PROFILPELAJAR.COM

לוח ההקדש לאנוסי משהד בשכונת הבוכרים בירושלים

אנוסי משהד הוא שמם של חברי הקהילה היהודית בעיר משהד שבאיראן, שחבריה היו אנוסים לחיות כמוסלמים במשך 120 שנה ואף נקראו "ג'דיד אל אסלאם" ("המוסלמים החדשים") אך בסתר שמרו על יהדותם. כיום, אין במשהד אף יהודי, אחרי שכל המשפחות היגרו בשנות ה-40 של המאה ה-20 לעיר הבירה טהראן, חלקן עלו לארץ ישראל וחלקן היגרו למקומות אחרים.

רקע

בעיר משהד, במחוז ח'וראסאן אשר בצפון מזרח איראן, לא הייתה קהילה יהודית עד המאה ה-17. לפי המסורת העממית, הקהילה הגיעה לשם דרך שלוש תחנות ביניים. התחנה הראשונה הייתה בעיר מאזנדראן בשנים 1483–1647. לאחר מכן בשנת 1647 לערך החל מעבר הקהילה לקזווין כ-140 ק"מ צפון מערב לטהראן, שם חיו היהודים כ־100 שנה. בשנת 1747 החל מעבר הקהילה לעיר משהד.

בעיר נמצא קברו של האימאם השיעי עלי א-רידא. היהודים נחשבו לטמאים, ולכן נאסרה עליהם הכניסה לעיר זו. בשנת 1747 שב שליט פרס נאדיר שאה (שהיה סוני) ממסע כיבושים בהודו, קבע את משהד כבירתו והביא איתו אוצרות רבים, השאה ביקש משבע-עשרה משפחות יהודיות מהעיר קזווין לעבור למשהד כדי לנהל את אוצרותיו. המשפחות נענו לבקשתו ויצאו בדרך הארוכה אל משהד, אלא שעד שהגיעו לשם נרצח השאה – והן מצאו עצמן בעיר שיעית קנאית, קבעו את משכנן בגטו שמחוץ לחומותיה וחיו בפחד מתמיד משכניהן^[1].

עלילת הדם

ב-26 או 27 במרץ 1839 טבחו תושבי העיר ביהודים בעקבות עלילת דם. יצחק בן-צבי מתאר את השתלשלות העניינים בספרו "נדחי ישראל":

ביום ה-11 למוחרם, שנת 1255, שהוא יום קודש וצום ומספד למוסלמים השיעים, פנתה אישה יהודיה אל "רופא" פרסי שירפא את ידה מצרעת, וה"רופא" הזה, מסוג רופאי האליל השכיחים בפרס עד היום, ציווה עליה להרוג כלב ולרחוץ את ידיה בדמו, ורפא לה. האישה הזמינה פרחח פרסי שיתפוס כלב ויהרגהו בביתה. לאחר זה פרץ ריב בינה לבין הפרחח המוסלמי על תשלום שכר עבודתו. ל[ב]סוף רץ הפרסי, מלא חמת נקם, אל רחובות המוסלמים והכריז שהיהודים הרגו כלב ביום הצום, המקודש לזכר הקדושים בני עלי, וקראו לו בשם חוסין, וילעגו לדת המוסלמים. ההמון הקנאי, המתאסף ביום זה במסגד הידוע בשם האימאם רצ'ה (רידה), התפרץ אל רחובות היהודים ואל הבתים, הצית באש את בתי-הכנסת ורצח כשלושים ושש נפשות.

הקהילה מנתה אז כמאה משפחות, כארבע-מאות בני-אדם.

ייתכן שהטבח ארך יום אחד או יומיים (המקורות חלוקים בעניין התאריך המדויק). למחרת הטבח הצטוו היהודים לקבל עליהם את דת האסלאם או למות. יהודי משהד קיבלו על עצמם, כלפי חוץ, את האסלאם ונודעו כ"ג'דיד אל אסלאם" (מוסלמים חדשים). שנת האונס נתכנתה "אללה דאב" (מתת-אל, עונש משמים).

החיים במחתרת

אנוסי משהד לקחו על עצמם את המטלה הקשה של ניהול חיים כפולים – מוסלמים כלפי חוץ ויהודים בביתם. נשות הקהילה ניצלו את חוקי האסלאם בקשר לנשים ושמשו בתפקידים רבים: בלדריות לתשמישי קדושה, ארגון תפילות גברים במחתרת, חלוקת בשר שנשחט בשחיטה כשרה בסתר ועוד.

