הוגו גרוטיוס
Hugo Grotius

לידה	10 באפריל 1583 דלפט, רוזנות הולנד, הרפובליקה ההולנדית
פטירה	28 באוגוסט 1645 (בגיל 62) רוסטוק, פומרניה השוודית
שם לידה	Hugo Grocio, Hugo Grotius eller Hugo de Groot
מקום קבורה	הכנסייה החדשה (דלפט)
השקפה דתית	ארמיניאנית, רמוסטרנטים
מקום לימודים	אוניברסיטת ליידן
תחומי עניין	הדין הבין־לאומי, מחשבה מדינית, תאולוגיה נוצרית
עיסוק	משורר, עורך דין, תאולוג, מרצה באוניברסיטה, פילוסוף של המשפט, סופר, חוקר משפט, פילוסוף, דיפלומט, מחזאי, היסטוריון, משפטן בין-לאומי, פוליטיקאי, משפטן
מדינה	הרפובליקה ההולנדית
בן או בת זוג	Maria van Reigersberch (1608–?)
צאצאים	Cornelis de Groot, Pieter de Groot
חתימה

הוגו גרוטיוס (הגייה בהולנדית: הוּחוֹ חרוֹטיֶיס; בהולנדית: Hugo Grotius; ‏10 באפריל 1583, דלפט – 28 באוגוסט 1645, רוסטוק) היה משפטן הולנדי בימי הרפובליקה ההולנדית, ואף פילוסוף, תאולוג, מחזאי ומשורר. נחשב אחת הדמויות המרכזיות בהנחת היסודות למשפט הבינלאומי בהתבסס על משפט הטבע. השפעתו על המשפט הבינלאומי היא בעלת חשיבות עליונה. הוא מוכר גם בשל עיסוקו הפוליטי והתאולוגי בסוגיית בחירה חופשית אל מול פרדסטינציה שסיפקה את התשתית הרעיונית לתנועות ארמיניות שקמו מאוחר יותר, כגון המתודיזם והפנטקוסטליזם, והוא מוכר כדמות משמעותית בוויכוח שבין הקלוויניסטים לארמינים. בתחום הפילוסופי הוא דגל בחוזתנות.

הוגו גרוטיוס נולד בדלפט ב-1583, בתקופת המרד ההולנדי, כילדם הראשון של יאן דה חרוט (Jan de Groot) ולאלידה ואן אוברסכי (Alida van Overschie). אביו היה אדם מלומד, שלמד בעברו עם יוסטוס ליפסיוס בליידן, כמו גם אדם בעל תודעה פוליטית. הוא גידל את בנו מגיל צעיר בחינוך הומניסטי ואריסטוטלי. כילד פלא מחונן, התקבל הוגו הצעיר ללימודים באוניברסיטת ליידן בהיותו בן 11 בלבד. שם למד עם כמה מן האינטלקטואלים המהוללים ביותר בצפון אירופה של אותה תקופה, ביניהם יוזף יוסטוס סקליגר, רודולף סנליוס ופרנסיסקיוס יוניוס.

בגיל 16 הוא פרסם את ספרו הראשון, שהיה מהדורה מדעית אודות עבודתו של הסופר הלטיני ואיש שלהי העת העתיקה, מרטיאנוס קפלה בשבע האמנויות החופשיות. באותה שנה הוא מונה לתפקיד עורך דין בהאג, וב-1601, בגיל 18 בלבד, הוא מונה כהיסטוריוגרף הרשמי של הולנד. ההזדמנות הראשונה שלו לכתוב באופן שיטתי על נושאים של צדק בינלאומי הגיעה ב-1604, כאשר נעשה מעורב בהליכים המשפטיים שבאו בעקבות תקרית ובה תפסו מספר סוחרים הולנדיים ספינת קאראק פורטוגזית במצר סינגפור.

