העיר תל אביב, הידועה כ"עיר העברית הראשונה", קמה כהגשמת החזון הציוני של בנימין זאב הרצל והיא העיר השנייה בגודלה בישראל, לאחר ירושלים. לפני הקמתה של השכונה תל אביב הסתפקו יהודי יפו בהקמת שכונות יהודיות שנבנו מחוץ ליפו. שנת הקמתה הרשמית של השכונה, 1909, מציינת את השנה בה הוגרלו המגרשים ונבנו הבתים הראשונים של מה שלימים תיוודע כעיר העברית העצמאית שנקראה תחילה "אחוזת בית" ובהמשך החליפה שמה לתל אביב. העיר נודעה גם בשמותיה וכינויה מאז "תל אביב הקטנה", "העיר הלבנה", "עיר גנים".

בשנת 1825, בתקופה בה שלטה האימפריה העות'מאנית על ארץ ישראל, נתמנה הרב רפאל יהודה מנחם לוי המכונה יהודה מרגוזה על ידי רבני ירושלים להקים התיישבות יהודית ביפו כדי לקבל את פני עולים יהודים, מפני שהיה ביחסים טובים עם השליטים העות'מאניים. בימים ההם לא היה ישוב יהודי ביפו והיהודים שעלו דרך נמל יפו לא פעם סבלו בגלל חוסר עזרה יהודית. ישיבתו של הרב בבדידות, בעיר שאין בה יהודי אחר לא הייתה נוחה ונעימה כל עיקר, ואפילו אם עלה מפעם לפעם לשבת קצת בירושלים. בשנת 1829 השפיע הרב על 12 הניצולים של אוניית עולים יהודים ממרוקו שטבעה ליד עכו להיות היהודים הראשונים להצטרף אליו ולהתיישב ביפו^[1]. במשך הזמן התלקטו עוד יהודים ליפו והקהילה כללה הן אשכנזים והן ספרדים^[2].

בשנת 1834 נרכש בית העלמין היהודי ביפו כדי למנוע מתושבי העיר היהודים את הצורך לטלטל את מתיהם לירושלים. בראשיתו של בית עלמין זה יש למעשה לראות את ראשיתה של חברה קדישא תל אביב יפו^[3].

בשנת 1863 יזם הרב יהודה מרגוזה את "ועד העיר ליהודי יפו" שהיה הוועד הציבורי הראשון בארץ שלא על בסיס עדתי-קהילתי ובו היו שותפים ספרדים ואשכנזים יחד. ועד זה היה ממונה על ענייניה הדתיים והחברתיים של הקהילה היהודית של יפו. מתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 החל להעביר הוועד את סמכויותיו בהדרגה לעיריית תל אביב ולמועצה הדתית של תל אביב, עד שחדל להתקיים במאי 1939^[4][5][6].

בשנת 1842 רכש הרב יהודה מרגוזה, יחד עם חכם חיים אברהם פינסו וחכם יחיאל בכר הכהן, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם, מחוץ לחומות יפו, על גדות נחל איילון, צפונית-מזרחית ליפו, כיום שכונת מונטיפיורי ומגדלי עזריאלי. הרב נטע על השטח פרדס ובו 5,310 עצים בסיוע האמריקאית קלורינדה מיינור (אנ') מחוות הנוצרים הפרוטסטנטים המילניאליסטים, הר התקווה. בשנת 1853 שלח הרב יהודה מרגוזה מכתב ליהודי הבריטי סר משה מונטיפיורי, השריף של לונדון לשעבר, וכתב (המקור באנגלית): "בחסד האל, הריני מצהיר בזה, שאני הישראלי הראשון שבא הנה ליפו אחד משבט דן... אני התחלתי יחידי לעבד את האדמה על-ידי נטיעת גן, כפי שאני עומד לספר לכבודו, ואילו יכולתי לבצע את תוכניתי, הייתי גורם לכך שיהודים אחרים היו עושים כמוני, לפי הדוגמה שלי. אלא שידוע לכל אחד, שההתחלות של כל דבר חדש קשות מאוד הן, ואף המוסלמים כאן השתוממו לראות יהודי מעבד את האדמה... אעשה ככל שביכולתי לעודד עבודת אדמה בין אנשי קהילתי מונה שבעים משפחות. כל זה נכתב על ידי הרב הנמצא כאן, והוא הפקיד הממונה על היהודים המתפללים לאל לשלומך. רפאל יהודה מנחם לוי, יפו 28 ביולי 1853". מרגוזה המשיך להנהיג את הקהילה עד מותו בשנת 1879^[7].

בשנת 1876 נבנה הבית היהודי הראשון מחוץ לתוואי חומות יפו, ואוכלס של ידי חיים שמואל שמרלינג. חומות יפו עצמן פורקו בשנת 1868.

בשנת 1887 הוקמה השכונה היהודית הראשונה מחוץ לתוואי חומות יפו, נווה צדק, ובעקבותיה הוקמו שכונות נוספות. ב-1890 נבנתה נווה שלום, ב-1896 הוקמה שכונת מחנה יהודה, ב-1904 הוקמה שכונת מחנה יוסף, וב-1906 הוקמו שכונות אהל משה וכרם התימנים.

סך הכול הוקמו אחת־עשרה שכונות מגורים נפרדות מחוץ ליפו, שנבנו לפני "אחוזת בית - תל אביב".

ערך מורחב – אחוזת בית

ב-1906 החליטה קבוצת יהודים מיפו לצאת מהעיר, בשל הרצון לחיות חיים עבריים עצמאיים ולשפר את תנאי המחיה הקשים, שהתבטאו בין השאר בצפיפות, לכלוך, ובגזרה העות'מאנית שחייבה את היהודים ביפו לעבור דירה מדי שנה (ה"מוחרם"). קבוצת יהודים זו התכנסה לראשונה ביולי 1906 והתאגדה בשם "אגודת בוני בתים", ששונה מאוחר יותר ל"אחוזת בית". באספה זו הוצגה תוכנית לבנין עיר עברית מודרנית שתהווה שער לארץ ישראל עבור יהודי העולם. התוכנית הציגה עיר שתיבנה על פי הדגם המערב אירופאי של סוף המאה ה-19.

השכונה - גרעין העיר העתידית - מוקמה מחוץ לתוואי החומות של יפו, מצפון למסילת הרכבת, על קרקעות חוליות של "כרם גיבלי" שנרכשו בעזרת הלוואה מהקרן הקיימת. השכונה נוסדה בשנת 1909 כשכונת בתים נמוכי קומה מוקפים בגינות, בשם "אחוזת בית". המועד הרשמי לייסוד הוא 11 באפריל 1909 (כ' בניסן תרס"ט), היום שבו נערכה הגרלת המגרשים בצדפים לשכונה. בשכונה נבנו רחובות מעטים ניצבים זה לזה. הרחוב הראשי בה היה רחוב הרצל, ובקצה הצפוני נבנתה הגימנסיה העברית "הרצליה" (כיום - מקומו של "מגדל שלום מאיר"), שהייתה הגימנסיה העברית הראשונה. בלב השכונה נבנו שדרות רוטשילד, בוואדי שאליו נגרפו החולות לאחר יישור הדיונות.

עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו בתל אביב רק 140 בתים, כולל שתי שכונות שנספחו אליה, נחלת בנימין, ששכנה מצפון לאורך הרחוב הנקרא בשם זה (40 בתים), ו"חברה חדשה", ששכנה ממזרח לתל אביב, לאורך דרך הים, לימים רחוב אלנבי (15 בתים). בעת המלחמה נעצרה התפתחותה של העיר, והיא סבלה ממכת ארבה שחיסלה את כל הצומח בשכונה, ומהתעמרות השלטונות העות'מאנים ובמיוחד מושל יפו חסן בק. באפריל 1917 גירשו השלטונות הטורקיים את תושביה עם תושבי יפו היהודים.

המונח הנוסטלגי "תל אביב הקטנה", שנטבע בידי חיים חפר ודן בן אמוץ בחגיגות ה-50 לייסוד תל אביב, מתייחס לתל אביב של אותם השנים, שכללה בעיקרה את שכונת נווה צדק ואת אזור הרחובות הרצל, רוטשילד ואלנבי. אחד המבנים העיקריים בה היה הגימנסיה העברית "הרצליה".

תל אביב נכבשה על ידי הצבא הבריטי ב-17 בנובמבר 1917, וקו החזית התבסס מצפון לה. עם תחילת המנדט חזרו התושבים לעיר, ומשנת 1921 החלה תנופת התפתחותה של תל אביב. באותה שנה התחוללו פרעות תרפ"א וערביי יפו פרעו ביהודי העיר ורצחו 47 איש, בהם גם הסופר יוסף חיים ברנר. בעקבות מאורעות דמים אלה יצאו יהודים רבים מיפו ועברו לתל אביב. אז הוחלט לבטל את התקנות האוסרות פעילות כלכלית בתל אביב שהטיל השלטון העות'מאני. ב-11.5.1921 פורסמה החלטתה ממשלת המנדט על הפרדתה של תל אביב מיפו - "פקודת מועצת עיריית תל אביב", וכעבור שנתיים ב-11.5.1923 יושמה ה"פקודה" בפועל ורוב השכונות היהודיות של יפו זכו למעמד עצמאי של מועצת עיר (Township) - ועד הקהילה תל אביב, ונקבע גבול עירוני בין תל אביב ליפו^[8]. בתחומים מסוימים, נותרה תל אביב כפופה לעיריית יפו.

מאז התפתחה העיר בקצב מזורז: מ-3,600 בשנת 1914 ל-34,000 בשנת 1925 ול-120,000 בשנת 1936. בתחילת שנות העשרים גידול האוכלוסייה המהיר יצר ריכוזי דיור זמני בהם התגוררו מאות באוהלים וצריפים^[9], בחצרות בתים, על חוף הים ובאזור נורדיה^[8]. העירייה ראתה בכך סכנה תברואתית ופעלה להסירם^[10]. חלק ממחוסרי הדיור התאגדו ב"אגודת מחוסרי הדירות" מיסודו של חיים בוגר (בוגרשוב) להקמת שכונת נורדיה. בית החרושת סיליקט שבנייתו הסתיימה לאחר מאורעות תרפ"א, סיפק לבנים לבנית השכונות נורדיה ותל נורדאו.

עיקר הגידול באוכלוסייה נבע באופן משני בשל הגירת יהודים מיפו אך בעיקר בשל גל העליות לארץ, מהעלייה השלישית ובעיקר העלייה הרביעית והחמישית (1924-1939), שהתאפיינו בעליה של אוכלוסייה בורגנית, בעלי משפחות ובעלי הון, שהעדיפו את ההתיישבות בעיר על פני התיישבות חקלאית. בתקופה זו כבר התגבש דימויה של תל אביב כעיר בעלת צביון אירופי, ופחות כעיר מזרח תיכונית, דימוי שהעצים את תל אביב כמוקד משיכה לעולים אלה. "הבאוהאוס", בית הספר לעיצוב ולאדריכלות שפעל בגרמניה בשנים 1919–1933, היה אחד המקדמים והמפיצים החשובים ביותר של הסגנון החדש ואף עיצב במסגרתו תת-סגנון ייחודי. בשנים 1933–1936 חלה בעיר תל אביב תנופת בנייה גדולה בסגנון הבאוהאוס עם בוא גל ההגירה הגדול המכונה העלייה החמישית^[11]. בשנת 1925 הוזמן פטריק גדס להכין תוכנית אב להרחבת העיר צפונה, ברוח עקרונות עיר הגנים - תוכנית הידועה כתוכנית גדס. תוכנית זו בוצעה בשנים 1927 עד 1929 ואושרה סופית בשנת 1932.

ההתפתחות הגדולה של העיר בעקבות קליטת העליות הרביעית והחמישית, שבמהלכן זרמו לעיר עולים רבים, הביאה גם להקמת מוסדות תרבות. בתקופה זו החלה העיר לקבל את הצביון הבורגני-בלייני שלה. בתל אביב נפתחו הקולנוע הראשון וכן "קזינו גלי אביב" בית קפה מפואר על שפת המים. שניהם הוקמו ותופעלו בידי מרדכי וייסר ומשה אברבנל. כבר בתקופה זו נודעה העיר במגוון בתי הקפה, בתי הקולנוע והתיאטראות שפעלו בה, וכן באירועי התרבות, דוגמת יום הספר העברי, העדלאידע או אירועי עונג שבת. בשנות העשרים החל חוף הים למלא תפקיד מרכזי בתרבות הפנאי ובדימויה של העיר כעיר חוף.

בשנת 1925 עוצב סמל העיר ובמרכזו מגדלור והכיתוב "אבנך ונבנית" מתוך הפסוק:

עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים

— (ירמיהו ל"א, ג)

בשנים 1926–1928 סבלה העיר ממשבר כלכלי כבד, שבא לידי ביטוי בעליית מחירי הקרקעות, באבטלה גבוהה, פשיטות רגל של מפעלים ושל קבלנים, ועוני נרחב. העירייה ניסתה להתמודד עם השלכות המשבר על תושבי תל אביב על ידי פיתוח שירותי הרווחה, במיוחד בתחומי החינוך והבריאות, הקצאת מגרשים לשיכון לחסרי בית, ועבודות יזומות למובטלים. כתוצאה מהמשבר ומהגדלת הוצאות העירייה הגרעון העירוני גדל והעירייה הייתה על סף קריסה כלכלית. רק סיוע חירום של שלטונות המנדט מנע מהעירייה להגיע לפשיטת רגל. ב-1929 החלה התאוששות כלכלית, שהפכה לתקופת גאות כלכלית כשהחלו להשתקע בעיר אנשי העלייה החמישית.

