הרפואה הסינית (בסינית: 中医学) היא תחום רחב של פרקטיקות מתחום הרפואה האלטרנטיבית, שנעשה בהן שימוש בסין במשך למעלה מ-2,000 שנה. בין הפרקטיקות: שימוש בצמחי מרפא, דיקור, טיפול במגע, תרגול גופני, כירורגיה, קיבוע שברים ועצות תזונתיות.[1]
תאוריית הרפואה הסינית והפרקטיקה שלה אינן מבוססות על ידע מדעי, ויש חילוקי דעות בין מתרגלי רפואה סינית באילו אבחונים וטיפולים יש להשתמש בכל מטופל נתון.[2] יעילות רפואת הצמחים הסינית נחקרת במתודולוגיה בעייתית ואינה נתמכת במחקרים מדעיים.[3] יש חששות לרעילות של מספר צמחים, חלקי חיות ותרופות מינרליות סיניות.[4] יש גם חששות מפני סחר ותעבורה לא חוקיים של מינים בסכנת הכחדה ובהם קרנפים ונמרים, ולרווחתם של בעלי חיים שמגדלים במיוחד לתרופות סיניות, כולל דובים.[5] סקירה של מחקרי עלות-תועלת עבור רפואה סינית מצאה שלמחקרים היו עדויות ברמה נמוכה, שעד כה גם לא הראו תוצאות מועילות.[6] מחקרים פרמצבטיים בדקו את הפוטנציאל ליצירת תרופות חדשות מתרופות מסורתיות, והיו אך מעט תוצאות מוצלחות.[7] מאמר מערכת של Nature תיאר את הרפואה הסינית כ"מלאה ורצופה פסאודו-מדע", וכתב כי הסיבה הברורה ביותר לכך שלא סיפקה תרופות רבות היא שלרוב הטיפולים שלה אין שום מנגנון פעולה (MOA) הגיוני.[7]
רוב הבסיס התאורטי של הרפואה הסינית, ובכלל זה הנחת קיומה של "אנרגיית" צ'י, וההסברים הניתנים במסגרתה למצבי בריאות חולי, אינו עומד בקנה אחת עם הרפואה מבוססת-הראיות ואינו נתמך בהוכחות מדעיות.[2][11]
היסטוריה
ראשית הרפואה הסינית הייתה בפולחנים שמאניים; בתקופה זו האמינו כי מקור מחלות בשדים ורוחות רעות. רופאי אליל או כהנים, שתפקידם היה לגרש את השדים מן האדם החולה, עשו זאת בעזרת טקסים שונים בהם עורבו השימוש בצמחים ובחפצים חדים מאבן ועצם. עיקר העוסקות בשאמאניזם היו נשים אשר במסגרת הטקס התחפשו לציפורים בעזרת נוצות ומסכות. זאת בדומה לטקסים ופולחנים שנערכים עד היום בקרב קבוצות אתניות בעלות אמונות אנמיסטיות שמאניות.
על פי ממצאים ארכאולוגיים שונים, המפורסמים ביניהם נמצאו בחפירות בשנת 1973 במָאוָאנְגְדְווֵי ומתוארכים לשנת 168 לפנה"ס, הייתה המאה ה-3 לפנה"ס תקופת תחילתה של התפתחות התאוריות המוכרות כיום ברפואה הסינית. בספר "מרשמי חמישים ושתיים מחלות" אשר נתגלה באותן חפירות לא מוזכרים דיקור או מוקסה, אולם נראה שנמצאים בו ניצנים ראשוניים של תאוריית המרידיאנים.
"ספר הרפואה של הקיסר הצהוב", אשר כפי הנראה נכתב במאה הראשונה לספירה, הוא הספר הקדום ביותר אשר מציג את התאוריות שנעשו מקובלות ברפואה הסינית. התאוריה המוצגת בו פיתחה ושילבה בתורתה את תפיסות היין ויאנג, חמשת היסודות (אלמנטים או 5 התנועות). שיטות האבחון של גישה זו התבססה על אבחון דופק ואבחון על פי ערוצים (מרידיאנים), הקיימים כביכול בגוף האדם; אין עדות מדעית לקיומם של "ערוצים" אלו. שיטות הטיפול התבססו על הקזת דם ושימוש במוקסה (צמר המופק מצמח הלענה אשר מבעירים אותו על קצה מחט הנמצאת בתוך מטופל או שהצמר מגולגל, מובער ומוחזק קרוב לעור על מנת להעביר את החום הגבוה לתוך הרקמות הפגועות או נקודות הדיקור) ובהמשך גם נוספו שיטות דיקור.