ההולנדים היו במלחמה עם ספרד ופורטוגל כאשר ספינת הסוחר הטעונה "סנטה קטרינה", ספינת קאראק פורטוגזית, נתפסה על ידי הקפטן יאקוב ואן הֵמסקרק (Jacob van Heemskerk) במצר סינגפור ב-1603. ואן המסקרק הועסק על ידי "חברת אמסטרדם המאוחדת" (שהייתה חלק מחברת הודו המזרחית ההולנדית), ועל אף שלא היה לו אישור מהחברה בה הועסק או מהממשלה ההולנדית ליזום שימוש בכוח, בעלי מניות רבים של החברה היו להוטים לקבל את העושר שהוא הביא להם מתפיסת הספינה הפורטוגזית.

לא רק שחוקיות שמירת תוכן מטען הספינה שנתפסה על ידי ואן הימסקרק הייתה מפוקפקת על פי החוק ההולנדי, אלא שגם קבוצה מתוך בעלי המניות של החברה (שהיו בעיקרם מנוניטים) התנגדה לשימוש בכוח בתפיסת הספינה על בסיס מוסרי, וכמובן שהפורטוגזים דרשו את החזרת מטען הספינה לידיהם. השערורייה הובילה לדיון משפטי וציבורי נרחב, היה זה בהקשר נרחב זה שנציגי החברה קראו לגרוטיוס לנסח הגנה משפטית להתקפה זו של ואן הימסקרק.

גרוטיוס השקיע בסוגיה מאמצים רבים ועבד על הנושא במשך כשנה עד 1605, התוצאה הייתה מסה ארוכה תחת השם "De Indis" ("על איי הודו"). גרוטיוס ביקש לבסס את הגנתו על ההתקפה של "סנטה קטרינה", תוך שימוש בכללי הצדק הטבעי. בכך, הוא הכיל בחיבורו מגוון נרחב יותר של מקרים מאשר המקרה הנידון. הוא התרכז בחיבורו במקור ובתשתית של חוקיות המלחמה באופן כללי. המסה מעולם לא פורסמה במלואה במהלך חייו של גרוטיוס, אולי מפני שפסיקת בית המשפט לטובתה של החברה, הקדימה את הצורך של החברה לגייס תמיכה ציבורית באמצעות המסה.

כתב היד לא פורסם עד שנחשף מעיזבונו של גרוטיוס ב-1864 ופורסם תחת הכותרת "De Jure Praedae" (או בעברית: על הזכות לשלל). העקרונות שגרוטיוס פיתח בחיבור זה, היוו את הבסיס לעבודתו המאוחרת יותר על המשפט הבינלאומי "De jure belli ac pacis" ("על חוק המלחמה והשלום"). למעשה, פרק אחד מעבודתו המוקדמת "De Indis" הגיע לכדי פרסום בדמות החוברת רבת ההשפעה "Mare Liberum" ("ים חופשי").

ב"ים חופשי", שפורסם ב-1609, ניסח גרוטיוס את העיקרון החדש שהים הוא שטח בינלאומי, ושכל האומות חופשיות להשתמש בו לצורכי מסחר ימי. באמצעות טענתו זו כי המים הם חופשיים, סיפק גרוטיוס הצדקה אידאולוגית מתאימה להולנד כדי לשבור מונופולי מסחר ימי שונים באמצעות הכוח הימי האדיר של המדינה (ולאחר מכן להקים מונופול משלה).

אנגליה, אשר התחרתה בלהט עם ההולנדים על שליטה בסחר הימי העולמי, התנגדה לרעיון שניסח גרוטיוס, וטענה כי הים הצפוני הוא חלק בלתי נפרד מהאימפריה הבריטית ומהאי. ויליאם ולווד (William Welwod), משפטן סקוטי שהיה הראשון שניסח את חוקי הים בשפה האנגלית, טען נגד חיבורו של גרוטיוס "Mare Liberum" בחיבור משלו שיצא ב-1613 תחת השם "An Abridgement of All Sea-Lawes" ("תקציר כל חוקי הים"). חיבור זה של ולווד עורר תגובה מצדו של גרוטיוס שנתיים לאחר מכן ב-1615 בחיבור נוסף תחת השם "Defensio capitis quinti Maris Liberi oppugnati a Gulielmo Welwodo" ("ההגנה על הפרק החמישי של "הים החופשי", המנוגד על דעתו של ויליאם ולווד"). בחיבור "Mare clausum" ("ים סגור") מאת ג'ון סלדן, ניסה סלדן לטעון שהים שווה ערך לטריטוריות יבשתיות.