ב-12 בינואר 1934 הוכרזה תל אביב כעיר ומעמדה שונה ממועצה עירונית (Township) לעירייה (Municipal corporation)^[12]. בשנת 1936 הייתה כבר תל אביב לעיר הגדולה בארץ, למרכז המסחר והשיווק של התוצרת החקלאית, למרכז המלאכה והתעשייה הקלה ולמרכז השירותים הציבוריים, הכלכליים והתרבותיים של היישוב היהודי. בעשור זה נערכו בעיר אירועים מרכזיים דוגמת המכביה הראשונה והשנייה והתערוכות הבינלאומיות של יריד המזרח. בשנת 1934 פעלה בפאתי העיר חברת "אחוה", שהייתה חברת התקליטים הראשונה שנוסדה בתל אביב וביישוב כולו, והדפיסה 15 אלבומים שונים בהיקף של כמה מאות תקליטים.

במאורעות 1936–1939 תקפו ערבים את פרוורי תל אביב. בעקבות שביתת הפועלים בנמל יפו הוקם ב-1936 נמל תל אביב, והוא תרם להתפתחות העיר, אף שזה היה נמל קטן ולא משוכלל ביותר: אוניות לא יכלו לעגון בו, וכמו בנמל יפו, היה צריך להעביר את הסחורות והנוסעים בסירות. בשנת 1938 נחנך מצפון לנמל שדה תעופה עירוני, שדה דב.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נעצרה התפתחות העיר, ונמל תל אביב הופקע על ידי הצבא הבריטי ושימש לשימושים צבאיים בלבד. ב-9 בספטמבר 1940, הפציצו מטוסים של חיל האוויר האיטלקי את תל אביב, וגרמו ל-112 הרוגים. כעבור שנה הופצצה העיר פעם נוספת.

בתקופת ההעפלה והמאבק בשלטונות המנדט, בשנות ה-40, מילאה תל אביב תפקיד חשוב: אליה הגיעו ספינות המעפילים, בה נוסדה תעשיית הנשק במחתרת, וממנה פעלו ארגוני המחתרת. מאידך סבלה העיר מהתקלויות עם הבריטים (דוגמת "ליל וינגייט") ומדי פעם הוטל עליה עוצר ממושך, שבמהלכו בוצעו חיפושי נשק וחשודים. עם קום המדינה, הייתה תל אביב העיר היהודית היחידה בארץ שמנתה מעל 100,000 תושבים.

בתקופת המדינה ידעה העיר שינויים רבים בהתפתחותה. מפריחה וגדילה מואצת בשנות ה-50, דרך עזיבת העסקים והסטת מוקד המגורים אל הפרברים משנות השישים עד לשלהי שנות השמונים, ובשנים האחרונות פריחה מחודשת.

בשנת 1963 הגיעה אוכלוסיית תל אביב לשיא גודלה (394,400 איש), מאז החלה תופעה של צמצום מספר התושבים, שהגיעה לשיאה בשנת 1988, כשנספרו בעיר 317,800 תושבים. בשנת 1975 איבדה תל אביב את מקומה כעיר המאוכלסת בישראל לטובת ירושלים. מ-1989 ניכרת תופעה של גידול במספר התושבים, הנובעת מקליטת גל העלייה של ראשית שנות התשעים ומתופעה של חזרה לעיר, ובשנת 2016 חיו בה 438,818 תושבים.

ערך מורחב – תל אביב במלחמת העצמאות

לאחר קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם, הפכו גילויי האיבה בין היהודים והערבים למלחמת העצמאות. בין הקורבנות הראשונים של המלחמה היה סוחר תל אביבי שנרצח ברחוב סלמה ביפו, ב-30 בנובמבר 1947. תל אביב הייתה למרכז השטח היהודי על פי תוכנית החלוקה, בה התגוררו 230,000 יהודים, ובניגוד לערים אחרות, לא הייתה "מעורבת", ולא עמדה בסכנה של מצור או ניתוק. עם זאת תל אביב הייתה מוקפת מכל עבריה בכפרים ערבים עוינים, ומדרום לה הייתה את יפו, שהיוותה מובלעת של שטח ערבי ברצף השטח היהודי על פי תוכנית החלוקה. על הדרכים היוצאות מתל אביב שלטו כפרים ערבים כיאזור וסלמה, והתחבורה הפכה לשדה קרב. פרט למתקפות מאורגנות על שכונות הספר כשכונת התקווה שהותקפה בדצמבר 1947 על ידי תושבי הכפר סלמה, סבלו תושבי העיר מצלפים שהתמקמו בשטחים שולטים כמסגד חסן בק וגבו עשרות קורבנות.

באפריל 1948 תכננה ההגנה את מבצע חמץ בו ייכבשו הכפרים הערבים העוינים, דרכי התחבורה ייפתחו, ויפו תכותר. במקביל, ובניגוד לתוכנית, גייס האצ"ל את כל הכוחות שעמדו לרשותו במרחב השפלה ותקף את יפו. הקרב על יפו נמשך כשלושה ימים, כנגד כוחות ערבים ובריטים. לוחמי האצ"ל קנו מאחז בעיר, בשכונת מנשייה, אך לא עלה בידם לכבוש את העיר כולה. לאחר ביצוע מבצע חמץ, שאכן הצליח בכיתור יפו ובכיבוש הכפרים שמסביבה, נמלטו רוב תושבי יפו הערבים, והעיר נכנעה ב-13 במאי 1948.

ב-14 במאי 1948 הוכרז בתל אביב על הקמת מדינת ישראל, בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16, ביתו של ראש העירייה מאיר דיזנגוף, אשר שימש לאחר קום מדינת ישראל כמשכנו הראשון של מוזיאון תל אביב וכיום שוכן בו מוזיאון בית העצמאות.

לאחר פלישת צבאות ערב לארץ ישראל הופצצה העיר מספר פעמים על ידי מטוסים של חיל האוויר המצרי, והותקפה מן האוויר ומן הים. בין ההפצצות הייתה הפצצה אווירית על התחנה המרכזית, שעלתה בחיי 42 איש. חיל האוויר הצעיר, הצליח, בקרבות אוויר שנערכו ב-3 ביוני וב-4 ביוני 1948 להדוף את התוקפים ולהוכיח את יכולתו. בתקופת ההפוגה הראשונה הגיעה לסיומה בחופי העיר פרשת אוניית הנשק אלטלנה. ההפצצות המצריות על העיר המשיכו גם במהלך קרבות עשרת הימים ובהם נהרגו עשרות תושבים. על אף זאת השגרה בעיר נמשכה וחיי התרבות בעיר נמשכה כגון הצגות תיאטרון הקאמרי ולי לה לו. כמו כן תל אביב אירחה את יום המדינה בהפוגה השנייה.