בראשית ימיה של סין הקומוניסטית, אל מול המחסור החריף בכוחות רפואיים מערביים בסין, נעשה שימוש ברופאים הסיניים המסורתיים, לצורך הפצת כללי היגיינה ורפואה מונעת.[12] לקראת סוף 1953 הועלו האשמות נגד משרד הבריאות הסיני על יחס מגביל כלפי הרפואה הסינית. מנהיג סין מאו דזה-דונג, שהיה מהפכן שהתנגד לשימור המסורות הסיניות העתיקות ולא האמין בעצמו בשיטות הטיפול הללו, דרש לאחד את הרפואה הסינית עם הרפואה המערבית. היו שפירשו זאת כדרישה להעלות את הרפואה הסינית לרמה מדעית.[13] אחרים ראו זאת כהכנסת רפואה עממית לא מוכחת במקום הרפואה המערבית.[14]
בשנת 1958 הוקם בליאונינג בית ספר לרפואה סינית מסורתית, בה השתלמו רופאים בסין ברפואה הסינית במשך שלוש שנים.[15] באותה השנה הוקמה אוניברסיטת בייג'ינג לרפואה סינית.
ביולי 1971 ביקר בסין הנרי קיסינג'ר כהכנה לביקור ניקסון תשעה חודשים מאוחר יותר. בין האנשים שנלוו לקיסינג'ר היה העיתונאי ג'יימס רסטון, שחש ברע במהלך הביקור ונזקק לניתוח אפנדקטומיה. הוא נותח בבית חולים בטיפול שכלל גם דיקור סיני והבערת עשבים, אך בעיקרו היה ניתוח אפנדקטומיה בהרדמה מקומית. למרות זאת, מהדיווח הזה התקבעה הטענה שאפשר לאלחש בעזרת דיקור סיני.[16][17]
העיקרון הבסיסי המנחה את הרפואה הסינית הוא הסתכלות על גוף האדם כחלק מהעולם וההנחה שהאדם, כמו כל חלקי הטבע, צריך לחיות בהרמוניה עם חוקי הטבע ועם השינויים המתמידים בעולם, כמו מחזור היום והלילה, מחזור חילופי העונות וכדומה. לפי הפילוסופיה הסינית העולם מתנהג ומתנהל על פי עיקרון בסיסי אחד שהוא הדאו. עיקרון זה נוסח על ידי לאו דזה בספרו "דאו דה ג'ינג" והוא נקרא "דאואיזם" או "טאואיזם".
יסודות ה"דאואיזם" נמצאים בספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב. על פי האגדה הספר נכתב בשנת 2600 לפנה"ס על ידי הקיסר הצהוב אשר שלט 102 שנים על קיסרות סין הקדומה. כיום ידוע כי הספר נכתב ככל הנראה בתחילת המאה השלישית לפנה"ס, בתקופת שלטונו של הקיסר צ'ין שה-חואנג. הספר משמש מאז ועד היום תלמידי רפואה סינית מסורתית.
הספר ערוך בצורת שאלות ותשובות בין הקיסר הצהוב לרופא החצר שלו ויועציו ומפרט את גורמי המחלות, שיטות טיפול בהן והדרך לשמירת הבריאות בהתאמה עם גורמי הטבע והיקום. הספר מורכב משני חלקים - הראשון נקרא "שאלות הבסיס" (Su Wen) ובו דנים בשאלות מהותיות לגבי איכות חיים, שמירה על בריאות, אבחון, דיקור, תזונה וכדומה. החלק השני נקרא "הצירים היעילים" (Ling Shu) ובו דנים ביתר פירוט על אומנות הדיקור. ספר זה וספרי רפואה עתיקים נוספים הידועים לנו, שנכתבו מאוחר יותר, מנוסחים בלשון המקובלת בשירה או בפרקים קצרים היוצרים בתים שכן הרפואה נחשבה לאמנות ולכן התייחסו אל ספרי הרפואה כאל חלק מהתרבות והאמנות.