כשטענות סותרות צמחו כתוצאה ממחלוקת זו, החלו המדינות הימיות למתן את דרישותיהן ולבסס את זכויותיהן הימיות על העיקרון שניכוס חלקים טריטוריאליים ימיים מרחיקים את "הים החופשי" מאדמתם. נוסחה מעשית לעניין נמצאה על ידי קורנליוס ואן ביינקרסהוק (Cornelius Bynkershoek) בחיבורו מ-1702 תחת השם "De dominio maris" ("על השלטון בים"), המגבילה את השליטה הימית של מדינות למרחק הממשי שבמסגרתו טווח של תותח יכול להגן עליו. נוסחה זו אומצה באופן אוניברסלי וגורף, והפכה למה שידוע כ"גבול שלושת המיילים".

למחלוקת זו תהיינה בסופו של דבר השלכות כלכליות חשובות. הרפובליקה ההולנדית תמכה ברעיונות הסחר החופשי (למרות שהיא כפתה מונופול מיוחד על אגוז מוסקט וציפורן באיי מאלוקו). אנגליה אימצה את חוקי הסחר הימי ב-1651, האוסרים על כל סחורה מלהיכנס לאנגליה שלא על גבי ספינות אנגליות. חוקים אלו הובילו בהמשך למלחמת הולנד-אנגליה הראשונה.

בחיבורו עסק גרוטיוס בעקרונות הבסיסיים של משפט הטבע. לתפיסתו במצב הקדם-מדיני כל פרט רשאי לבצע פעולת ענישה על עוול שבוצע נגדו מכוח משפט הטבע וזכות זו נותרה למדינות ריבוניות זו כלפי זו. במישור הפרקטי, גרוטיוס סבר שאכיפת הסדר הבינלאומי צריכה להתבסס על ביזור סמכות האכיפה בין המדינות, וכפועל יוצא פעולת תגמול היא זכות חוקית ואף חובה מוסרית גם כלפי מדינה שאינה נפגעת ישירה: ”למדינות ריבוניות יש זכות להטיל עונשים לא רק על פגיעות בהן או באזרחיהן אלא אף על פגיעות שאינן נוגעות אליהן ישירות אך הן בכל אופן – יהיו הנפגעים אשר יהיו – הפרה בוטה של חוק הטבע או חוק העמים”^[1].

בזכות קשריו המתמשכים עם המדינאי ההולנדי החשוב יוהאן ואן אולדנברנפלט (Johan van Oldenbarnevelt), התקדם גרוטיוס בצורה משמעותית בקריירה הפוליטית שלו, הוא מונה כיועץ של אולדנברנפלט לענייני תושבים ב-1605, שנתיים לאחר מכן מונה לפרקליט הראשי של רשות המיסים המלכותית במחוזות זיילנד, פריסלנד והולנד וב-1613 מונה לתפקיד שווה ערך לראש העיר של רוטרדם. ב-1608 נישא למריה ואן רייכרסברגן (Maria van Reigersbergen), ונולדו להם 8 ילדים (ארבעה ששרדו מעבר לגילאי הנעורים).

