררות. השמחה היא יאנגית.
חץ מטה מסמל פחד. הפילוסופים הסינים טענו שפחד במידה מתונה עשוי להציל אדם על ידי מניעתו מלעשות דבר מסוכן. הפחד הוא ייני.
ארבעה חצים בעלי בסיס משותף ופונים החוצה לארבעה כיוונים שונים מסמלים כעס - התפרצות רגשית המתבטאת כלפי חוץ. הפילוסופים הסינים טענו שחשוב לבטא את הכעס כלפי חוץ באופן בריא כדי לשחרר את האדם ממנו.
ארבעה חצים בעלי קודקוד משותף שבסיסיהם פונים החוצה לארבעת הכיוונים מסמלים עצב - התכנסות נפשית פנימה, חשבון נפש, צער ואבל. הפילוסופים הסינים טענו שחשוב להפנים את האבל כדי לא לשקוע בו. האבל הוא תהליך פנימי שיש להפנים ולפיכך הוא ייני.
התנועה הרגשית האחרונה היא דאגה המסומלת על ידי חץ ספירלי שקודקודו מסתחרר פנימה. החץ המסתחרר פנימה מסמל את הדאגה כרגש חיובי כמו אם המחבקת את בנה אך במידה מוגזמת הדאגה שלילית כיוון שהיא חונקת את האדם.
הערה: חלק מהתנועות הרגשיות הן ייניות אף על פי שתנועה רגשית בהגדרתה היא יאנגית וזאת משום שתנועה רגשית היא תנועה, וכל תנועה נוצרת ממפגש בין היין ליאנג. באופן כללי התנועות הרגשיות הן יאנגיות ומוחצנות יותר בהשוואה לפעולות ההחזקה והאחסון שפועלות אך ורק בתוך הגוף ולכן יותר ייניות.
על פי אמונת הרפואה הסינית, מעבר לתפקידו הפיזיולוגי של כל אחד מאיברי הגוף הפנימיים באחסון והעברת דם ונוזלי הגוף, הוא גם מייצר, מאחסן ומזרים את אנרגיית החיים - הצ'י. על-פי אמונה זו, הריאות, הכבד והכליות הם שלושת האיברים הפנימיים המושפעים ביותר מתרגול טאי צ'י, והבנת תפקידם של האיברים השונים ואופן זרימת אנרגיית הצ'י בהם היא המאפשרת, כביכול, אבחון וטיפול.
קרפדת הכסף, יצור מיתולוגי השייך לדת הסינית העממית שדמותו מופיעה רבות בעיצובי פנג שווי.
פנג שווי הוא שמה של הגאומנסיה הסינית המסורתית הכוללת את סידור המרחב, בין אם עיצוב פנים הבית, עיצוב מבנים ואף תכנון ערים, באופן שיטיב עם זרימת הצ'י. לפנג שווי עקרונות רבים ולעיתים נחשב חלק מהדת הסינית העממית. רבים מעקרונותיו מתייחסים ליצורים מיתולוגיים שמקורם בדת זו.
דיקור סיני היא שיטה טיפולית שמקורה ברפואה הסינית הכוללת החדרה של סיכות קטנות לעור המטופל. שיטה זו מבוססת על תורת ערוצי הצ'י כפי שמתוארים ברפואה סינית. מבחנים קליניים הראו ששיטה זו אינה יעילה יותר מפלצבו.
תרגולים פנימיים
ישנם מספר ענפי וו-שו (אמנויות לחימה סיניות) ותרגולים פיזיים אחרים העוסקים בעקרונות רוחניים ותרגולי צ'י באופן מרכזי. אמנויות לחימה אלו מכונות אמנויות לחימה פנימיות (מסינית: 內家, פין-יין: Neijia), בניגוד לאמנויות לחימה חיצוניות העושות שימוש בכוח פיזי. אמנויות לחימה אלו מזוהות לרוב עם הפילוסופיה והדת הדאואיסטית.
כמו שאר תרגולי וטיפולי הצ'י, גם במקרה זה אין הוכחה ליעילותו או קיומו של הצ'י ככלל וספציפית ככלי התקפי או הגנתי בלחימה. עם זאת, מספר מחקרים מתחום הפסיכונוירואימונולוגיה הראו שתרגולים אלו, הכוללים מודעות מדיטטיבית לתנועה, מועילים לבריאות הנפש, מפחיתים את סיכויי הנפילה אצל מבוגרים, משפרים את התגובה החיסונית, מפחיתים את הסיכויים למחלת ריאות חסימתית כרונית ועוד.[1][2][3] אותם מחקרים מייחסים תועלת זו לקשר בין המצב הגופני למצב הנפשי ולפעילות החיסונית, כפי שמתואר במודלים הפסיכונוירואימונולוגיים, ולא לקיומו של כוח החיים כפי שמתואר ברפואה הסינית.[1]
צ'י קונג (סינית: 气功, פין-יין: qìgōng, מילולית: "שליטה בצ'י") היא אסופת תרגילים אקלקטית המתייחסת למושג הצ'י כפי שמובן ברפואה הסינית. תרגולי הצ'י גונג הם תרגולים פיזיים ללא יישום או כוונה לחימתית. יש המחשיבים את שאר האמנויות הפנימיות כסוגים שונים של צ'י קונג. תרגול הצ'י קונג נובע מהתפיסה הדאואיסטית אם כי נעשה בו שימוש גם בהקשרים בודהיסטים וקונפוציאנים. לפי התפיסה הדאואיסטית מטרת התרגול היא להגיע למצב המכונה וו-ווי, בו כל הפעולות של המתרגל מתואמות בהרמוניה עם העולם ויוצאות לפועל ללא מאבק פנימי או חיצוני.
טאי ג'י צ'ואן (סינית מסורתית: 太極拳; סינית מפושטת: 太极拳; פין-יין: Tàijíquán), הידועה גם בשם טאי צ'י במערב, היא אמנות לחימה סינית פנימית המתורגלת לרוב לצורכי בריאות ושיקום רפואי, ולא למטרות לחימה, אם כי זה הוא יעודה ההיסטורי. הטאי ג'י מאופיין בתנועות רכות ואיטיות ביחס לאמנויות לחימה אחרות ותשומת לב מדיטטיבית לתנועה. בשנות החמישים "עמותת הספורט הסינית", גוף ממשלתי בסין, פיתחה ופישטה את אמנות הלחימה ויצרה תרגול הנקרא "24 היציבות", מטרתו הייתה להנחיל תרגול להמונים שיועיל לבריאות הציבור.
בה גואה ג'אנג (בסינית: 八卦掌, בפין-יין: Bāguà Zhǎng) היא אמנות לחימה סינית פנימית המאופיינת בתנועות מעגליות וזריזות, כמו גם הליכה במעגל לצורך לחימתי. אמנות לחימה זו מזוהה גם היא עם עקרון הוו-ווי הדאואיסטי.