הגברים בקהילה קיבלו שני שמות: שם עברי, אותו קיבלו בטקס ברית המילה שנערך בסתר, ושם מוסלמי לשימוש ביום-יום. הנשים לא נזקקו לשם נוסף כיוון שלא באו במגע ישיר עם הציבור הרחב. כאשר נולדו בנות, מיד נוקבו אוזניהן, ענדו להם עגילים והכריזו "בת פלוני לפלוני", וכאשר הגיע מוסלמי לבקש את ידה של בת העדה התחוור לו שהיא כבר מאורסת לאחר. עם הזמן למדו המוסלמים שבנות הקהילה מאורסות מלידתן ונמנעו נישואי תערובת.

כדי ליצור מראית עין של מוסלמים לכל דבר הורו מנהיגי הקהילה לרכוש בשר טרף באטליז המוסלמי, אך להשליכו לכלבים ולחתולים. כמו כן, הורו לפתוח את החנויות בשבת אך להעמיד בהן ילד קטן שיאמר "אבא הלך, ועוד מעט יבוא...', עד אשר היה נמאס למחכה המוסלמי, והלך לדרכו. אנשי הקהילה בנו מקוואות במרתפים סגורים ללא אמצעי חימום, שהיוו אתגר גדול לטובלים בעיתות הקור. בני הקהילה מספרים שהסכנה הגדולה ביותר הייתה בתקופת הפסח – המוסלמים שניצלו את תמימות הילדים, היו שואלים אותם אם הוריהם כבר אפו מצות. על כן נאפו המצות במרתפים, לאחר חצות, כשהילדים כבר עלו מזמן על משכבם, ועד הבוקר העלימו את שרידי הקמח.

היחס המפלה לאנוסי משהד עמד להם לפעמים דווקא כיתרון: ראשי הדת המוסלמית בעיר הורו לשמור מרחק מ"ג'דיד אל אסלאם" – "המוסלמים החדשים", כך יכלו בני הקהילה להמשיך לקיים את חייהם כקבוצה בתוך הגטו היהודי ולהפריד, למשל, בין קברי בני העדה לקברי שאר תושבי העיר.

בנוסף, עצם התחזותם של האנוסים למוסלמים הקנה להם את האפשרות לעבוד בשלל עיסוקים בנוסף למסחר, ולכן עד היום הם נחשבים כקהילה היהודית-פרסית האמידה ביותר.

הקהילה תרמה למוסדות בישראל על אף אניסותה, אך ביקשה לא לשלוח אליה נציגים כדי שלא לסכן אותה.

רבני הקהילה

כרבני המחתרת בדור הראשון שימשו הרב יוסף כהן ומולא כודאדאד. בדור שלאחר מכן גם יכלו היהודים לנהוג קפידה רבה יותר במנהגיהם. בדור הזה הנהיגו אותם הרב בנימיו אמינוף והרב מרדכי אקאלר אשר פתח מניינים וניהל מחתרת יהודית מסועפת שאיפשרה ליהודים לשמור על חיים יהודיים תקניים.

רב הקהילה בארץ היה רבי שלמה משיח.

כיום, רב הקהילה בישראל הוא הרב שמשון מוראדי^[2], נינו של הרב מרדכי אקלר.

לימודים במחתרת

יהודי משהד נאלצו לשלוח את ילדיהם ללמוד בבתי הספר המקומיים כדי שילמדו את מקצועות הליבה ויוכלו להשתלב בתעשייה בשלב מאוחר יותר של חייהם. התלמידים הצעירים נאלצו להתמודד עם התנכלויות מצד ילדי הכיתה המוסלמים. התנכלויות אלו התבטאו בחרם, קללות ומכות שהיו סופגים יום יום כחלק משגרת בית הספר. גם המורים אשר היו אמונים על חינוך הילדים, היו חלוקים בדעותיהם לגבי שילובם של היהודים עם אלו המוסלמים. לרוב, נחשפו היהודים לעונשים קשים משל אלו המוסלמים. על פי עדויות של יהודי משהד, בגין איחור לכיתה קיבלו התלמידים היהודיים עונשים פיזיים כגון הטחת קרש עץ על אצבעותיהם והצלפות באמצעות שוט עור, שבמקור היה שייך למגדלי הבקר המקומיים. לעומתם, היו מורים אשר כיבדו את היהודים ואף הדגישו את מעלותיהם בפני תלמידי הכיתה בכך שדרשו מהם להיות מסודרים "כמו היהודים" ולעמוד כראוי במטלות אשר היה עליהם להגיש.

מעיד גבריאל ציוני, מאנוסי משהד: "גם כשהיינו משחקים כדורגל עם שאר תלמידי בית הספר, בכל פעם שנמצאה סיבה לריב ולהתגוששות, מצאנו את עצמנו בורחים מן המגרש על מנת שהמוסלמים לא יפליאו בנו את מכותיהם ושוב נחזור חבולים הביתה"

בני הקהילה היהודית אף הוכרחו ללמוד בימי שבת ובימי חג היהודים, וכאשר נעדרו, ספגו עונשים רבים, חבטות והשפלות.

