העיר חיפה משמשת כעיר נמל מזה כ-1,800 שנים. אף כי מיקומה של העיר הקדומה אינו ידוע כיום, מקובל להניח כי מרכז העיר התחתית של ימינו הוא המקום שבו התפתחה חיפה מראשיתה.

עוד בתקופה הפרה-היסטורית התקיימה התיישבות באזור הכרמל בכלל ובתחומי העיר חיפה של ימינו בפרט. אתר התיישבות מרכזי התגלה במתחם קיר העורבים, לצד רחוב מאיר יערי, עליו ממוקמת שכונת רמת אלון. המתחם כולל מערה וכן מספר גומחות במצוק, בהם נמצאו כלים מלפני 10–16 אלף שנה וכן מבנה ששימש כנראה כחווה חקלאית בתקופה ההלניסטית, דבר שככל הנראה מרמז על התיישבות קבע במקום בעת העתיקה. עם זאת, היישוב המאוכלס הראשון באזור בו נמצאת כיום העיר חיפה, היה באזור תל שקמונה, הסמוכה למכון לחקר הימים והאגמים של ימינו. ראשיתו של כפר הדייגים ביישוב זה בראשית המאה ה-16 לפנה"ס. היישוב התפתח בנקודה החולשת על הדרך שעברה לאורך הר הכרמל, ובסמוך למפרץ קטן שאיפשר עגינת ספינות דיג. במאה ה-15 לפנה"ס הוקם יישוב אשר שימש כנמל עתיק במפרץ חיפה באתר ארכאולוגי תל אבו הואם. יישוב זה אשר היו לו קשרי מסחר ענפים עם העולם האגאי התקיים עד התקופה ההלניסטית-רומית. חיפה מוזכרת בכתובים החל במאה השלישית לספירה, אולם מיקומה המדויק של חיפה הקדומה אינו ברור. ככל הנראה שקמונה, ששרידיה נמצאים היום במערבה של חיפה, אינה עיר חיפה הקדומה – וזו הייתה באזור הקצה הצפוני של חיפה של ימינו, באזור בית חולים רמב"ם – חיפה אל-עתיקה. הן באתר שבו נמצאת כיום שקמונה והן באתר זה איפשר המעגן הטבעי עגינה של ספינות סוחר ודיג, ומיקום היישוב איפשר שליטה על הדרך שעברה לרגלי הר הכרמל. לימים עברה העיר דרומה, לאזור הקצה הדרומי של רחוב העצמאות של ימינו, שם התגלו שרידי חומה עתיקה. מהתקופה הביזנטית ועד סוף התקופה הערבית הקדומה (המאה ה-4–המאה ה-7) התקיימה ליד חיפה עיירה שומרונית בשם קסטרא.

על פי המסורת היהודית, אליהו הנביא הסתתר במערה שלימים כונתה מערת אליהו (כיום, בשכונת קריית אליעזר, למרגלות סטלה מאריס) ועל הר הכרמל התמודד עם נביאי הבעל. עד התקופה הפרסית היה אזור הכרמל בלתי מיושב.

במהלך הכיבוש הפרסי של ארץ ישראל (במאה השישית לפנה"ס), התפתחו ערי הנמל עכו, תל דור ויפו וביניהן נפרסו דרכי המסחר שלאורכן הוקמו יישובים קטנים. לאורך חוף הכרמל, באזור שבו נמצאת כיום חיפה, התפתחו ארבעה יישובים נפרדים ובהם שקמונה ויישובים באזורים שבהם ממוקמים בימינו בת גלים, דרך העצמאות וחוף שמן (תל אבו הואם). במהלך התקופה הפרסית נוסדו מספר כפרים באזור הכרמל עצמו ובהם באזור שכונת רוממה של ימינו, ובאזור שכונת רמות רמז. בתקופה זו נבנתה מצודה על גבעת שקמונה.

במהלך תקופת שלטונו של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, הפך אזור העיר חיפה לחלק מהמדינה החשמונאית. בתקופה זו הייתה שקמונה העיר הראשית באזור שכלל מספר כפרים ובהם חיפה וראש מיה. העיר שקמונה הפכה לעיר אמידה, ומתקופה זו התגלו שרידי בתי מידות ובהם פסיפסים. חיפה ושקמונה היו ערים יהודיות, כאשר בשקמונה היה שיעור רב של תושבים ממוצא הלניסטי.

העיר חיפה מוזכרת בספרות בשל החכמים שישבו בה ובהם אבדימי דמן חיפה, אבא דמן חיפה,^[1] חלפתא דמן חיפה וכן יוסף חפני משמשו של רבי יהודה הנשיא.^[2]

במסכת ברכות נקבע שאין לאפשר ליהודי חיפה (יחד עם יהודי בית שאן ויהודי קריית טבעון) לברך בציבור בתפילות בבתי כנסת, בשל מבטאם: ”תנא, אין מעבירים לפני התיבה לא חיפנין, לא בישנין ולא טבעונין, מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין”.^[3]

במשך השנים התבססה חיפה כעיר נמל קטנה לצד הנמל הגדול שפעל בעכו. לאחר הכיבוש הערבי בוצרה העיר ותפסה את מקומה של שקמונה כמעגן העיקרי שבין עכו לדור. במאה התשיעית הייתה העיר חלק מקווי הסחר עם ערי מצרים. הסחר הביא עושר רב לעיר, שמרבית תושביה עסקו בספנות, במסחר ובהפקת צבע ארגמן מחלזונות, וכן בייצור זכוכית. בין המאות ה-9 וה-11 היו מרבית תושבי העיר יהודים, והעיר זכתה להשפעה רבה. בין השנים 1092–1100 פעלה בעיר סנהדרין שזכתה להשפעה רבה באזור הגליל.