במסורת הסינית, צ'י (סינית מסורתית: 氣 ; סינית מפושטת: 气; תעתיק פין-יין qì ; תעתיק וייד-ג'יילס: ch'i) מוגדר כמרכיב הבסיסי של כל הבריאה וככוח העומד מאחורי כל שינוייה ובסנסקריט מכונה בשם "פראנה". נטען כי הצ'י הוא הכוח המניע את החיים, הוא זה שבזכותו מתקיימים היצורים והצמחים והוא מאפשר קיום שינויים בכל הברואים.
לפי תפיסה זו, כל יצור חי מכיל בתוכו מערכות שונות הנמצאות בזרימה מתמדת של צ'י זה. כל גוף שואף לאיזון של מערכות הפיזיולוגיות בגוף, לזרימת מתמדת, מאוזנת וחסרת חסמים של הצ'י. זרימה תקינה של הצ'י טובה היא זו המאזנת בין הניגודים המשלימים שנמצאים בנפש ובגוף של כל אדם.
דם
בניגוד למרבית התפקודים האחרים, תפקודו של הדם (בסינית: 血; בפין-יין: xuè) תואם לדם הגשמי, הנוזל האדום שזורם בכלי הדם. להבדיל מהרעיון שלו שמוגדר על ידי התפקודים שלו: להזין את כל חלקי הרקמות בגוף, שמירה על רמה נאותה של לחות ושמירה על תקינותם של המודעות והשינה.[18]
סימפטומים נפוצים של חוסר דם (בסינית: 血虚; בפין-יין: xuè xū) מתוארים בגוון עור חיוור לבן או צהוב קמל, סחרחורות, הפרעות בראייה, פעמת, הפרעות שינה (אינסומניה), הירדמות של הגפיים בקצוות, לשון חיוורת ודופק דק.[19]
נוזלי הגוף
נוזלי הגוף הם קרובים מאוד לדם (בסינית: 津液; בפין-יין: jīn yè). בדיוק כמו הדם נוזלי הגוף נחשבים לחומר מסוג YIN בטבעם ומוגדרים בראש ובראשונה כמזינים ומלחלחים מבנים שונים בגוף.[20] תפקודיהם הם ליצור הרמוניה בין ה-YIN וה-YANG ולסייע בהפרשת פסולת מהגוף.[21] נוזלי הגוף נספגים מאוכל ושתייה ומהווים את חומרי הבסיס ליצירה של דם xuè 血 הדם כשלעצמו יכול להפוך גם הוא לנוזלי גוף.[22] דוגמאות לנוזלי הגוף: דמעות, רוק, ריר, חומצת קיבה, נוזלי מפרקים, זיעה, ושתן.[23]
ערוצים ראשיים וערוצי חיבור
הערוצים הראשיים וערוצי החיבור (בסינית: 经络; בפין-יין: jīng-luò) הם ערוצים הזורמים מהאיברים הפנימיים (zàng-fǔ) אל הגפיים וקצוות הגוף שם הם מתגלים כערוצים חיצוניים. הערוצים מובילים צ'י ודם לכל הגוף.[24][25] הרפואה הסינית מגדירה 12 כלי ערוצים "רגילים" ו-8 כלי ערוצים "מיוחדים".[26] 12 כלי הערוצים "הרגילים" בסינית נקראים 十二经脉 (בפין-יין: shí-èr jīngmài) ו-8 כלי הערוצים "המיוחדים" נקראים בסינית 奇经八脉 (בפין-יין: qí jīng bā mài).[27]
ישנם 15 כלי ערוצי חיבור אשר מתפצלים מהערוצים "הרגילים" ומהערוצים "המיוחדים". 12 כלי ערוצי חיבור אשר מתפצלים מהערוצים "הרגילים", ועוד 3 כלי ערוצי חיבור אשר מתפצלים מערוץ ה-du (בסינית: 督脈; בפין-יין: dū mài), ה־REN (בסינית: 任脈; בפין-יין: rèn mài) וערוץ החיבור הגדול של הטחול.[28]
יין - ויאנג (בסינית מסורתית: 陰陽; בסינית מופשטת: 阴阳; בפין-יין: yīnyáng) מתאר את שני כוחות מנוגדים אך משלימים המצויים בכל הדברים ביקום. יין הוא החלק הקר, הנמוך, האיטי והחשוך של התהליך, חיפוש מטה, הסימנייה הסינית מתארת את הצד המוצל של הגבעה והרעיון מתאר את האופי או הטבע הנשי מקושר ללילה; יאנג הוא החלק החם, הגבוה, המהיר, הפעיל, חיפוש מעלה והמואר של התהליך ומקושר עם החלק של הגבעה שמואר על ידי השמש ומסמל את אופי או הטבע הגברי מקושר ליום. יין ויאנג הם תיאור של ניגודים משלימים ולא דבר מוחלט, מושלם או טהור.