המקצועות אותם למדו בבתי הספר התרכזו בלימודי השפה הפרסית המדוברת ואף המקראית, לימודי המסורת המוסלמית, חשבון, היסטוריה וגאוגרפיה. בבית הספר המרכזי בעיר משהד למדו אף את השפה האנגלית. בנוסף, לימוד הקוראן והמסורת המוסלמית בכלל, והאיראנית בפרט היו חלק משגרת הלימודים.

לימודיהם התורניים של בני יהדות משהד, אשר נעשו בסתר ולאחר שעות הלימודים, התקיימו בעיקר בחצר בית הכנסת או בביתו של המורה – ה"כליפה". הלימודים התרכזו בלימוד התורה, משנה, תפילות ופיוטים. באותם ימים רק יחידי סגולה היו בקיאים בתלמוד, במדרשי חז"ל ובספרות ההלכה והשו"ת ועל כן כמעט ולא נמצאו מורים יהודים אשר יוכלו ללמד מקצועות אלו.

בנות הקהילה אשר לא למדו מקצועות קודש כלל, עסקו בשעות הצהריים בלימוד תפירה, סריגה, בישול, ולעיתים אף בשיעורי שירה שהיו מועברים על ידי בוגרות הקהילה.

העלייה לישראל

ראשי קהילת האנוסים נאלצו לעלות לרגל למכה, וקבלו את התואר חג'. יהודים אשר עלו למכה המשיכו בעלייה לרגל גם לירושלים ולמערת המכפלה בחברון. ביניהם היו חג'י יחזקאל וחג'י אדוניה הכהן, אשר רכשו אדמות ובנו חצרות עם בתי כנסת על שמם בשכונת הבוכרים בירושלים. בית הכנסת חג'י אדוניה הכהן נוסד בשנת 1900 ובחצר בית הכנסת התגוררו ראשוני משפחות העולים ממשהד.

בתחילת המאה ה-20 החלה עליית המשפחות ממשהד לארץ ישראל. רובן עלו לירושלים והתגוררו בחצרות משותפות. בשנות השלושים הוקמו קהילות בערים שונות מחוץ לירושלים.

מרכזים פעילים נוספים של הקהילה קיימים בבני ברק, בהרצליה, בחולון, ובצפון תל אביב. בשנות הארבעים והחמישים נמנו פעילים מבני העדה בתנועת החלוץ אשר העלתה לישראל רבים מבני הקהילה היהודית באיראן ובעיראק.

בתי כנסת

בית כנסת לעולי משהד בבני ברק, בית הכנסת שוכן ברחוב קאליש.
בית כנסת בית הכנסת חאג'י אדוניה הכהן ירושלים, בית כנסת נבנה לפני מאה עשרים שנה על ידי חג'י אדוניה הכהן בירושלים.
בית כנסת (חאג'י יחזקאל לוי), בית כנסת וחצר דירות "הקדש" שנבנה לפני מאה עשרים ושתיים שנה על ידי חאג' יחזקאל לוי בשכונת הבוכרים בירושלים.
בית הכנסת של אנוסי משהד בתל אביב, של עולי משהד היה בשכונת שבזי. עקב עזיבת משפחות את האזור, נותר בית הכנסת עזוב ומוזנח אך יש יוזמה לשפצו.

כמו כן יש בתי כנסיות ב"בית אל" בתל אביב, בגבעתיים, בחולון, ובתוך מתחם בית האבות המשהדי בהרצליה.

אנוסי משהד בעולם

קהילת אנוסי משהד קיימה יחסים כלכליים ותרבותיים עם מדינות כגון רוסיה, טורקיה, איטליה ועוד בעודה נמצאת באיראן. כתוצאה מכך, מספר רב של צאצאי הקהילה הם ילידי ברית המועצות ושאר מדינות אירופה אשר המשיכו לנהל את חייהם באיראן, לאחר שחזרו מנסיעות העסקים או החופשות המשפחתיות. בנוסף, מתועדים מפגשים בית ספריים של כיתות לימוד פרסיות ורוסיות באותה תקופה.

כיום, מפוזרים צאצאי אנוסי משהד בעיקר בגרמניה, אנגליה, איטליה, ישראל והקהילה הגדולה ביותר בניו יורק. ההערכה היא כי מספרם הכולל של צאצאי קהילת אנוסי משהד בכל העולם מונה כ־12,000 אנשים.^[^{דרוש מקור]}

קהילת אנוסי משהד כיום

כיום מנוהלת הקהילה על ידי ועד מרכזי. קיימת יוזמה להפעלת סטודנטים בני העדה לתרומה לקהילה.