כוחות הצלבנים שהגיעו לארץ ישראל התמקדו בראשית כיבושיהם באתרים הקדושים של ירושלים ובית לחם ורק לאחר כיבוש ירושלים החלו לכבוש את אזורי מישור החוף על מנת להרחיב את ממלכתם ולהבטיח את הקשרים הימיים עם אירופה. המצור על העיר חיפה החל בשנת 1100. העיר הייתה מבוצרת ומוקפת חומה ובה מגדלים רבים, והמצור הצלבני היה הן ימי והן יבשתי. יהודי העיר דחו את דרישות הצלבנים להיכנע ולהתנצר, ואף יצאו מחומות העיר ותקפו את הכוחות הצלבניים ואת מגדלי המצור שלהם. על מנת לכבוש את העיר נאלץ טנקרד נסיך הגליל להביא לאזור חיפה כוחות רבים. אלברט מאאכן מספר כי יהודים לחמו לצד המוסלמים, וכי טנקרד דחק בחייליו להכניע את היהודים המגינים עליה בחוזקה.^[4] רק לאחר חודש של לחימה נכבשה העיר, ומרבית תושביה (מרביתם יהודים) נטבחו. שורדים מעטים מבין התושבים הצליחו להימלט ולהסתתר ביערות הכרמל, ומשם להגיע למצרים.

לאחר הכיבוש הצלבני שוקמו חומות העיר שנהרסו במהלך הלוחמה, אולם המספנות שהיו בעיר לא שוקמו. זמן מה לאחר הכיבוש התירו הצלבנים לתושבי העיר המוסלמים לשוב אליה, ומרבית תושבי העיר, שהייתה קודם לכן יהודית, היו מעתה מוסלמים ונוצרים. יישוב יהודי קטן נוצר מחדש בקרבת מערת אליהו.

העיר חיפה הפכה למרכזה של נחלה עצמאית הנפרדת מנסיכות הגליל. הצלבנים בנו סביב העיר מספר מצודות שנועדו להגן על הדרך לעכו ועל הנמל של העיר, שהיה משני לנמל עכו. המבצר שנבנה בסמוך לחומת העיר והגן על הנמל נקרא "טירת כייפא" (Castrllum Caypha). הנמל היה נמל ייצוא חשוב של תוצרת מאזור הגליל ועמק הירדן לאירופה.

בין היתר נבנה מבצר באזור ראש מיה (שכונת רוממה של היום). על הכרמל, באזור נחל שיח, התיישבו נזירים רבים, ואלה התארגנו בשלהי השלטון הצלבני, קבעו לעצמם תקנות והיוו את ראשיתו של המסדר הכרמליתי, אשר נפוץ באירופה לאחר הכיבוש המוסלמי של הממלכה הצלבנית.

באמצע יולי 1187 נכבשה העיר ונהרסה בידי כוחות השושלת האיובית של צלאח א-דין. כוחות הצלבנים, אותם הנהיג ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה, כבשו מחדש את האזור ב-1191.

במהלך המאה ה-13 שיקם לואי התשיעי, מלך צרפת את מבצר העיר, אולם זה נכבש על ידי ביברס בשנת 1265, וחומות העיר, המבצר ומרבית הבתים נהרסו.

לאחר הכיבוש הערבי נהרסו חומות העיר הצלבנית, ולא שוקמו, על מנת למנוע מהצלבנים לשוב ולהתבסס בעיר. כמו כן שרפו הממלוכים את המנזרים שעל הכרמל. העיר חיפה הפכה לכפר דייגים קטן שהתפרנס ברובו מדיג. צליין שתיאר את העיר בשנת 1350 מתאר במקום כפר דייגים חרב וריק.

ערך מורחב – חיפה בתקופה העות'מאנית

העיר נותרה חרבה עד לאחר הכיבוש העות'מאני, בשנת 1516. רק מאוחר יותר שב ופעל במקום כפר דייגים. תיאורים מהמאה ה-16 מתארים יישוב קטן שנמצא בין בנייני עיירה חרבה, כאשר בסמוך לעיר ממוקמים שרידי מבצר הרוס. ציור של דה ברוי משנת 1682 מראה את שרידי המנזר ההרוס בסטלה מאריס.

במהלך המאה ה-17 שלט באזור חיפה בית טורבאי – שבט בדואי, אשר איפשר את פיתוח העיר. שבט זה קיבל את השלטון ממושלי דמשק באזור, וגילה סובלנות רבה לנוצרים וליהודים. בעיר חיפה עצמה היה משכנו של האמיר משבט טורבאי, שמשל בעיר, גבה מסים (מסי-מעבר מעולי רגל ומכסים) ועודד את פיתוח הנמל והסחר. בית טורבאי איפשר למסדר הכרמליתי לשוב אל העיר ולשקם את מבנה המנזר שעל הר הכרמל. בשנת 1631 הגיע אל העיר האב פרוספר וייסד מחדש את המנזר הכרמליתי (באזור הנקרא כיום על שמו – מערות פרוספר, על המדרון הצפוני למיקום המנזר הנוכחי). פיתוח הסחר בעיר הביא להגדלת הנמל ולהקמת אזור מחסנים בעיר שבו אוחסנו סחורות משי, עורות וכותנה ששווקו לאירופה. עם נפול בית טורבאי שב ונחלש מעמדה של העיר, שהפכה בסיס לשודדי ים שתקפו את הספינות שנעו לאורך החוף, בדרכם לעכו, והעיר זכתה לכינוי "מלטה הקטנה" על שם האי מלטה שהיה בסיס לשודדי ים.