המושג חמש הפאזות (שלבים, מעברים) הוא המשך של תאוריית היין-יאנג. למעשה מדובר בחמישה ביטויים שונים של הצ'י. בכל פאזה בא לידי ביטוי הצ'י בצורה ספציפית, ולמעשה הם משלימים זה את זה. לפי הפילוסופיה הסינית, חמש הפאזות מייצגות את כל אפשרויות התנועה הקיימות בטבע, באופי האדם, וביקום. הסינים חשבו שכל הקיים בטבע נשלט או מושפע ממצב הקשר ה"אנרגטי" בין השמים והארץ - עולם הדומם, עולם הצומח, עולם החי, וכמובן האדם. חמשת היסודות מהם בנוי מעגל החיים הם: עץ, אש, אדמה, מתכת, ומים. כל פאזה בונה ומזינה את הבאה אחריה. בלשון ציורית ניתן לתאר את המעגל כך: המים מצמיחים עץ, העץ הוא חומר גלם ליצירת אש, האש יוצרת אפר ואדמה, בעמקי האדמה נוצרת מתכת, המתכת בעמקי האדמה מחזיקה את מי התהום להמשך צמיחת העץ, וחוזר חלילה. חמש הפאזות מייצגות תהליך שבו משתנה האנרגיה ממצב אחד לשני, בו פאזה אחת הוא מזין את הפאזה שאחריה ומוזנת מזו שלפניה. קיימים שני סוגי מעגלים בתהליך:
מעגל היצירה או ההזנה: בו כל פאזה מזינה את זו שאחריה, וכך כל פאזה יוצרת את זו שבאה אחריה. כאשר יש עודף בהזנה או חוסר בהזנה משתבשת הזרימה ההרמונית במעגל ונגרמת מחלה.
מעגל הבקרה: ההיבט הכללי יותר, הדאגה שאף פאזה לא תחרוג מגבולותיה. כאשר יש בעיה במעגל הבקרה, פאזה אחת עלולה להשתלט על אחרת, ומחלישה את תפקודה, מצב העלול לקשיים ב"זרימה האנרגטית" ולחולי.
שיטות טיפול
שיטות הטיפול המקובלות ברפואה הסינית כוללות דיקור, טיפול בצמחי מרפא, תזונה מותאמת, טיפול במגע (טוינה, שיאצו) וטיפול עצמי מונע - עיסוק בפעילות גופנית הרמונית כגון צ'י קונג או טאי צ'י. בנוסף ידועים טיפול במוקסה (חימום בעזרת תערובת צמחים מיוחדת), כוסות רוח, הקזת דם וטיפול במגנטים.
דיקור סיני (אקופונקטורה; מלטינית: acus = מחט, pungere = לדקור) היא אחת שיטות הטיפול המאפינות את הרפואה הסינית. השיטה מבוססת על איזון הזרימה של הצ'י בגוף המטופל, בעזרת החדרת מחטים אל נקודת דיקור הנמצאות, על "תעלות" או מרידיאנים בהן לכאורה זורם הצ'י.