באותה עת הייתה ירושלים נצורה ומנותקת, ולפיכך בינתיים שימשה תל אביב כמושב השלטון ובה פעלו הממשלה והכנסת. ישיבות הכנסת הראשונות שנפתחו בירושלים הועברו לתל אביב אל בית האופרה הישן ברחוב הרברט סמואל, במקום בו שוכן היום מגדל האופרה. רק בסוף שנת 1949 הוכרזה ירושלים כבירת ישראל, והכנסת שבה אליה. במהלך המלחמה שימשה תל אביב כזירה להשבעת צה"ל, טקס שנערך ביוני 1948 וסימן את הקמת הצבא החדש, ולמצעדי צה"ל.

עד לשנת 1948 שכנו סביב העיר כמה כפרים ערבים. הגדולים שבהם: סומייל (אל-מסעודייה), סלמה ושייח מוניס. במהלך קרבות מלחמת העצמאות ננטשו הכפרים, וזמן קצר לאחר המלחמה סופחו המבנים והשטח שלהם לתל אביב. כבר במהלך מלחמת העצמאות סופחו לתל אביב השכונות היהודיות שהיו תחת שיפוטה של עיריית יפו, וב-4 באוקטובר 1949 החליטה ממשלת ישראל לאחד את תל אביב ויפו^[13]. באוקטובר 1949 הושלם המהלך והעיר שינתה את שמה ל"תל אביב-יפו". מרבית תושביה הערבים של יפו נטשו אותה בזמן מלחמת העצמאות. כיום חיים בה 20,000 ערבים ישראלים, רובם צאצאי הערבים שנותרו בעיר למרות המלחמה. בשנותיה הראשונות של המדינה קלטה יפו עולים חדשים רבים, וכיום מרבית תושבי יפו הם יהודים. בתל אביב נמשכה בנייה נרחבת לכל הכיוונים, עד שנוצרה רציפות של שטח בנוי בינה לבין הערים שבסביבתה. נותר לה רק כיוון אחד - צפונה, מעבר לירקון. השכונה הראשונה שהוקמה שם, סמוך לכינונה של מדינת ישראל, הייתה רמת אביב. בעקבותיה נבנו עוד ועוד שכונות באזור זה ומצפון וממזרח לו המכונות שכונות עבר הירקון.

בראשית שנות ה-50 הורחבו שטחי העיר לתחום הקרוב לתחומה הנוכחי, לאחר שסופחו שטחים בעיקר במזרח העיר ובצפון שמעבר לירקון. למרות שתוכננו חגורות ירק בין העיר לפרבריה, לקראת סוף העשור נוצר רצף של שטח בנוי בין העיר ופרבריה (שגם התפתחו מאוד בתקופה זו), כך שקשה להבחין בגבולות העיר. בעקבות זאת התחילו להשתמש במושג "גוש דן" לתיאור העיר יחד עם הערים והפרברים שסביבה.

בראשית העשור החל הצבא להתמקם בשטחי המושבה הטמפלרית הנטושה שרונה, שסופחה לעיר, ולקראת אמצע העשור גודר חלקה הצפוני והפך למתחם צבאי סגור, בסיס הקריה. בחלקה הדרומי של המושבה התמקמו רוב משרדי הממשלה.

בעשור זה הושם דגש על שיפור תשתיות, בעיקר ציפוי כבישים באספלט ובניית שכונות בשטחי העיר החדשים. מנגד, התשתיות בשכונות הוותיקות החלו להתישן. בשנת 1958 הוקם ברחוב בן-יהודה בניין המגורים הראשון הגבוה מארבע קומות. בעשור זה קלטה העיר עולים רבים, אשר הופנו תחילה ליפו ולכפרים ערבים נטושים בעיר, אשר הפכו לשכונות מצוקה. כדי להקל על קליטת העלייה, הקימה העירייה מפעלי רווחה. ב-1953 נחנכה מסילת החוף שחיברה את תל אביב לחיפה, וכעבור שנה נחנכה תחנת הרכבת תל אביב מרכז, וזאת נוסף למסילות הדרום שיצאו מתחנת הרכבת ליד בית הדר. שתי מסילות אלה חוברו יחדיו באפיק נחל איילון רק בסוף שנות ה-80.

בעשור זה גם הוקמו מוסדות תרבות חשובים כמו היכל התרבות, מוזיאון ארץ ישראל, ומוזיאון תל אביב הורחב כשנבנה בניין הלנה רובינשטיין, ונבנו בתי קולנוע רבים. מסורת העדלאידע חודשה בפורים 1955 ונמשכה למעלה מעשור.

גם החינוך זכה לתנופה בעשור זה: הורחבה רשת בתי הספר העירוניים, ומועצת העיר החליטה להקים בעיר אוניברסיטה, למרות התנגדות משרד החינוך, שרצה שאוניברסיטאות יוקמו רק באזורי הפריפריה. האוניברסיטה הוקמה על בסיס מכוני מחקר קיימים שפעלו בשכונת אבו כביר, ובשנות השישים הוקם הקמפוס ברמת אביב.

דעיכתו של רחוב אלנבי כרחוב המסחרי המרכזי החלה בתקופה זאת, ומנגד פריחתו של רחוב דיזנגוף הגיעה לשיאה. חופי העיר והטיילת המשיכו בדעיכתם, והציבור הדיר משם את רגליו. בעקבות זיהום מי הים, הוקמה בריכת גורדון ששאבה את מימיה מעומק הים. למרות דעיכת חופי העיר, הוקמו בסמוך בתי מלון גדולים דוגמת מלון דן שהיה הראשון להתייצב על קו החוף ואחריו גם מלון שרתון (הישן) ומלון הילטון תל אביב.

בעשור זה הוקמו מספר גנים גדולים, דוגמת גן העצמאות וגן התקווה, ואף הוחל בנטיעת פארק הירקון (אם כי זו הייתה נטיעה סמלית, ופיתוח הפארק הוחל באופן מעשי לקראת סוף שנות השישים), אולם מאידך בוטלו התוכניות להקיף את העיר בחגורות ירק. בשנת 1955 הוחל בשאיבת מי הירקון, מה שגרם להפיכתו של הנחל בפועל לתעלת מי שפכים, שגרמה למפגעי תברואה כבדים בשכונות הסמוכות.

לקראת סוף שנות החמישים נהרס בניין הגימנסיה הרצליה ברחוב הרצל והוחל בבניית מגדל שלום. בשנת 1959 נערכו חגיגות מפוארות ליובל החמישים לעיר. כחלק מהחגיגות עלה בגני התערוכה (שהחליפו את מתחם יריד המזרח) המופע "תל אביב הקטנה" ששיחזר את השנים הראשונות של העיר וזכה להצלחה רבה. באותה שנה התקיימו בחירות לעירייה, ולראשונה מאז 1928 איבד הגוש האזרחי (הציונים הכלליים) את השליטה בעיר לטובת מפא"י.