הגברת השוד הימי והפגיעה במסחר אילצו את השלטונות העות'מאניים לבצר שוב את העיר, לשקם את מבצרה (שעמד באזור בית החולים רמב"ם של ימינו) ולהבריח את שודדי הים מן העיר. השבת הביטחון לעיר איפשרה גידול מסוים באוכלוסייתה.

דאהר אל-עומר היה מייסדה של חיפה המודרנית. עומר, שבירתו הייתה בעכו, הקים בחיפה את הנמל העיקרי שלו, וביצר את העיר כמוצב הגנה קדמי על עכו. ב-1761 הורה עומר להרוס את נמל חיפה הקדום, בחוף בת גלים של ימינו, ולהקים תחתיו נמל חדש דרומית-מזרחית לאתר הקודם, באזור כיכר פריז של ימינו. במקביל להריסת הנמל הרס אל-עומר את השכונה שהייתה ליד הנמל, ובנה עיר חדשה במתחם שבו שוכנת היום קריית הממשלה.

סביב העיר בנה עומר חומה ובה שני שערים: שער עכו בצידה המזרחי, הפונה אל הדרך המובילה לעכו, ושער יפו בצידה המערבי, הפונה אל הדרך המובילה ליפו. עומר בנה באזור הדר (במקום בו נמצא היום גן הזיכרון) מצודה לה קרא "בורג' א-סלאם" (מצודת השלום), סלל אליה דרך מהעיר, שנקראה בהמשך "דרך הבורג'", ולימים שונה שמה ל"מעלה השחרור". בסמוך לנמל בנה עומר מצודה נוספת שכללה את בית המכס ואת "בית הסראייה" (בית הממשל), שם נגבו מכסי הסחורות ומסי הגולגולת מהצליינים שעלו אל העיר (עולי רגל נוצרים בדרכם למנזר סטלה מאריס הכרמליתי, ועולי רגל יהודים בדרכם למערת אליהו).

שתי המצודות שנבנו היו חלק מסמלי העיר, ועל אף שנהרסו בתקופה מאוחרת יותר, הן מונצחות בסמל העיר חיפה.

ב-1799 כבש נפוליאון את חיפה במסעו לכיבוש עכו. תושבי העיר החליטו שלא להתגונן מפני צבאו של נפוליאון, פתחו בפניו את שערי העיר וכלכלו את צבאו. המנזר הכרמליתי סטלה מאריס שעל הכרמל נתפס על ידי נפוליאון והפך לבית חולים המיועד לחייליו. חלק מהחיילים שנפטרו שם נקברו בפתח המנזר.

בנובמבר 1831 נכבשה העיר על ידי אבראהים פחה בדרכו לכבוש את עכו, בפקודת אביו מוחמד עלי, שליט מצרים. עלי מיקם את מחנה צבאו דרומית לעיר, ואת מפקדתו בסטלה מאריס. לאחר כיבוש עכו וחורבנה, עברו רבים מתושביה, וכן הקונסולים הזרים שהתגוררו בה, אל העיר חיפה, שנמלה הפך לנמל הצי המצרי. שלטונו של אבראהים פחה היה סובלני לבני הדתות השונות, הן משום עינם הבוחנת של הקונסולים הזרים והן בשל רצונם של פחה ושל עלי לכונן יחסים תקינים עם מדינות אירופה. המנזר הכרמליתי הפך אז למוסד הנוצרי הגדול בעיר. בתקופת שלטונו של פחה (1831–1840) התיישבו יהודים רבים בעיר, מרביתם עולים ממרוקו ומאלג'יריה; בשלהי התקופה העות'מאנית התגוררו בעיר כ-800 יהודים. בנוסף, התיישבו בעיר מהגרים ערבים רבים, בעיקר ממצרים.

בספטמבר 1840 כבש צי בריטי את נמל חיפה במטרה לסיים את שלטונו של אבראהים פחה בארץ ישראל. לאחר נסיגת הצבא המצרי, עזב גם הצי הבריטי את העיר, והיא שבה לשלטון האימפריה העות'מאנית. באותן שנים עלה מעמדה של חיפה על זה של עכו, ונמלה הטבעי סייע להתפתחות יתר של המסחר והתיירות בה. במימון רוסי הוקם בנמל העיר מזח חדש על מנת לאפשר לצליינים רוסים להגיע מן הנמל לעיר, בדרכם למקומות הקדושים.

ערך מורחב – התיישבות נתיני המעצמות בחיפה

במהלך המאה ה-19 התרחבה העיר בסיוען של שתי קבוצות מתיישבים נוצרים: הראשונה - חברי המסדר הכרמליטי אשר ייסדו את המנזר במעלה ההר. השנייה הייתה קבוצת הטמפלרים מגרמניה, שהתיישבו באזור מישורי למרגלות הכרמל, מדרום לחוף הים ובסמוך לעיר העתיקה. (בתי המושבה הגרמנית שלאורך שדרות בן-גוריון דהיום שוחזרו והם מהווים כיום מוקד תיירותי).