כוסות רוח (בסינית:拔罐; בפין-יין: báguàn) הן כלי טיפול נוסף ברפואה הסינית המתבצע על ידי הנחת כוסות זכוכית חצי עגולות על אזורים שונים בגוף. לאחר יצירת ריק בהן, על ידי הבערת להבה בתוכן. הכוסות נצמדות לעור בוואקום.
גואה-שה
גואה שה (בסינית: 刮痧; בפין-יין: guā shā) היא טכניקה של מגע בה מעבירים על העור תוך כדי הפעלת לחצים שונים למטרות שונות חפצים שונים כמו אבן ירקן (ג'ייד), עצם קרניים של בעלי חיים או חלוקי נחל. הטכניקה אמורה להניע צ'י ובכך לסייע לפתרון של מחלות שונות. הטיפול בגואה שה כואב לעיתים ומותיר סימנים בין שלושה לעשרה ימים מיום הטיפול.[29]
השם גואה-שה מורכב משתי סימניות. הסימנייה הראשונה גואה (guā 刮) היא ציור של להב המתחכך בחפץ קשיח וכתוצאה מתנועת חיכוך וגילוח זו מופק רעש מחריש אוזניים. פירוש נוסף מסביר שמדובר בתיאור של רוח חזקה הנושבת בעוצמה ומביאה להיווצרות רעש מחריש אוזניים בדומה לשריקת הרוח. במקרה שלנו הושאלה סימניה זו לתאר שימוש בחפץ שטוח שבעזרתו מעסים ומקרצפים את העור והשרירים בתנועת גילוח תוך כדי הפעלת לחץ.
הסימנייה השנייה שה (shā 痧) היא שילוב של ציור שמשמעותו חול ותרשים של אדם חולה ומתארת מחלה בה מופיעות נקודות אדומות זעירות כמו חול על גבי עור הגוף.
שיטות אבחון
לרפואה הסינית ישנן 4 שיטות אבחון: התבוננות, האזנה והרחה, תשאול ומישוש.[30]
התבוננות - מתמקדת על אבחנת הפנים (צבע, מבנה, גבות, שיער, אף וכו') ובמיוחד על אבחנות הלשון הכוללת אבחון מאפיינים שונים של הלשון: גודל, צורה, מתח השריר, צבע, החיפוי שעל הלשון, חריצים וכן סימני שיניים סביב היקף הלשון. אבחון נוסף שהיה בשימוש בעבר- התבוננות בהפרשות {הפרשות הרוק, העיניים, האף, וכן השתן והצואה} כמו כן אבחנת מבנה הגוף.
האזנה והרחה - הקשבה לקול המטופל, לטון הדיבור, עוצמת הקול של המטופל, וכן לקולות המחלה (לדוגמה- קול השיעול). הרחה מתמקדת באבחון ריח גוף המטופל ובאבחון ריח הפרשות הגוף (הבל פה, זיעה, ליחה, שתן, צואה, הפרשות ואגינליות, גזים).
תשאול - תתמקד ב-"10 השאלות", אשר כוללות 10 שאלות על: חום/קור, הזעה, מערכת חושים, כאבים, הרגלי אכילה ושתייה, מערכת העיכול, שתן, שינה, פוריות, מצב נפשי.
מישוש - כולל אבחון של הדופק הרדיאלי הנמצא במפרק כף היד, מישוש של הבטן ומישוש של נקודת רגישות בגוף (נקודות א-שי).
אבחנת לשון ואבחנת דופק
אבחון הדופק והלשון הן בין שיטות האבחון העיקריות של הרפואה הסינית. אזורים שונים בלשון מייצגים את האיברים (zàng-fŭ) השונים שבגוף.
לדוגמה, חריץ באזור מסוים בלשון יראה על בעיה בכבד בעוד חריץ באזור אחר בלשון יכול להראות על בעיה בלב.