שנות ה-60 התאפיינו במגמה של הזדקנות תושבי העיר ובירידה מתמשכת במספר תושבי העיר החל מהשיא בשנת 1963. בתי מגורים רבים במרכז העיר הוסבו לבנייני משרדים. גם תשתיות העיר, במיוחד בדרומה ובמרכזה התיישנו והתבלו. בעשור זה נמשכה הבנייה בעיקר בצפון העיר ובשכונות עבר הירקון, וכן הוחל בפינוי ובהריסת שכונות מצוקה (דוגמת נורדיה, מחלול, מנשייה ויפו העתיקה) ובניית שיכונים למפונים. רוב השיכונים למפונים נבנו ביפו ובדרום העיר (דוגמת יפו ג' וקריית שלום), ומצפון לירקון נבנתה שכונת נווה שרת.

חלק ממיזמי פינוי תושבי שכונות המצוקה והריסתם היוו חלק מתוכניות פיתוח ולא רק בשל מצוקת דיור. כך למשל התוכניות להריסת יפו העתיקה ולבנייתה מחדש כשכונה מודרנית נגנזו בראשית העשור. לחלופין גובשה תוכנית שהתבססה על שיקום ושימור האזור תוך הפיכתו לרובע אמנים, ועל פיתוח גנים וכיכרות בשטחים הפתוחים. הוקמה החברה לפיתוח יפו העתיקה לצורך ביצוע הפרויקט וניהולו. בשנת 1965 הושלם פינוי תושבי האזור והחלו עבודות השיקום, שהושלמו בשנות השבעים.

בדומה לכך, הוכנו תוכניות לפיתוח ולשיקום חופי העיר, שסבלו מהזנחה ומזיהומים, ולהפיכתם שוב למרכזי בילוי נופש ותיירות. כדי לקדם את התוכניות הוקמה החברה העירונית אתרים. עם זאת העבודות בשטח החלו רק בעשור הבא, למעט פינוי שכונת מחלול. פרויקט נוסף שקודם בעשור זה היה פינוי והריסת שכונת מנשייה (החל משנת 1963) לצורך בניית שלוחה חדשה של מע"ר העיר באזור זה.

בשנת 1961 נחנך בית החולים העירוני איכלוב שהחל להיבנות ב-1951 והורחבו שירותי הרווחה. למרות שהעשור אופיין בהצטמצמות האוכלוסייה, העירייה הגדילה את השקעתה בתחום החינוך. בתי ספר וגני ילדים חדשים נבנו, ובשנת 1969 תל אביב הייתה העיר הראשונה שהחלה ליישם את רפורמת חטיבות הביניים (מהלך שהושלם ב-1975). כן נמשכה בעשור זה התפתחותה של אוניברסיטת תל אביב.

בתחום התחבורה, בעשור זה נבנו גשרים חדשים מעל נחל איילון ומעל הירקון. רוב הגשרים היו גשרי ביילי זמניים, אשר לקראת סוף העשור ועד לשנות השמונים הוחלפו לאיטם בגשרי קבע מבטון. הגשרים גרמו לשיפור הנגישות אל העיר, אך גם תרמו לעומסי התנועה ולבעיות החניה שהופיעו בעשור זה. החל משנת 1964 החלו עבודות העמקת, יישור והסדרת אפיק האיילון לקראת סלילת נתיבי איילון בעשורים הבאים. גם תוכנית להקמת רכבת תחתית החלו לקדם בעשור זה, אולם מהלך זה נקטע בעקבות מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1967 החלו לבנות את התחנה המרכזית החדשה, שנחנכה כעבור 26 שנים. בשנת 1965 במקביל לפתיחת נמל אשדוד, נסגרו נמלי תל אביב ויפו. נמל יפו המשיך לשמש כנמל דייג.

בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים נכרו שוחות ובורות כהכנה לקברים המוניים מחשש לפלישה מצרית מסיבית לישראל. במהלך המלחמה נורות מספר פגזים ירדניים מקלקיליה שנפלו בכיכר מסריק בעיר.

בעשור זו הוכנו תוכניות לבניית פארק הירקון (אך רק בשנת 1969 החלו עבודות בשטח להקמתו), ולבניית מתחם תרבות נוסף למתחם הבימה בשדרות שאול המלך. כן נחנכו אצטדיון בלומפילד ואצטדיון יד אליהו (כאצטדיון כדורסל פתוח) בתקופה זו. עיריית תל אביב עברה מבית העירייה הישן בכיכר ביאליק לבית העירייה החדש בכיכר מלכי ישראל החל משנת 1965 (מהלך שהושלם בשנת 1968).

בשנות ה-70 נמשכו והתעצמו המגמות שהחלו בעשור הקודם, של צמצום במספר התושבים במקביל לגידול במספר העסקים, הזדקנות התושבים, והתבלות התשתיות. למרות הצמצום באוכלוסיית העיר, מעמדה של העיר כמרכז הכלכלי של ישראל ושל המטרופולין התחזק. המע"ר התרחב לכיוון צפון מזרח - משדרות רוטשילד לכיוון רחוב קפלן ושדרות שאול המלך, והמשיך בתהליך ההתמחות, שעיקרו התמקדות בענפי עסקים ופיננסים לצד צמצום בעסקי המסחר והמלאכה. עסקים רבים התמקמו בדירות מגורים במרכז העיר. כתוצאה מתהליכים אלו הוחרפו עומסי התנועה והמחסור במקומות חניה, במיוחד בשעות היום.

כדי להתמודד עם תהליכים אלו, ולהימנע מאימוץ תדמית של עיר דועכת, החלה עיריית תל אביב להדגיש את מעמדה של תל אביב כמרכז תרבותי. מדיניות זו באה לידי ביטוי בהרחבת אירועי התרבות ואירועי החוצות, ובהגדלה משמעותית בתמיכה במוסדות תרבות. בעשור זה גם נחנכו בניין מוזיאון תל אביב החדש, בניין ספריית בית אריאלה החדש, הושלם שיפוץ תיאטרון הבימה, נפתח הסינמטק, ונוסדו מספר תיאטראות קטנים. תחום התרבות קיבל תאוצה במיוחד לאחר המהפך שחל בעקבות הבחירות לעירייה שהתקיימו ב-31 בדצמבר 1973, בהם שב הגוש האזרחי (המפלגה הליברלית במסגרת הליכוד), הפעם בהובלת שלמה להט, להנהיג את העירייה.

בעשור זה הבשילו תוכניות פיתוח רבות שתוכננו בעשור הקודם. כך למשל הואץ פיתוח פארק הירקון, נבנה פרויקט מנשייה, קודם פרויקט שיקום יפו העתיקה, נמשכה הבנייה בשיכון למד, פרויקט נתיבי איילון התקדם בעצלתיים, נבנו שוברי גלים כדי להרחיב את חופי הים, נבנו בתי מלון רבים ("חומת בתי המלון") לאורך החוף, והושלם פינוי שכונות מצוקה דוגמת שכונות מחלול ונורדיה. גם מרכזי קניות מודרניים החלו להיבנות, כמו לונדון מיניסטורס, ולקראת סוף העשור גם דיזנגוף סנטר. מרכזים אלו תרמו לדעיכת הפעילות במספר רחובות ראשיים, הבולט בהם היה רחוב דיזנגוף.