המושבה הגרמנית הייתה גורם משמעותי ביותר בהתפתחות העיר ובהפיכתה לעיר מודרנית. ב-25 באוקטובר 1898 ביקר בעיר הקייזר וילהלם השני שהגיע לביקורו בארץ הקודש באוניה שעגנה בנמל חיפה. בנימין זאב הרצל, ששהה בארץ באותה עת במטרה לפגוש את הקייזר, אמנם לא הגיע לחיפה, אך שמע על היותה למעשה העיר המודרנית הראשונה בארץ, והפך אותה למקום התרחשות עלילת ספרו האוטופי "אלטנוילנד" ("תל אביב"), בו חזה את הקמת מדינת ישראל – כאשר בספרו חיפה היא בירת המדינה.

בתחילת המאה ה-20 נחנכה בחיפה תחנת הרכבת חיפה מזרח, שהייתה תחנת הקצה המערבית של רכבת העמק, מסילה שחצתה את עמק יזרעאל בין חיפה לבין מסילת הרכבת החיג'אזית, בשטח סוריה-עבר הירדן. החיבור המסילתי האיץ את תנופת הפיתוח של נמל חיפה.

ב-15 באוקטובר 1905 יצאה מתחנת חיפה-מזרח הרכבת הראשונה לדמשק.

שטח העיר גדל מ-123 דונם ב-1841 ל-1,201 דונם ב-1914; האוכלוסייה גדלה מ-1,250 תושבים למעל 20,000 תושבים, אולם חרף גידולה והתפתחותה של העיר – שהפכה למרכז המסחרי של הגליל – נותרה עכו בירת המחוז העות'מאנית.

כבר ב-1891 נבנתה השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר. השכונה, ארד אל-יהוד, הוקמה ממזרח לחומות.

ב-1906 הקימה קבוצת יהודים אמידים, תושבי המושבה הגרמנית ברובם, בראשם עמדו שבתי לוי ומשה לוין, את "אגודת אחים". האגודה רכשה במעלה ההר חלקה בת 12 דונם, עליה הקימה את שכונת הרצליה (על שמו של הרצל) ובה 5 מבנים. כשכספם אזל, פנו לסיועה של הקרן הקיימת לישראל. בסוף 1912 היו בשכונה 12 בתים בנויים, ברחוב הנקרא עד היום רחוב הרצליה, והללו היו הבסיס לשכונת הדר הכרמל.

ב-1909 נטמנו בעיר שרידי גופתו של עלי מוחמד שיראזי, הבאב, מבשר הדת הבהאית, וחיפה הוכרה (לצידה של עכו) כאתר המרכזי של דת זו.

ב-1912 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כאלפיים נפש, ואז החלה הקמת הטכניון, מוסד להשכלה גבוהה, המתמקד במדעי הטבע, מדעים מדויקים והכשרת מהנדסים וטכנאים. תחילה נקרא המוסד "טכניקום", ושמו שונה ל"טכניון" בעקבות מלחמת השפות שהתנהלה במוסד. בסמוך לטכניון הוקם ב-1913 בית הספר הריאלי העברי. כן נבנה בתקופת העלייה השנייה בית החרושת "עתיד" (לימים "שמן"). בנוסף הוקם בחיפה סניף של בנק אנגלו-פלשתינה.

ערך מורחב – כיבוש חיפה במלחמת העולם הראשונה

בימי מלחמת העולם הראשונה נפגעה כלכלת העיר בשל הפסקת המסחר, ורבים מתושביה רעבו ללחם. העיר הפכה למרכז היערכות של הצבא העות'מאני והוצבו בה גם חיילים מצבאות גרמניה ואוסטריה. במהלך המלחמה הציב הצבא העות'מאני יחידות ארטילריה ברחבי חיפה להגנה על מפרץ חיפה מפני נחיתה של כוחות הצבא הבריטי. חרף זאת נכבשה העיר על ידי הבריטים ב-23 בספטמבר 1918. נמל חיפה החל לשמש גם כנקודת אספקה וגם להיערכות עבור הצבא הבריטי, שכוחותיו התקדמו לכוון לבנון וסוריה. שבוע לאחר כיבוש העיר, ב-30 בספטמבר 1918, נכבשה גם דמשק, ובכך תמה המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, והחלה תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל.

בחיפה טמונים 355 חללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה: 305 חללים טמונים בבית הקברות הצבאי, 49 חללים טמונים בבית הקברות ההודי וחלל אחד טמון בבית הקברות היהודי (שלושת בתי העלמין הם בקרבת חוף הים, בין דרך העצמאות לדרך יפו).

בתום מלחמת העולם הראשונה הוקמה "שכונת הטכניקום" ברחובות יונה, אחד העם ושמריהו לוין.