אבחון העורק הרדיאלי כולל אבחון של הדופק ב-3 רמות שונות (רמה שטחית, אמצעית ועמוקה) וב-3 מקומות שונים לאורך הדופק הרדיאלי (Cun, Guan Chi הממוקמים במרחק רוחב אצבע, רוחב שתי אצבעות ובצמוד למפרק כף היד ובדרך כלל יאובחנו בעזרת 3 אצבעות - אצבע, אמה וקמיצה) של כל יד וכך סה"כ ישנם 12 דפקים אשר מסמלים את 12 האיברים (zàng-fŭ).
הדופק נבחן במספר מאפיינים כמו: קצב, עצמה ונפח ומתואר ע"פ איכויות שונות כמו "דופק צף, מתגלגל, דק, עמוק, מהיר, איטי, רך"; כל איכות שכזו מצביעה על תבנית מחלה מסוימת.
טיפול במגוון תחומי הרפואה הסינית נפוץ בישראל וניתן במרפאות פרטיות וגם במסגרת משלימה של קופות החולים ובתי החולים. על פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת[דרוש מקור], בשנת 2013 קיבלו כ-314 אלף מבוטחים בארבע קופות החולים בישראל שירותים של רפואה משלימה, שברובה מהווה רפואה סינית. מדובר על כ-4% מכלל המבוטחים בקופות החולים. מהנתונים עולה שמרבית המבוטחים טופלו בדיקור סיני וכי כ-65% מהפניות למרפאות הרפואה המשלימה נעשות על ידי נשים.
בישראל ניתן ללמוד את מקצועות הרפואה הסינית בכמה בתי ספר.
תוכנית הלימוד נפרשת לאורך 4 שנים בממוצע של כ-3500 שעות לימוד.
הבוגרים מחויבים לצלוח מבחן הסמכה מטעם המכללות, אך באין אסדרה, התחום עדיין ללא פיקוח של ממש.
בשנת 1998 הוקמה האגודה הישראלית לריפוי סיני מסורתי (ע"ר) ומקיימת מטעמה מבחן הסמכה התואם לסטנדרטים הבינלאומיים במדינות בהן יש רגולציה של התחום, בתקווה לייצר הסדרה גם במדינת ישראל. האגודה גם פועלת למען יצירת סף כניסה למוסדות רפואיים ורף אקדמי למוסדות לימוד. האגודה מקיימת משנת הקמתה מאמצים להסדרת התחום בחוק, תוך עבודה עם נציגים מתוך הממשלה.
בשנת 2021, התאחדה האגודה עם הלשכה לרפואה סינית וכיום נקראת איגוד הרפואה הסינית בישראל.
האיגוד פועל לקידום הרפואה הסינית בישראל ומפקח על בתי הספר העומדים בסטנדרטים המקובלים. האיגוד פועל גם להעלאת המודעות לרפואה הסינית בציבור הרחב, להעלאת מקצועיות המטפלים על ידי לימודי המשך, שמירה על כללי אתיקה מקצועית ומניעת הטרדות מיניות.
האיגוד חבר בארגון העל האירופי etcma ומשתף פעולה עם ארגונים בינלאומיים נוספים כגון הפדרציה הסינית לדיקור ומוקסביציה (wfas) וארגון הגג האמריקאי (nccaom)
לקריאה נוספת
הארייט ביינפילד, בין שמים לארץ: מדריך לרפואה סינית, הוצאת אור-עם, 1995
הקיסר הצהוב, ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב, אסטרולוג
יאנג ניאן-צון, מחולי לרפואה בסין המודרנית: ההתנגשות בין הרפואה הסינית לרפואה המערבית, והשפעתה על מדיניות השימוש במרחב הרפואי (1832–1985), תרגום לעברית: צבי חזנוב; עריכה: נורית שי. יהוד מונוסון: אופיר ביכורים, ה'תשפ"א 2021.
^Shang, A.; Huwiler, K.; Nartey, L.; Jüni, P.; Egger, M. (2007). "Placebo-controlled trials of Chinese herbal medicine and conventional medicine comparative study". International Journal of Epidemiology. 36 (5): 1086–92. doi:10.1093/ije/dym119. PMID17602184.