בשנים אלו פרצה מחלוקת תאולוגית גדולה בין חוקר תאולוגי הולנדי וראש המחלקה התאולוגית באוניברסיטת ליידן - יעקובוס ארמיניוס(אנ') (Jacobus Arminius) וחסידיו (שנקראים "ארמינים") לבין התאולוג הקלוויניסט - פרנסיסקוס גומארוס (Franciscus Gomarus) וחסידיו (שנקראו "גומאריסטים"). אוניברסיטת ליידן הייתה תחת סמכות הרפובליקה ההולנדית - שהייתה אחראית, בין השאר, למדיניות המינויים האקדמיים במוסד זה, שנשלט בשמם על ידי מועצת מנהלים, וכן הייתה הרפובליקה ההולנדית אחראית לטפל במקרים של "כפירה" בקרב הפרופסורים. המחלוקת המקומית וההחלטה בדבר עתידו של ארמיניוס עמדה בצל המלחמה המתמשכת עם ספרד, והפרופסור מת ב-1609 בערב החתימה על הסכם שביתת הנשק הידועה בשם "הפוגת תריסר השנים". השלום החדש הפנה את תשומת לבם של ההולנדים למחלוקת ולחסידיו של ארמיניוס (הארמינים).

ב-1610, חודשים ספורים לאחר מותו של מנהיגם, הוציאו הארמינים טקסט בשם "Vijf artikelen van de remonstranten " ("חמישה מאמרים של תוכחה"), ובו הכריזו על ההבדלים התאולוגיים שלהם לעומת הדוקטרינות הרפורמטיביות המרכזיות בדבר הגאולה, שעוצבו בעיקרן על ידי הרפורמטור הדתי ז'אן קלווין אך הוחזקו על ידי תאולוגים רפורמיים (פרוטסטנטים) ברחבי אירופה. הטקסט לא שלל את הדוקטרינות בדבר בחירה ו/או גזירת גורל, אלא הגדיר אותן מחדש, כך שהגורם המכריע בישועתו של האדם הוא לא גזירה אלוהית בלתי מובנית, אלא אמונתו של הפרט שהיא נצחית וידועה מראש על ידי האל. לדברי ארמיניוס והטקסט המכונן הזה, גזירותיו של האל נוגעות לכל מי שעומד בתנאי האמונה.

המחלוקת התרחבה כאשר התאולוג הארמיני - קונרד פורסטיוס (Conrad Vorstius) מונה להחליף את ארמיניוס כראש המחלקה לתאולוגיה באוניברסיטת ליידן. פורסטיוס נתפס מהר מאוד כמזיק והואשם על ידי גומאריסטים בהוראה של חוסר דת. מי שהוביל את הקריאה להדחתו של פורסטיוס היה פרופסור לתאולוגיה בשם סיברנדוס לוברטוס (Sibrandus Lubbertus.). מן העבר השני עמדו הכומר הארמיני יוהאן וטנבוקרט (Johannes Wtenbogaert), והמדינאי יוהאן ואן אולדנברנפלט, אשר קידמו בלהט רב את מינויו של פורסטיוס והחלו להגן עליו מפני הקוראים להדחתו. גומארוס התפטר ממשרת הפרופסורה שלו בליידן במחאה על אי-הדחתו של פורסטיוס. הגומאריסטים נתמכו בהתנגדותם לארמינים גם על ידי ג'יימס הראשון, מלך אנגליה שהתרעם בקול רם כנגד מינויו של פורסטיוס ותיאר אותו ככופר איום. המלך הורה לשרוף באופן פומבי את ספריו של פורסטיוס בלונדון, קיימברידג' ואוקספורד, והוא אף הפעיל לחץ מתמשך באמצעות שגרירו בהאג, רלף ווינווד (Ralph Winwood), כדי לבטל את מינויו של פורסטיוס, נוסף על כך - משך המלך את תמיכתו מהמדינאי ואן אולדנברנפלט.