שלטונות המנדט הבריטי הפכו את חיפה לבסיסם המרכזי במזרח התיכון. חיפה הצטיירה בעיני הבריטים כחוליה המקשרת בין בריטניה לבין השטחים המוחזקים על ידה במזרח התיכון ולבין המזרח הקרוב – נמל חיפה קישר את העיר אל בריטניה בתחבורה ימית, ורכבת העמק קישרה אותה למזרח בתחבורה מסילתית. נמל חיפה המודרני נחנך באופן רשמי בשנת 1933, לאחר שממשלת המנדט השקיעה רבות בפיתוחו. קו צינור נפט הונח בין עיראק לחיפה. העיר חוברה לרשת מסילות הרכבת באזור המזרח התיכון לאורך חוף הים התיכון, ולימים מתחנת הרכבת חיפה מזרח יצאו רכבות לשלוש יבשות (לקהיר שבאפריקה, לקונסטנטינופול שבאירופה ולדמשק שבאסיה). לפרק זמן קצר בשנות השלושים של המאה העשרים חיפה הייתה גדולה אף יותר מתל אביב. אוכלוסיית העיר שמנתה 15,000 תושבים בשנת 1918 גדלה לכ-130,000 תושבים עד שנת 1947.

בשנת 1923 הוקמה ליד חיפה שכונת הפועלים נשר שליד בית החרושת למלט נשר. רבים מפועלי בית החרושת היו תושבי חיפה. חלקם עברו לגור בנשר בשל הסיכון במעבר ליד הכפר הערבי בלד א-שייח'. עיקר הגידול באוכלוסייה היהודית בעיר חל עם בוא העלייה הרביעית והעלייה החמישית, שאנשיהן העדיפו להתיישב בערים הגדולות בארץ ישראל ובהן תל אביב, ירושלים וחיפה. העיר של אותם ימים הייתה למעשה מפוצלת בין שתי "ערים" נפרדות – העיר התחתית מזה והדר מזה. מרכז העיר היה מאוכלס ברובו בערבים ואילו הדר הכרמל צמחה כגרעין התיישבות עירונית עברי, שאת ההשראה להתפתחותו שאב מהעיר תל אביב. בין שני הרבעים התקיימה אינטראקציה דואלית, של חשש ותלות, עוינות וצורך הדדי, והוסדרו ביניהם קשרי תחבורה, מסחר ותעסוקה. המחצית הראשונה של שנות השלושים התאפיינו בתנופת בנייה הולכת וגדלה בחיפה. זו הייתה תקופה של פריחה כלכלית. מספר החדרים שנבנו בשנת 1935 היה פי עשרה ממספר החדרים שנבנו שלוש שנים קודם לכן, כשבסקטור היהודי הגידול היה פי 14. תנופה זו נעצרה בתקופת מאורעות 1939-1936.^[5] נמל חיפה שימש מקור פרנסה ליהודים רבים אשר התיישבו בעיר והקימו את הפרוורים הסמוכים לה בשנות ה-30 – קריית מוצקין, קריית ים, קריית ביאליק, קריית בנימין וכפר אתא (לימים, קריית אתא), אשר הפכו לערים לאחר קום המדינה, וטבעון וקריית עמל – שהפכו למועצה המקומית קריית טבעון. בשנת 1938 נוסד המרכז הרפואי רמב"ם, ועד היום הוא הגדול ביותר בצפונה של מדינת ישראל ובית החולים השלישוני (על-אזורי) היחיד בו.

נמל חיפה החדש נוסד באוקטובר 1933 והיה אחד הנמלים הגדולים ביותר במזרח התיכון באותה עת. תקופת המאורעות הייתה תקופה של האטה בפעילות הכלכלית בארץ ישראל ובחיפה. המאורעות הביאו לבריחת יהודים משכונות מעורבות בעיר התחתית: חארת אל-יהוד, ארד אל-יהוד, אזור רחוב נצרת (היום דרך בר יהודה) ועוד. תושבים אלה עברו להתגורר בהדר הכרמל, במבני ציבור ובמחנות אוהלים. מספר מפעלים נסגרו, ויחסי המסחר שהתקיימו בין האוכלוסייה היהודית והערבית פסקו. מאורעות אלה השפיעו על התפתחותו של מרכז עסקים בהדר הכרמל. בשנת 1937 נבנה בית הקרנות ברחוב הרצל. היה זה המבנה הראשון בשכונה זו שכולו יועד לעסקים. נעשה גם שינוי בנתיבי התחבורה הציבורית, וזאת כדי להגביר את נגישותה של הדר הכרמל.^[6]

לאחר פרסום מסקנות ועדת פיל ולקראת בואה של "ועדת המומחים" מטעמה, מינתה הסוכנות היהודית בסוף 1937 ועדות משנה לאיסוף נתונים. הוועדה לענייני חיפה, בראשות הקולונל פרדריק קיש, מצאה כי משקלם הסגולי של היהודים בעיר גדול יותר מזה של הערבים: היהודים החזיקו כ-44% מן הקרקעות בעיר, לעומת 26% בלבד לערבים, כאשר שאר הקרקעות היו שייכות לבני עדות אחרות ולחברות כלכליות וממשלתיות. יחד עם מפרץ חיפה, היה הרכוש הקרקעי היהודי 64% ואילו הערבי 12% בלבד.^[7]

ערך מורחב – פאטריה

הפאטריה הייתה אוניית גירוש בריטית שרוכזו עליה מעפילים משלוש אניות מעפילים שנתפסו בנובמבר 1940, ליד חופי ארץ ישראל, במטרה לגרשם למאוריציוס. על מנת לעכב את הגירוש הטמינה ההגנה פצצה באונייה בעת שזו עגנה בנמל חיפה במטרה לגרום לה נזק קל, אך הנזק היה גדול מהמתוכנן והאונייה טבעה ב-25 בנובמבר 1940, ועימה למעלה מ-200 מעפילים ו-50 חיילים בריטים.