לאחר מלחמת יום הכיפורים התרחשו גם מספר פיגועי טרור של מחבלים פלסטינים בעיר, דוגמת פיגוע המיקוח במלון סבוי, הפיגוע בקולנוע חן, והפיגוע בכביש החוף שגרם לעוצר בשכונות עבר הירקון.

לאחר המהפך הפוליטי ב-1977 הוחל בביצוע פרויקט שיקום השכונות. מספר שכונות בעיר טופלו במסגרת הפרויקט, בהן שכונת התקווה, יפו ד', נווה אליעזר, נווה שרת, ועג'מי. הפרויקט התמקד בשיקום התשתית הפיזית, השקעות בפיתוח סביבתי ובגינון, הרחבת ושיפוץ בתים, ובהקמת מרכז קהילתי וטיפוח פעילותו בכל שכונה. כצעד נלווה הוקמו ועדי השכונות.

בשנות ה-80 נמשכו מגמות שהחלו בעשורים הקודמים, בהם מגמת הצמצום במספר התושבים, שהגיעה לשיאה בשנת 1988, אז חל המהפך במגמה. לצד מגמה זו נמשכו תהליכי התפשטות המע"ר צפון מזרחה ותהליכי ההתמחות. כן נמשך תהליך שבו התגבש דימוי העיר כמוקד התרבות המרכזי, וכעיר שמתפקדת בדומה לערים גדולות בעולם, למרות גודלה המצומצם ביחס אליהן. החל משנת 1989 מיתגה העירייה את העיר כ"עיר ללא הפסקה", מיתוג שהשפיע מאוד על דימוי העיר כבירת חיי הלילה וכעיר הפועלת מסביב לשעון, בשונה משאר ערי ישראל באותה תקופה.

כדי למנוע ממרכז העיר להפוך למרכז עסקים ללא תושבים, הנטוש בלילות ומשמש כמוקד פשיעה, החליטה העירייה בראשית העשור לבצע פרויקט החייאה עירונית (כאזור מגורים) באזור לב העיר. פרויקט זה אמור היה לשמש מודל לשאר אזורי מרכז העיר. במסגרת הפרויקט עודדה העירייה שיפוץ מבנים, והסבתם מחדש ממשרדים לדירות מגורים. השימושים העסקיים שנדחקו מהמרכז עברו לרוב למגדלי משרדים שהוקמו באזורים אחרים, במיוחד במתחם הבורסה ברמת גן (ואכן ביקורת רבה הוטחה בעיריית תל אביב שבעצם דחקה מתחום העיר עסקים רבים לטובת שכנתה, והפסידה הכנסות רבות). כן עודדה העירייה את הפעילות הקהילתית בשכונות לב העיר. בלט במיוחד פרויקט הפיכת רחוב שינקין מרחוב מסחרי מזדקן למרכז תרבות ארצי, שבו הצטרפה העירייה ליוזמת תושבי הרחוב. רחוב שינקין במידה רבה החליף בשלהי העשור את רחוב דיזנגוף השוקע כאחד מסמליה העיקריים של העיר ותרבותה.

האוכלוסייה ששבה להתגורר בשכונות אלו הייתה בעיקר אוכלוסיית צעירים שהתגוררו בדירות שכורות, ותל אביב הפכה למוקד משיכה לרווקים צעירים מכל הארץ. עם זאת רק בעשור הבא חל גידול באוכלוסיית בעלי המשפחות והילדים במרכז העיר. כתוצאה מהצמצום הנמשך במספר התושבים, במיוחד של בעלי המשפחות, נסגרו בתי ספר וגני ילדים רבים. מאידך הוקמו בעשור זה בתי ספר מתמחים, דוגמת בית הספר לטבע, בית הספר לאומנויות ובתי ספר דמוקרטים.

בעשור זה נפתחו לתנועה נתיבי איילון, ולקראת סופו חצו את העיר מצפונה לדרומה, ובכך תרמו גם להגברת הנגישות אל העיר, אך הדבר תרם להחרפת עומסי התנועה ובעיות החניה. גם הוספת חניונים רבים ברחבי העיר לא הועילה לצמצום בעיות אלו. כן מערכת הרכבות המשיכה בדעיכתה, ובשנת 1983 נסגר הקו לנגב וזמן קצר אחר כך בוטל הקו לירושלים (שחודש ובוטל לפרקים בשנות התשעים). בעקבות ביטול הקווים הדרומיים נסגרה תחנת הרכבת תל אביב דרום.

כמו כן בעשור זה הושם דגש על גינון. במסגרת זו שוקמו גנים רבים, במיוחד הגנים בין המבננים שהוקמו במסגרת תוכנית גדס. כן הושלם שיקום הטיילת המרכזית וחופי העיר, וחוף הים הפך שוב למקום בילוי מרכזי בהוויית העיר. ההשקעות הרבות בתחום התרבות ובאירועי חוצות בלטו בתקופה זו, במיוחד מופעי החינם שנערכו בפארק הירקון וקיום פסטיבלים רבים, חלקם ביוזמה פרטית. מרכז סוזן דלל נבנה בנווה צדק, ובתקופות מסוימות פעל בו תיאטרון נווה צדק. מספר בתי הקולנוע החל להצטמצם, אך מנגד בתי קולנוע רבים פוצלו למספר אולמות קטנים. ב-1986 גם נשרף קולנוע מוגרבי שהיה אחד ממוסדות התרבות החשובים בעיר. מיזם נרחב של הצבת פסלי חוצות ברחובות העיר החל, כשכל יזם חויב לממן הצבת פסלים שעלותם נקבעה על פי אחוז מסוים מעלות הפרויקט. פרויקט שיקום השכונות (הפיזי והחברתי) נמשך בשכונות ספציפיות, אך בד בבד חל בשאר אזורי העיר צמצום בשירותי הרווחה, ונמשכו התבלות התשתיות.

ערך מורחב – ישראל במלחמת המפרץ

ב-17 בינואר 1991 נפתחה מלחמת המפרץ עם תקיפת כוחות הקואלציה את עיראק לאחר שזו פלשה לכווית. במהלך המלחמה שיגר צבא עיראק 39 טילי סקאד לעבר ישראל, ורובם כוונו אל תל אביב. העיר ספגה את שש הפגיעות הראשונות, ובשטחים פתוחים בדרומה ובצפונה הוצבו סוללות טילי פטריוט שניסו ליירט את טילי הסקאד. במהלך תקופה זו, עזבו את העיר רבים מתושביה באופן זמני, והשתכנו ביישובים רחוקים מן המרכז. אחרים יצאו את העיר מדי יום כדי לישון מחוץ לה, וגרמו לעומס כבד בכבישים היוצאים ממנה. שגרת היום והכלכלה העירונית נפגעו בתקפת המלחמה באורח קשה. אך סיומה של המלחמה בפורים גרם להעצמת חגיגות החג, ותקופת המלחמה בעיר זכתה לאזכורים תרבותיים רבים כגון בספר שירת הסירנה ובסרט החברים של יאנה. חגיגות אלו העצימו את חזרתם של התושבים לתל אביב והאוכלוסייה אף גדלה משהייתה קודם לכן.