גרוטיוס הצטרף למחלוקת זו בהגנתו על כוחן של הרשויות האזרחיות למנות (באופן עצמאי לרצונן של הרשויות הדתיות) את מי שהן חפצות בו לסגל האוניברסיטה. הוא עשה זאת באמצעות כתיבת חוברת, אשר הוזמנה על ידי ראשי המדינה, בשם "Ordinum Pietas" ("אדיקות השורות"), זו הייתה מכוונת כנגד הפרופסור הקלוויניסט לוברטוס. העבודה עצמה, הייתה בת 27 עמודים, פולמוסית וחריפה ורק שני שלישים ממנה דיבר ישירות על הפוליטיקה הכנסייתית. התגובה לעבודה מצד הגומאריסטים הייתה אלימה, וניתן לומר שכל העבודות של גרוטיוס מאז ועד מעצרו ב-1618 היו ניסיונות עקרים לתקן את הנזק שנעשה על ידי חוברת זו.

בראשות אולדנברנפלט, המחוזות הולנד ומערב פריזלנד, נקטו בעמדה רשמית של סובלנות דתית כלפי הארמינים והגומאריסטים. גרוטיוס התבקש לנסח צו המבטא את הסובלנות הדתית של מחוזות אלה. צו זה שנקרא "Decretum pro pace ecclesiarum" ("צו לשלוות הכנסיות") הושלם בשלהי 1613 או בתחילת 1614. הצו ביטא השקפה שגרוטיוס פיתח בכתביו על דת ומדינה, והיא: כי העקרונות הבסיסיים בלבד ההכרחיים למען שמירת הסדר האזרחי (למשל: קיומו של האל והשגחתו) צריכים להיות כפויים, ואילו את ההכרעה בדבר ההבדלים בין דוקטרינות תאולוגיות שונות יש להשאיר למצפונו האישי של הפרט.

בתגובה לחוברת של גרוטיוס "Ordinum Pietas" הוציא לוברטוס חוברת ב-1614 בה הגיב לדבריו של גרוטיוס, וזה בתגובה הוציא באותה שנה, באנונימיות, חוברת תחת השם "Bona Fides Sibrandi Lubberti" ("תום הלב של סיברנדוס לוברטוס").

תאולוג הולנדי נוסף בשם יאקובוס טריגלנד (Jacobus Trigland), הצטרף ללוברטוס בהבעת העמדה כי הרעיון שסובלנות בנושאי דוקטרינה היא בלתי קבילה, עמדה שהתנגשה עם עמדתו של גרוטיוס בעבודה שהוציא ב-1615.

הצו של גרוטיוס שניסה לאכוף סובלנות דתית לא קיבל את התגובות להן ציפה, כאשר איבה התלקחה ברחבי הרפובליקה ההולנדית. עם הסלמת הכעס, נראה היה סביר שסינוד כלל-הולנדי יתכנס כדי לדון בנושא. גרוטיוס כתב בנחרצות שסינוד כזה לא יכול להתקיים ללא הסכמה של הרשויות האזרחיות, מדינות הולנד (מחוז הולנד ומחוז מערב פריזלנד), ושהם אלה שצריכים למנות את המשתתפים. גרוטיוס קיווה כי על ידי מניעה מרשויות הכנסייה ההולנדית לכנס סינוד משלהם, יכונס סינוד בינלאומי על ידי הרשויות האזרחיות, שבו יכללו גם משתתפים מגרמניה ומאנגליה ולהם תהיה השפעה חיובית על הסכסוך.

באפריל 1616 נסע גרוטיוס לאמסטרדם, כחלק מתפקידיו הרשמיים, בניסיון לשכנע את הרשויות האזרחיות שם להצטרף לעמדת הרוב של מדינות הולנד (מחוז הולנד ומחוז מערב פריזלנד) בדבר הפוליטיקה הכנסייתית. בתחילת 1617 דן גרוטיוס בשאלה של מתן אפשרות לגומאריסטים להטיף בכנסייה של האג. במהלך תקופה זו הוגשו תביעות משפטיות כנגד מדינות הולנד על ידי שרים גומאריסטים ומהומות על בסיס המחלוקת פרצו באמסטרדם.