ציר הזמן של יהדות משהד

יהודי איראן נחשבים לצאצאי היהודים מגלות אשור משנת 722 לפנה"ס ומגלות בבל משנת 586 לפנה"ס. בתוך הפזורה הזו התפתחה קהילה קטנה של יהודים, בעיר משהד אשר הצטיינו בקשרים קהילתיים וכלכליים. להלן ציר הזמן של יהדות משהד (כפי שמופיע בבית התפוצות)

1483–1647 חיי היהודים בעיר מאזנדראן.
1650 – השושלת הספאווית ששלטה באיראן קוראת להרוג את כל יהודי איראן או להמיר את דתם
1739 – נאדיר שאה מהשושלת האפשארית פולש להודו.
1740 – נאדיר שאה מחזיר שלל מפלישתו ההודית, בצורת אוצרות ותכשיטים.
1746 – נאדיר שאה מורה על העברת ארבעים משפחות יהודיות ממחוז קזווין למחוז חוראסאן, במטרה לשמור על אוצרותיו ותכשיטיו שנרכשו. נאדיר שאה מתייחס בעין יפה כלפי היהודים.
1747 – נאדיר שאה נרצח. הרדיפה אחר יהודי איראן מתחדשת. 17 מתוך ארבעים המשפחות המיועדות להגירה עוברות לגטו איידגא, Eydgah Gehtto במשהד.
1750 – שבע מארבעים המשפחות המקוריות יוצאות מסאבזואר Sabzavar ומתיישבות במשהד.
1755 – שש עשרה מתוך ארבעים המשפחות המקוריות יוצאות מקלת Kalat ומתיישבות במשהד.
1839 – אללהדאד (אנ') –, עלילת הדם שגרמה להמרתם הכפויה של יהודי משהד לאסלאם – 27 במרץ 1839 (יב' ניסן 5599/11 מוהר"ם 1255). יהודי משהד נקראו "המוסלמים החדשים" ונאנסו לחיות חיים כפולים כמוסלמים ויהודים. עד שנת 1925.
1840 – מספר משפחות יהודיות, שלא הסכימו להתאסלם, ברחו להראט שבאפגניסטן.
1886 – כמה משפחות יהודיות ממשהד עוברות לטורקמניסטן ולרוסיה, תהליך שנמשך עד שנת 1917.
1890 – המוסלמים במשהד מנסים לחשוף הליכי קבורה יהודיים סודיים של היהודים האנוסים על מנת לפגוע בהם. פרעות ופוגרום פוטנציאליים נמנעו.
שנות ה-90 של המאה התשע עשרה – לאחר העלייה למכה ולחברון לחאג', כמה ראשי משפחות ממשהד, במקום לחזור למשהד הם מגיעים לירושלים וביניהן חאג'י אדוניה הכהן. המשפחות החלו בעלייה בשנת 1890.
1901 –נחנך בית הכנסת חאג'י אדוניה הכהן של עולי משהד בארץ בשכונת הבוכרים בירושלים, ואחריו נבנה בסמוך גם בית הכנסת של חאג'י יחזקאל, שנבנה בשנת 1905.
שנות העשרים של המאה העשרים – משפחות ממשהד מהגרות ללונדון.
1918 – המהפכה הרוסית והתחלת הקומוניזם מניעים את הגל הראשון של יהודי משהד לחזור ממארב marv למשהד.
1925 – רזא שאה פהלווי מתיר חופש דת באיראן. יהודי משהד מתחילים לקיים חיים יהודיים בגלוי.
1946 – עלילת הדם השנייה מתחוללת במשהד ומאלצת את קהילת משהד להתחיל בהגירה לעיר טהראן ולארץ ישראל המנדטורית.
שנות הארבעים – הגירת יהודים ממשהד לארצות הברית, שנמשכה עד שנות השמונים
1948 – האוכלוסייה היהודית במשהד מונה 2,500 נפש.
שנות החמישים – משפחות מהגרות לגרמניה ולאיטליה.
1979 – המהפכה האיראנית מביאה את יהודי איראן להחלטה לברוח מאיראן אל הקהילות של אנוסי משהד ברחבי העולם.
2010 – למעלה מעשרים אלף יהודים ממשהד מתגוררים בישראל, בניו יורק, במילאנו, בגרמניה ובלונדון.

ראו גם

לקריאה נוספת

Yaghoub Dilmanian, History of the Jews of Mashad 1746–1946: From Their Entrance to Mashad at the Time of Nader shah Afshar until Their Migration from Mashad to Tehran (New York, 2000).
Raphael Patai, Jadīd al-Islām: The Jewish “New Muslims” of Meshhed (Detroit: Wayne State University Press, 1997).
Hilda Nissimi, The Crypto-Jewish Mashhadis: The Shaping of Religious and Communal Identity in Their Journey from Iran to New York (Brighton: Sussex Academic Press, 2007).