החל מתחילת בשנות ה-90 סבלה העיר ממספר פיגועי התאבדות קטלניים, ובהם הפיגוע בקו 5 (1994), הפיגוע בדיזנגוף סנטר (1996) והפיגוע בקפה אפרופו (1997).

בתחום התחבורה החריפו עומסי התחבורה וזיהום האוויר. הנפגעים העיקריים היו הולכי הרגל, לאחר שבסוף שנות השמונים הותר למכוניות לחנות באופן חלקי על שולי המדרכות (שהפך בפועל להיתר חניה מלא על המדרכות), ובעקבות פרויקט של הצרת מדרכות לשם הוספת מקומות חניה. רק בשנות האלפיים החלה העירייה לנסות ולהשיב את הגלגל לאחור. בראשית שנות ה-90 הוקמו מספר מסופי תחבורה משניים, כמו מסוף כרמלית, מסוף רדינג ומסוף 2000, הסמוך לתחנת הרכבת מרכז, שתרמו לפיזור התחבורה הציבורית בעיר. כמו כן הוקמו חניוני "חנה וסע" שנועדו להקטין את מספר כלי הרכב הנכנסים אל מרכז העיר. בשנת 1993 נחנכה התחנה המרכזית החדשה, 26 שנים לאחר יריית אבן הפינה. במהרה התברר כי התקוות שתלו בתחנה זו נכזבו.

בתקופה זו הואץ פיתוח הרכבת, והיא הפכה לגורם משמעותי כאמצעי יוממות אל העיר. בשנת 1993 נחנכה מסילת איילון, ולראשונה חוברו קווי הצפון והדרום דרך העיר. בעקבות זאת נחנכו תחנות רכבת חדשות לאורך ציר האיילון, ששיפרו את נגישות התושבים אל הרכבת, דוגמת תחנות השלום, ההגנה והאוניברסיטה. כן חודשו קווי רכבת ותיקים, נפתחו קווים חדשים, פרבריים ובין עירוניים, הוגברה מאוד תדירות הרכבות והרכבת הפכה לאמצעי תחבורה משמעותי.

בשל בעיות התחבורה עמד נושא הקמת מערכת להסעה המונית במרכז השיח הציבורי, ובשנת 1997 הוקמה חברת נת"ע הופקדה על תכנון והוצאה לפועל של הפרויקט.

בשנת 1994 נחנך המשכן לאומנויות הבמה בשדרות שאול המלך, לאחר שחודשה פעילות האופרה הישראלית. לקראת סוף העשור הוחל בפיתוח נמל תל אביב ושפך הירקון כמרכזי בילוי ומסחר חדשים. כן הוחל בהרחבת והארכת שטחי הטיילת שלאורך חופי הים דרומה, וחיבורה לנמל יפו, כשלב לקראת בניית טיילת לאורך כל חופי העיר. החל משנת 1999 הוחל בפרויקט של שיקום תשתיות העיר, במיוחד במרכזה. במסגרת פרויקט זה הוסרו מכשולים מהמדרכות, הוחלפו תשתיות תת-קרקעיות והוטמנו קווי חשמל. בלט במיוחד פרויקט חידוש שדרות העיר, ששבו והפכו לאלמנט מרכזי בהוויית העיר. גם חלקה של יפו לא קופח, ובשנת 1999 הוקמה המישלמה ליפו, שהחלה בפיתוח ושיקום יסודי של יפו. כן הוחל בשיקום ושימור מתחמים היסטוריים דוגמת מתחם שרונה, תחנת הרכבת של יפו, והמושבה האמריקאית-גרמנית ביפו. סדרות טלוויזיה דוגמת פלורנטין ורמת אביב ג' לצד אירועי תרבותי והפיכתה למרכז של קהילת הלהט"ב, העצימו את דימויה של העיר כמרכז של התרחשות תרבותית חברתית

בסוף שנות ה-90 נחנך פרויקט מגדלי עזריאלי שהפך במהרה לאחד מסמלי העיר ולסמל לאופייה המשתנה של העיר.

בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 פרצה האינתיפאדה השנייה, ותל אביב סבלה שוב מפיגועי טרור רבים, ביניהם הפיגוע בדולפינריום (2001). פיגועים נוספים אירעו באוטובוס קו 4 ברחוב אלנבי וב"סי פוד מרקט" (שניהם בשנת 2002) ובשוק הכרמל (בשנת 2004). בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב וברחוב נווה שאנן אירעו בתקופה זו חמישה פיגועים שונים; ובטיילת שניים (2003 ו-2005). מלבד הפגיעות בנפש, פגעו אירועים אלה פגיעה ממשית בתחושת הביטחון ובכלכלת העיר. באותה עת היה המורל בקרב תושבי העיר ירוד, תחושת הביטחון האישי נפגעה באורח קשה ורבים חשו בקו החזית. בעקבות זאת דימויה של תל אביב כ"בועה" או כעיר המנותקת משאר שטחי מדינת ישראל, עומעם.

עם זאת בעשורים אלה נמשכו מגמות הגידול במספר התושבים והתחדשות מרכז העיר לצד התפתחותה המואצת של הרצועה שלאורך נתיבי איילון. נופה הפיזי של העיר החל להשתנות, כשמגדלי מגורים ומשרדים הוקמו באזורים שונים בעיר, לעיתים תוך ויכוח ציבורי. מגמות שימור המבנים הישנים הואצו, ותושבי העיר התוודעו מחדש למושג העיר הלבנה, שזכה להכרה בינלאומית של אונסק"ו בשנת 2003. בתקופה זו הועצם דימויה של תל אביב כמרכז חיי התרבות של ישראל, במיוחד בתחום חיי הלילה.

לצד המשך התחדשות מרכז העיר, הוקמו בעיר מתחמים בהם נבנו מגדלי משרדים ומגורים, דבר אשר גרם לשינוי קו הרקיע של העיר. לעיתים הוקמו מגדלים מחוץ לאותם מתחמים. בניית המגדלים נתנה מענה ליציאת העסקים מהעיר ליישובים הסמוכים, אך מנגד גרמה לעיתים להגברת עומסי התנועה, לפגיעה במרקם העיר ולתופעות מיקרו אקלימיות דוגמת הצללה ומנהרות רוח. נטען גם כי לבניית המגדלים, במיוחד מגדלי המגורים, יש משמעויות חברתיות מכוון שרוב המגדלים הם מגדלי יוקרה, התורמים להגברת הפערים החברתיים ומושכים אוכלוסיית חוץ שבפועל אינה מתגוררת בהם. בניית המגדלים לוותה לעיתים בפיתוח סביבתי, ובמגדלים שנבנו בלב העיר, גם בשימור מבנים ישנים סמוכים. מנגד המגדלים פגעו לעיתים בערכי טבע ונוף עירוניים, דוגמת פרויקט "סי אנד סאן" בצפון העיר או מגדל נוה צדק. החל מסוף שנות התשעים הושם דגש גם על שיקום תשתיות העיר, במיוחד במרכזה, אשר התבלו והוזנחו במשך שנים ונסללו קווי הרכבת הקלה ברחובותיה, שופצו אתרים כמו כיכר הבימה, מדרון יפו, שדרות יהודית ונסללו בה שבילי אופניים.