במהלך מלחמת העולם השנייה, בשל הפסקת המסחר בים התיכון, נעצרה התפתחות העיר, אולם היא נותרה בעלת חשיבות אסטרטגית רבה עבור המעצמות בשל מתקני זיקוק הנפט שבה.

ארץ ישראל בכלל וחיפה בפרט היוו בסיס חשוב לפעילותם של הכוחות המזוינים של בריטניה בזירה המזרחית של הים התיכון. חשיבותה של העיר גברה משמעותית עם כיבוש צרפת, שהביא לשליטת צרפת של וישי על סוריה ועל לבנון, ולאחר פתיחת המערכה בצפון אפריקה, שבקיץ 1942 דחקה את הבריטים לעומק מצרים והפכה את חיפה לבסיס העיקרי של הצי המלכותי הבריטי במזרח הים התיכון. מדינות הציר ראו בבתי הזיקוק של חיפה, בצינור הנפט כירכוכ-חיפה ובנמל יעדים אסטרטגיים חשובים וחיפה הופצצה מהאוויר 10 פעמים. ארבע פעמים על ידי חיל האוויר המלכותי האיטלקי (Regia Aeronautica; ב-1940), ארבע פעמים על ידי הלופטוואפה ופעמיים על ידי חיל האוויר הצרפתי. חיפה הייתה העיר הארץ-ישראלית שהופצצה מספר הפעמים הרב ביותר במלחמה, אך רוב ההרוגים בהפצצות על ארץ ישראל היו דווקא בהפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב. בסך הכל גבו ההפצצות בחיפה את חייהם של כ-88 אנשים ופצעו כ-181 אנשים.

במהלך אוגוסט 1942 ערכו הגרמנים שורת גיחות צילום מעל חיפה במסגרת הסיוע למבצע מיוחד של הצי המלכותי האיטלקי נגד אוניות בריטיות בנמל. על פי התכנון הצוללת שירה (Scire) הייתה אמורה להביא כוח של מספר צוללים לקרבת הנמל שיחדרו פנימה ויצמידו מטעני נפץ לאוניות הבריטיות. במסגרת ההכנות למבצע טסו ב-7 וב-9 באוגוסט מטוסי צילום גרמניים מעל נמל חיפה. תוצאות פענוח התצלומים שודרו אל הצוללת, אשר אמורה הייתה לשלח את הצוללים בליל 13 באוגוסט. היות שהקשר עם הצוללת ניתק, שלחו האיטלקים בבוקר 15 בחודש מטוס תצפית לאזור חיפה, אולם המטוס חזר ללא תוצאות. כתוצאה מכך, לקראת ערב ביקשו האיטלקים מגיס האוויר ה-10 לבצע גיחת צילום מעל חיפה, כדי לראות האם הנמל הותקף. למחרת ניסה לפחות מטוס אחד לצלם את הנמל אך נתקל בהתנגדות בריטית ונאלץ לחזור לבסיסו ללא תוצאות. למחרת, מוקדם בבוקר, יצא מטוס נוסף מכרתים לכיוון חיפה. הפעם הצליח הצוות לצלם את העיר מגובה 9,000 מטר. התצלומים הועברו לבסיס הצי האיטלקי ברודוס ושם נמצא כי הנמל לא הותקף. לבסוף התברר כי הצוללת הוטבעה במרחק של כ-11 ק"מ מהנמל על ידי ספינת משמר בריטית כבר ב-10 באוגוסט. לאחר שהתגלתה, היא הותקפה בפצצות עומק שהשליכה אה"מ איילה ונפגעה, דבר שחייב אותה לעלות לפני הים. לאחר שהגיחה ה"שירה" החוצה הסתערה עליה הספינה הבריטית והטביעה אותה, על כל 53 אנשיה.

היישוב היהודי, שחשש מהתקדמות צבא גרמניה הנאצית בצפון אפריקה בפיקודו של ארווין רומל, הגה את "תוכנית הכרמל" (שכונתה גם "תוכנית חיפה", "תוכנית הצפון" או "מצדה בכרמל") לריכוז היישוב היהודי בארץ באזור חיפה ועל הכרמל ולהתגונן מפני הכוחות הגרמניים.

בתקופה זו גירש השלטון הבריטי את תושביה הטמפלרים של העיר מבתיהם, והם הועברו לבית לחם הגלילית שם הוחזקו במעצר עד שהועברו לגרמניה.

בתחילת 1943 התכנסו חבריה הערבים של מועצת העיר ותבעו את הדחת שבתי לוי מראשות העירייה, בטענה כי תפיסת משרה כזו על ידי יהודי מהווה פגיעה בערביותן של חיפה ושל הארץ, אולם הממשלה לא נכנעה ללחצים הללו.^[8]

ערך מורחב – הקרב על חיפה

ערב קום המדינה בשנת 1948, התגוררו בחיפה לבדה כ-80,000 יהודים. היהודים ישבו בעיקר בשכונות החדשות – "הדר הכרמל", "אחוזה", "נווה שאנן" ו"כרמל מערבי".