^Zhang, Fang; Kong, Lin-lin; Zhang, Yi-ye; Li, Shu-Chuen (2012). "Evaluation of Impact on Health-Related Quality of Life and Cost Effectiveness of Traditional Chinese Medicine: A Systematic Review of Randomized Clinical Trials". The Journal of Alternative and Complementary Medicine. 18 (12): 1108–20. doi:10.1089/acm.2011.0315. ISSN1075-5535. PMID22924383.
^ 12"Hard to swallow". Nature. 448 (7150): 105–06. 2007. Bibcode:2007Natur.448S.105.. doi:10.1038/448106a. PMID17625521. Constructive approaches to divining the potential usefulness of traditional therapies are to be welcomed. But it seems problematic to apply a brand new technique, largely untested in the clinic, to test the veracity of traditional Chinese medicine, when the field is so fraught with pseudoscience. In the meantime, claims made on behalf of an uncharted body of knowledge should be treated with the customary scepticism that is the bedrock of both science and medicine.
^Singh & Ernst (2008) stated, "Scientists are still unable to find a shred of evidence to support the existence of meridians or Ch'i",[8] "The traditional principles of acupuncture are deeply flawed, as there is no evidence at all to demonstrate the existence of Ch'i or meridians"[9] and "Acupuncture points and meridians are not a reality, but merely the product of an ancient Chinese philosophy".[10]
^"三、津液的功能 ...（三）调节阴阳 ...（四）排泄废物 ..." [3.) Functions of the Jinye: ... 3.3.)Harmonizing yin and yang ... 3.4.)Secretion of waste products ...] As seen at: 《中医基础理论》第四章 精、气、血、津液. 第四节 津液 [Basics of TCM theory. Chapter 4: Essence, qi, blood, jinye. Section 4: jinye] (בסינית). נבדק ב-9 בדצמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^"津液包括各脏腑组织的正常体液和正常的分泌物，胃液、肠液、唾液、关节液等。习惯上也包括代谢产物中的尿、汗、泪等。" [The (term) jinye comprises all physiological bodily fluids of the zang-fu and tissues, and physiological secretions, gastric juice, intestinal juice, saliva, joint fluid, etc. Customarily, this also includes metabolic products like urine, sweat, tears, etc.] As seen at: 《中医基础理论》第四章 精、气、血、津液. 第四节 津液 [Basics of TCM theory. Chapter 4: Essence, qi, blood, jinye. Section 4: jinye] (בסינית). נבדק ב-9 בדצמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
^"经络是运行全身气血，联络脏腑肢节，沟通表里上下内外，..." [The jingluo transport qi and blood through the whole body, connecting the zang-fu with limbs and joints, connecting interior with surface, up with down, inside with outside ...] as seen at 中医基础理论辅导：经络概念及经络学说的形成: 经络学说的形成 [guide to basic TCM theory: the jing-luo concept and the emergence of jing-luo theory: the emergence of jing-luo theory] (בסינית). נבדק ב-13 בינואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
^Aung, S.K.H. & Chen, W.P.D. (2007): Clinical introduction to medical acupuncture. Thieme Mecial Publishers. ISBN 978-1-58890-221-4, p. 20
^Aung, S.K.H. & Chen, W.P.D. (2007): Clinical introduction to medical acupuncture. Thieme Mecial Publishers. ISBN 978-1-58890-221-4, p. 19
^"（三）十二经脉 ...（四）奇经八脉 ..." [(3.) The Twelve Vessels ... (4.) The Extraordinary Eight Vessels ...] as seen at "עותק בארכיון" 经络学 [meridian theory] (בסינית). אורכב מ-המקור ב-2016-11-10. נבדק ב-22 בפברואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
^Aung, S.K.H. & Chen, W.P.D. (2007): Clinical introduction to medical acupuncture. Thieme Mecial Publishers. ISBN 978-1-58890-221-4, p. 19
^Cheng, X. (1987). Chinese Acupuncture and Moxibustion (1st ed.). Foreign Languages Press. ISBN7-119-00378-X.
^Wright, Thomas; Eisenberg, David (1995). Encounters with Qi: exploring Chinese medicine. New York: Norton. pp. 53–4. ISBN0-393-31213-5.(הקישור אינו פעיל, 7 באפריל 2017)