בשנות האלפיים הוחל לרשת את העיר ברשת של שבילי אופניים, אם כי לרוב נתיבי האופנים סומנו בשטחי המדרכות, בשדרות ופארקים, ולא על חשבון הכבישים. העיר גם מהווה בית לאירועי מחאה ותרבות המוניים כגון המחאה נגד תוכנית ההתנתקות, המחאה החברתית, מצעד הגאווה, המחאה נגד הרפורמה המשפטית, והמחאה לשחרור החטופים במלחמת חרבות ברזל.

משנת 2007 התבצעו ברחבי העיר פרויקטים רבים לקראת חגיגות המאה לייסודה שנחגגו במהלך שנת 2009 ו-2010. במסגרת הפרויקטים חודשו מספר רחובות חשובים בהם רחוב הרצל ורחוב אבן גבירול, וכן רחוב קפלן ומתחם הבימה.

ובשנת 2009 ציינה העיר 100 שנים להקמתה באירועים ומיזמים מיוחדים.

ב-1 באוגוסט 2009 התרחש פיגוע ירי בבית אגודת הלהט"ב ברחוב נחמני, בעת פעילות הברנוער. בפיגוע נרצחו שניים ונפצעו אחד עשר.

בשנת 2015 החלו העבודות על הרכבת הקלה בתל אביב, והקו האדום נחנך בקיץ 2023.

בשנת 2018 נחנך שביל העצמאות, מסלול הליכה המחבר עשרה אתרים הקשורים בתולדות העיר ובהקמת מדינת ישראל, כחלק מחגיגות יום העצמאות ה-70 לישראל.

בשנת 2019 הסתיימה ההרחבה של אצטדיון בלומפילד ל-29,400 מקומות ישיבה, לאחר שהאצטדיון היה סגור משנת 2016. בשנה זו גם התקיימה תחרות האירוויזיון בעיר. כמו כן התרחשו מספר פיגועי טרור בעיר, בסביבות רחוב דיזנגוף.

במהלך מבצע עמוד ענן נורו לראשונה טילים מרצועת עזה לכיוון תל אביב והתרעות הושמעו בעיר לראשונה מאז מלחמת המפרץ ב־1991. ירי הטילים אל העיר וגוש דן המשיך גם במבצעי צוק איתן ושומר חומות מול ארגון הטרור חמאס בעזה והעיר חולקה לארבעה אזורי התרעה על ידי פיקוד העורף. במהלך מבצע שומר החומות אירעו פרעות ביהודי יפו בזמן מאורעות תשפ"א על ידי התושבים הערבים והוצתו בתי כנסת בעיר.

במהלך מלחמת חרבות ברזל סבלה תל אביב מירי טילים ממושך לעברה וגם אירעו פגיעות ישירות בעיר מטילי חמאס. כטב"ם שנורה מתימן פגע ישירות בבית ברחוב שלום עליכם בעיר ותושב העיר נהרג. במסגרת מבצע חיצי הצפון נורה לראשונה טיל על ידי חזבאללה אל עבר העיר וכן נורו טילים לכיוון העיר מתימן. באוקטובר 2024, ערב ראש השנה תשפ"ד אירוע פיגוע רצחני ברכבת הקלה בעיר, במקביל לירי טילים מסיבי מאירן.

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל תל אביב-יפו
	פורטל היישוב
	פורטל ישראל

• הקיוסק הראשון של תל אביב
• חגיגות המאה לתל אביב
• אדריכלות בתל אביב
• היסטוריה של ירושלים

• נתן דונביץ', תל אביב: חולות שהיו לכרך, הוצאת שוקן, 1959
• ענת הלמן, אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, אוניברסיטת חיפה, דצמבר 2007
  • ענת הלמן, מעוז עזריהו ודבורה ברנשטיין, ‏אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, באתר הערוץ האקדמי, 2 בפברואר 2008
  • ביקורת: חזקי שוהם, אינדיבידואליסטית, נהנתנית, קפיטליסטית, ליברלית, באתר הארץ, 15 באפריל 2008
• עדנה יקותיאלי כהן, עיר מראשיתה, הוצאת אורה חדשה, 2009
• מעוז עזריהו תל אביב והעיר האמיתית - מיתוגרפיה היסטורית, מכון בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2005, 363 עמ'^[14]
• אילן שחורי, חלום שהפך לכרך - תל אביב, לידה וצמיחה: העיר שהולידה מדינה), הוצאת אביבים, תל אביב, תש"ן-1990
• סדרה מאת יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב, ארבעה כרכים (נכון ל-2011 יצאו שלושה):
  • יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב: משכונות לעיר (1936-1909), חלק א, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, 2001, 407 עמ'
  • יעקב שביט, גדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב: מעיר-מדינה לעיר במדינה (1952-1936), חלק ב, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, 2004, 319 עמ'
  • יעקב שביט, גדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב: עיר מטרופולין (1993-1974), חלק ד, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, 2007
• עפרה טנא, הבתים הלבנים יימלאו: חיי יומיום בדירות תל אביב בתקופת המנדט, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2013.
• ערן אלדר, בכוחותיה העצמיים - ההתפתחות האורבנית של תל אביב בשלהי תקופת המנדט ובעשורי המדינה הראשונים, הוצאת רסלינג, 2013

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של תל אביב בוויקישיתוף

• ארכיון עיריית תל אביב-יפו
• אתר על ראשית העיר תל אביב, מאת אילן שחורי
• תל אביב 100: יפו, השכונות והמתחמים, מאת דני רכט
• אנציקלופדיה של תל אביב
• ענת הלמן, ‏תורה, עבודה ובתי קפה: דת ופרהסיה בתל אביב המנדטורית, קתדרה 105, ספטמבר 2002, עמ' 110-85
• ארנון גולן, ‏התפתחות מערכת התחבורה ומקומה בעיצובו של הרחוב המודרני בתל-אביב בשנות השלושים, קתדרה 108, יולי 2003, עמ' 182-163
• רמי נוידרפר, הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם – על בתי הקפה הראשונים של תל אביב, באתר e-mago,‏ 9 באפריל 2008
• טליה דיסקין, נוער שוליים, באתר הארץ, 8 באפריל 2009
• *עוזי אלידע, סיקור לידתה של תל אביב בעיתון היומי האור (קשר, 39 (סתיו 2009), עמ׳ 50-62.