ערב מלחמת העצמאות הייתה בחיפה אוכלוסייה של כ-70,000 ערבים.^[9] ערביי חיפה ישבו ברובם בעיר התחתית – בשכונות "חליסה", "ואדי סאליב" ו"ואדי ניסנאס". בדצמבר 1947, לאחר החלטת החלוקה ועם תחילתן של פעולות האיבה בין שכונות יהודיות וערביות, החלה יציאת הערבים מהעיר. יציאה זו התגברה בהדרגה במהלך החודשים הבאים, בזמן שהמנהל המנדטורי התכונן להתפנותו מארץ ישראל. ראשוני העוזבים היו העשירים והמשכילים בני המעמד הבינוני. בריחת אנשי המקצוע, הסוחרים, הפקידים ואנשי העסקים השפיעה על המורל של כלל האוכלוסייה הערבית בעיר. חיפה הערבית נותקה על ידי היישובים היהודיים שלאורך דרכי הגישה לעיר. עסקים נסגרו, עובדים ערבים לא יכלו להגיע למקומות עבודתם באזורים היהודיים והאבטלה גאתה. עד התקפת ה"הגנה" על האזורים הערביים בין 21 ל-22 באפריל, אלפי ערבים כבר עזבו את העיר. עם התמוטטותה של המיליציה הערבית בעיר, אלפי ערבים מהשכונות הערביות המרוחקות ברחו אל אזור הנמל שהיה בשליטת הבריטים. הם הועמסו על סירות ופונו לעכו. המנהיגים הערבים שנותרו בעיר ביקשו הפסקת אש וה"הגנה" הסכימה, אולם המנהיגים הערבים, נוצרים ברובם, חזרו בהם בלחץ מוסלמי: הפסקת אש התפרשה ככניעה והסכמה לחיים תחת שלטון יהודי וכך ב-22 באפריל הודיעה המשלחת הערבית בבית העירייה כי הקהילה הערבית תתפנה מן העיר. ראש העירייה היהודי שבתי לוי, והמפקד הבריטי יו סטוקוול, ביקשו מההנהגה הערבית לשקול מחדש את עמדתה, אולם זו נותרה איתנה בה. היציאה ההמונית הואצה כאשר הבריטים סיפקו משוריינים לליווי שיירות היוצאים וספינות שהוציאו אותם מהעיר, ועד 1 במאי 1948 עזבה כמעט כל האוכלוסייה הערבית. בימים אלה סרקו חיילי ההגנה ואצ"ל את העיר התחתית. בעקבות החיפושים בבתים, מעצרים ופינויים זמניים בקרב האוכלוסייה שנותרה, החליטו רבים נוספים להתפנות מהעיר, עד שבתחילת מאי נותרו בעיר בין 3,000 ל-4,000 ערבים בלבד.^[9] דוד בן-גוריון סייר בשכונות הערביות הנטושות וב-1 במאי 1948 כתב ביומנו: "מחזה מחריד ופנטסטי. עיר מתה. עיר-פגר. כיצד עזבו עשרות אלפי אנשים בבהלה כזו - ללא סיבה מספקת - את עירם, בתיהם ועשרם? מה גרם למנוסה זו? האם רק פקודה מגבוה?.. האמנם פחד?".^[10]

בעת העלייה ההמונית לאחר קום מדינת ישראל, התיישבו עולים יהודים ברכוש הנטוש.

שלטון המנדט הסתיים אמנם ב-14 במאי 1948, אך האוניות הבריטיות האחרונות עזבו את נמל חיפה רק ב-30 ביוני 1948 – היה זה המקום האחרון בארץ ישראל שנעזב על ידי הבריטים.

בשנת 1949 התקבלה החלטת ממשלה על "תוכנית שקמונה", שבמסגרתה נהרס חלק מן העיר התחתית. חיפה התרחבה באוכלוסייתה ובשטחה עם העלייה ההמונית של תחילת שנות ה-50. לאורך השנים היא שמרה על מעמדה כעיר השלישית בגודלה בישראל. בשנת 1952 גרו בעיר כ-150,000 תושבים.

בשנת 1959 פרצו בעיר התחתית מהומות שכונו בעיתונות מהומות ואדי סאליב. עולים ממרוקו ששוכנו בשכונת ואדי סאליב, שנודעה כשכונת מצוקה, התרעמו על כך שעולים אשכנזים זוכים ליחס מועדף לכאורה לעומת העולים המזרחים. המהומות בוואדי סאליב הפכו לימים לסמל של השסע העדתי בחברה הישראלית.

ראש העיר אבא חושי פעל לפתח את העיר ולהקים בה מוסדות תרבות והשכלה ובהם אוניברסיטת חיפה והתיאטרון העירוני.

ב-1959 גם נחנכה הכרמלית – הרכבת התחתית של חיפה (היחידה בישראל, והקצרה ביותר בעולם). הכרמלית נעה בקו יחיד בין שש תחנות ומקשרת בין העיר התחתית למרכז הכרמל דרך הדר הכרמל. הכרמלית פעלה ברציפות עד אמצע שנות ה-80, אז פסקה פעילותה עקב הדעיכה ההדרגתית של ציבור הנוסעים, שהעתיקו את מגוריהם לשכונות אחרות בחיפה ולא הסתפקו עוד בקו היחיד של הכרמלית. למרות חוסר הכדאיות הכלכלית, חידשה הכרמלית את פעילותה ב-1992 במעמד ראש הממשלה יצחק רבין. הכרמלית פועלת גם כיום ועיקר מימונה אינו מתשלום כרטיסי הנסיעה, אלא מתקציב עיריית חיפה.