בזמן שהסכסוך בין הרשויות האזרחיות והדתיות בהולנד הסלים, מתוך הצורך לשמור על הסדר האזרחי, הציע אולדנברנפלט שלרשויות המקומיות יינתן הכוח לגייס חיילים. המהלך הזה ערער את סמכותו של הסטאדהאודר של הרפובליקה ההולנדית, מאוריץ, נסיך אורנג'. מאוריץ ניצל את ההזדמנות כדי לחזק את עליונותם של הגומאריסטים, בהם תמך, וכדי לחסל את המטרד שהוא ראה באולדנברנפלט (האחרון יזם ויצר בעבר את "הפוגת תריסר השנים" עם ספרד ב-1609, בניגוד לרצונו של מאוריץ). במהלך תקופה זו ניסה גרוטיוס שוב לדון בנושא הפוליטיקה הכנסייתית באמצעות סיום החיבור " De Imperio Summarum Potestatum circa Sacra" ("על היחסים בין הרשויות הדתיות והאזרחיות"), הוא אפילו טיפח תקוות כי ספר זה יחזיר את השלום בין הדת והמדינה.

בשל האירועים שהתרחשו אחר-כך, לא פורסם חיבור זה עד 1647, כשנתיים לאחר מותו של גרוטיוס. מה שקדם לפרסום היה הוראתו של מאוריץ לעצור את אולדנברנפלט ואת גרוטיוס ב-29 באוגוסט 1618. בסופו של דבר, הוצא אולדנברנפלט להורג, וגרוטיוס נידון למאסר עולם בטירת לוברשטיין. באותה שנה, התכנס הסינוד של דורט, וסיים את המחלוקת סביב פורסטיוס על ידי הכרזה כי הוא אינו ראוי לפרופסורה, החלטה זו קיבלה גיבוי מנציגיו של המלך ג'יימס שנכחו בטקס.

ממאסרו בטירת לוברשטיין, גרוטיוס הוציא כתב הגנה על עמדתו: "באשר לדעותיי על כוחן של הרשויות הנוצריות (האזרחיות) בעניינים דתיים-כנסייתיים, אני מתייחס ל...חוברת שלי "De Pietate Ordinum Hollandiae" ובמיוחד לספר שלי שלא פורסם ונקרא "De Imperio Summarum Potestatum circa Sacra", שם טיפלתי בעניין בפירוט רב יותר...אני יכול לסכם את רגשותיי כך: הרשויות האזרחיות צריכות לבחון את דבר האלוהים בצורה מעמיקה ויסודית ביותר על מנת שיהיו בטוחות לא לכפות דבר שהוא נגד דבר האלוהים, אם הן יפעלו בדרך זו, הן יכולות לשלוט על הכנסיות הציבוריות והתפילה הציבורית במצפון נקי - אבל זאת מבלי לרדוף את מי שיסטה מהדרך הישרה". בשל כך שדברים אלו שאפו להפשיט את אנשי הכנסייה מכל כוח, כמה מחברי הכנסייה הכריזו על רעיונותיו של גרוטיוס כ"שטניים".

ב-1621, בעזרתן של אשתו ושפחתו, הצליח גרוטיוס להימלט מהטירה בתוך תיבת ספרים, ולברוח לפריז. בהולנד של היום, הוא מפורסם מאוד על בריחתו הנועזת הזו, שני מוזיאונים שונים בהולנד, אחד בדלפט ואחד באמסטרדם, טוענים שתיבת הספרים המקורית קיימת באוסף שלהם.

גרוטיוס התקבל יפה בפריז על ידי מכריו לשעבר וקיבל קצבה מלכותית מלואי השלושה עשר, מלך צרפת. בצרפת השלים גרוטיוס את יצירותיו הפילוסופיות המפורסמות ביותר. De jure belli ac pacis היה בין היצירות שהוא כתב באותה תקופה

בעודו בפריז, החל גרוטיוס בכתיבת פרוזה לטינית, רעיונות עליהם חשב במהלך שהותו בבית הסוהר. בפרוזה זו קיימים טיעונים בסיסיים אך שיטתיים לאמיתותה של הנצרות, עבודה זו פורסמה לראשונה ב-1627 תחת השם "De veritate religionis Christianae". היה זה ספר הלימוד הפרוטסטנטי הראשון באפולוגטיקה הנוצרית, והוא היה מחולק לכדי שישה ספרים. חלק מהטקסט עסק בשאלות שהתעוררו בתודעה ההיסטורית, שאלות הנוגעות למחבריהן ותוכנן של הבשורות הקאנוניות. חלקים אחרים התייחסו לדת הפגנית, ליהדות ולאסלאם. דבר נוסף שהבדיל עבודה זו בהיסטוריה של האפולוגטיקה הנוצרית, הוא התפקיד הנבואי שלה בצפייה מראש של הבעיות שיתעוררו כנגד הנצרות במאה השמונה עשרה ויובעו בדאיזם. דבר נוסף הוא שגרוטיוס מייצג את המתרגל המשפטי הראשון של האפולוגטיקה הנוצרית בהגנתו על האמונה הנוצרית. הספר היה פופולרי מאוד, ותורגם מלטינית לאנגלית, ערבית, פרסית וסינית על ידי אדוארד פוקוק (Edward Pococke) לשימוש בעבודה מיסיונרית במזרח ומהדורות שלו הודפסו עד סוף המאה ה-19.

גרוטיוס פיתח גם השקפה ייחודית בדבר הכפרה של ישו, המכונה גם "הממשלתי" או תאוריית "הממשלה המוסרית". הוא טען כי מות ההקרבה של ישו התרחש על מנת שהאב יסלח, תוך שמירה על כללי היקום. רעיון זה, שפותח עוד יותר על ידי תאולוגים כמו ג'ון מיילי (John Miley), הפך לאחד המאפיינים הבולטים של הכפרה במתודיזם ובארמיניזם.

גולים אריאנים רבים החלו לשוב להולנד לאחר מותו של הנסיך מאוריץ ב-1625, כאשר הוענקה להם סובלנות. ב-1630 הם קיבלו חופש מוחלט לבנות ולהפעיל כנסיות ובתי ספר ולחיות בכל רחבי הולנד. הם הקימו סמינר תאולוגי באמסטרדם, בו גרוטיוס בא ללמד לצד אחרים. אבל, בניגוד לרבים אחרים, גרוטיוס סירב לבקש חנינה מאחר שמכך משתמעת הודאה באשמה שבגינה נעצר, ולכן נמנע ממנו לשוב ולגור בהולנד, למרות בקשותיו החוזרות והנשנות. הוא גורש שוב לאחר שניסה לחזור ולגור ברוטרדם באוקטובר 1631, ולאחר מכן עזב להמבורג.

ב-1634 קיבל גרוטיוס את ההזדמנות לשרת כשגריר שוודיה בצרפת. המלך השוודי שזה עתה נפטר, גוסטב השני, היה מעריץ שלו, והעוצר אקסל אוקסנסטירנה היה להוט להעסיק את גרוטיוס. גרוטיוס קיבל את ההצעה והעביר את מקום מושבו הדיפלומטי לפריז, שהייתה לביתו עד אשר נקרא ב-1644 לסטוקהולם על ידי כריסטינה, מלכת שוודיה.

כאשר חזר מביקורו האחרון בשוודיה עלתה ספינתו של גרוטיוס על שרטון. גרוטיוס נשטף חבול ומוכה לחופה של רוסטוק, וב-28 באוגוסט 1645 נפטר שם. גופתו הוחזרה למולדתו והובאה למנוחות בכנסייה החדשה בעיר הולדתו, דלפט.

מדיה וקבצים בנושא הוגו גרוטיוס בוויקישיתוף

• הוגו גרוטיוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הוגו גרוטיוס באתר "האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד"
• הוגו גרוטיוס באתר "האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה"
• כתבי הוגו גרוטיוס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• הוגו גרוטיוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)