ב-1963 הוקמה שלוחה אקדמית בחיפה בחסות משותפת של האוניברסיטה העברית בירושלים ועיריית חיפה. בשנת 1972 זכתה השלוחה להכרה כאוניברסיטת חיפה, והושלם הקמפוס בדרום הכרמל שבמרכזו מגדל אשכול, שהיה במשך עשרות שנים המגדל הגבוה ביותר בעיר.

בשנת 1974 נחנך מרכז התחבורה בשכונת בת גלים – ובו תחנת הרכבת חיפה בת גלים ותחנת האוטובוסים המרכזית של העיר. מרכז התחבורה בבת גלים היה הגדול והעיקרי בחיפה עד תחילת שנות האלפיים, אז נחנכו שני מסופי תחבורה דומים בפאתי העיר – תחנת הרכבת חוף הכרמל ומרכזית חוף הכרמל בדרום-מערב העיר ותחנת הרכבת מרכזית המפרץ ומרכזית המפרץ בצפון-מזרח העיר.

בשנות ה-90, שנות כהונתו של עמרם מצנע כראש העירייה, נבנו שלושה מרכזי קניות גדולים – קניון לב המפרץ, קניון חיפה, וה"גרנד קניון". בנוסף, הוקמו הטראסות של גני המרכז הבהאי העולמי וחודשה המושבה הגרמנית. שני אלה מהווים כיום מרכז תיירותי. העלייה הגדולה מחבר המדינות בשנים אלה הביאה לגידול משמעותי באוכלוסיית העיר ובשטח הבנוי שלה.

בשנת 1991, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, נורו לעבר חיפה מספר טילי סקאד מעיראק.

במהלך האינתיפאדה השנייה אירעו בחיפה ארבעה פיגועים גדולים שבהם נהרגו עשרות בני אדם – הפיגוע בקו 16 בשכונת חליסה (דצמבר 2001), הפיגוע במסעדת "מצה" (במרץ 2002), הפיגוע בקו 37 בשדרות מוריה שבכרמל (מרץ 2003) והפיגוע במסעדת מקסים (אוקטובר 2003).

במהלך מלחמת לבנון השנייה הופגזו חיפה ויישובי הצפון במטחי קטיושות שגרמו לנזק רב ולנפגעים בנפש. עבור חיפה, הייתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת העצמאות שבה הופגזה העיר באופן מאסיבי. הפעילות העסקית בעיר צומצמה למשך כל תקופת המלחמה, וחלק מתושבי העיר מצאו מקלט ביישובים אחרים במרכז ובדרום הארץ.

ב-2006 עקב תחילת חפירות מנהרות הכרמל, החלה בחיפה תופעת חזירי הבר, מאז מסתובבים חזירי בר בחופשיות בשכונות חיפה לאחר שהתמעטו השטחים הפתוחים בהם נכחו.

ב-2010 נפתחו המנהרות הארוכות בישראל מנהרות הכרמל.

ב-2016 פרצה בעיר שרפה גדולה כחלק מגל השרפות בישראל (2016), בעקבות השריפה פונו כ-80,000 איש מבתיהם ונפצעו 165 איש (אחת מהם באורח בינוני).

בשנת 2022 נפתחה בחיפה הרכבלית, הרכבל הראשון בישראל שמהווה ככלי תחבורה ולא רק לצורכי תיירות.

באותה השנה השתרע השטח המוניציפלי של העיר על פני 65 קמ"ר והתגוררו בה כ-282,800 תושבים.

עיינו גם בפורטל:
	פורטל חיפה

• התיישבות נתיני המעצמות בחיפה
• ההתפתחות העירונית של חיפה

• תמיר גורן, ההיסטוריה של חיפה, אוניברסיטת חיפה – עיריית חיפה, תשס"ח 2007
• יוסי בן-ארצי, חיפה – היסטוריה מקומית, אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן, 1988
• אלכס כרמל, תולדות חיפה בימי הטורקים, יד בן צבי, ירושלים, תשל"ז 1969
• מיכאל אבי יונה, "חיפה וסביבתה: בימי הבית השני, המשנה והתלמוד", בתוך מסות ומחקרים בידיעת הארץ (קבץ): תל אביב, מ. ניומן, 1964, עמ' 315–344
• אמנון כהן, "חיפה במאה ה-18", אריאל, חוברת 37–39, 1985, עמ' 59
• מיכאל ארליך, "פרקים בתולדות חיפה בימי הביניים – עיון מחודש", אופקים בגאוגרפיה 71, 2008, עמ' 22–47

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: היסטוריה של חיפה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תמונות היסטוריות של חיפה

• אוסף מאמרים על ההיסטוריה של חיפה – באתר העמותה לתולדות חיפה
• תמונות מהחיים בחיפה וסביבתה בין השנים 1938–1960 מאוסף הצלם יוליאן פירסט מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
• תמונות מאוסף גיורא בן-דב: בניית נמל חיפה - תיעוד בריטי מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
• תמונות מאוסף אופירה זהיר - חיפה ובנית נמל חיפה מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
• תמונות מאוסף אריה חונן – חיפה: ממנדט למדינה מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
• תמונות מאוסף משפחת הומל (חיפה ושכונותיה בסוף שנות ה-60 של המאה העשרים) מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה