הסרט הופק בתקציב של 1.3 מיליון אירו, והוא הסרט התיעודי היקר ביותר שנעשה בישראל עד היום.
הסרט נכלל בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס אוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי.[5]
ב־9 בפברואר 2013 זכה בפרס הדוקומנטרי החשוב ביותר לשנת 2012 מטעם Cinema for Peace המתקיים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין. חבר השופטים הורכב מאנשי קולנוע ופעילי שלום ובראשו עמד הדלאי לאמה.
בראיונות סיפר מורה כי הוא קיבל את הרעיון לסרט אחרי שעבד על סרטו הקודם "שרון" (2008). בריאיון לנירית אנדרמן סיפר:
ראיינתי שם את דב וייסגלס, והוא סיפר לי שאריאל שרון הושפע מאוד מראיון שנתנו ב־2003 ארבעה ראשי שב"כ לאלכס פישמן מ'ידיעות אחרונות'. הם אמרו שם שאם שרון ימשיך לנהל את המדינה כפי שניהל אותה עד אז, ישראל תגיע למבוי סתום. וייסגלס סיפר לי שהכתבה הזאת נגעה בשרון עמוקות, כי זאת ביקורת שבאה מלב הממסד הביטחוני, מתוך המערכת, מהמקומות ששרון הכי העריך. כששמעתי את זה, נדלקה אצלי הנורה הראשונה".[6]
מורה פנה קודם כל אל עמי אילון, שנאות לשתף עמו פעולה וסייע בשיכנוע יתר ראשי השב"כ להתראיין אף הם בסרט. מורה נפגש עמם, הם ראיינו אותו ולבסוף הסכימו להצטלם לסרט. היחידי אותו לא גייס היה יובל דיסקין, שבאותה עת עדיין עמד בראש השירות, אותו גייס מורה מאוחר יותר. כל המרואיינים לא הציבו לו תנאים, פרט לאברהם שלום, שאמר שלא ידבר על פרשת קו 300 (פרשה שבגינה התפטר). אולם במרוצת הזמן, אחרי שמורה שכנע אותו, הוא הסכים לשוחח אפילו על כך, וזהו כעת אחד משבעת נושאי הסרט.
האיש הזקן בקצה המסדרון - מביא את דעתם של ראשי שירות הביטחון על פעולותיהם וההשפעה המוסרית והאסטרטגית שהייתה להם על מדינת ישראל.
הסרט כמעט שאינו הולך ברצף כרונולוגי, לעומת זאת כל אחד מהחלקים הללו מתמקדים בנושאים כמו המחלוקת סביב הפגיעה ההיקפית, היעילות בנקיטת עינויים, והמוסריות בשימוש בסיכולים ממוקדים. וידויים ומחשבות אישיים אלו הם בין הרגעים העוצמתיים ביותר שבסרט. בולטת במיוחד את הצהרתו של אברהם שלום:
"העתיד שחור, הוא גורם לשינוי באופי של האוכלוסייה. כי אתה מכניס את רוב הצעירים שלנו לצבא, והם רואים שם דבר והיפוכו: מצד אחד שזה רוצה להיות צבא עממי, ומצד שני צבא כיבוש אכזרי, שדומה לגרמנים במלחמת העולם השנייה."
אבי דיכטר, שכיהן כראש השב"כ בשנים 2005-2000 אומר בסרט:
"לא מייצרים שלום בשיטות צבאיות. שלום אתה חייב לבנות על מערכת אמון, אחרי מהלכים צבאיים או בלעדיהם. כמי שמכיר את הפלסטינים היטב, אני טוען שלא צריכה להיות בעיה לייצר אתם מערכת אמיתית של יחסי אמון."
"מדינה השולטת על אוכלוסייה עוינת של מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש"ב, עם כל מה שמתחייב מזה, כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המינהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת מרי ערבית מזה, וברכישת קוויזלינגים, בוגדים ערבים, מזה".
יובל דיסקין, שכיהן כראש השב"כ מ־2005 עד 2011, הגיב לכך: "אני מסכים עם כל מילה".
האירועים המתוארים בסרט מודגמים על ידי צילומי ארכיון ו־Computer-generated Imagery שמפיחים חיים בצילומים היסטוריים. דוגמה לכך היא שיחזור מחשב של פרשת קו 300, המבוסס על תצלומים ודיווחים מפי עדי ראייה. ההנפשה ממוחשבת נוצרה בידי החברה הצרפתית Mac Guff.[8]
"באופן מרגש ופוקח עיניים, מתגלים מול המצלמה של מורה שישה אנשים חכמים, בעלי חשיבה מורכבת ותובנות עמוקות. יותר מזה, מתגלה שם חבורה מפתיעה של שמאלנים, שהתבטאויותיהם נעות בין כמיהה למדינה פלסטינית, אימוץ נבואות הזעם של ישעיהו ליבוביץ על עוולות הכיבוש וצער עמוק על מות תהליך השלום. בכל פעם שמורה מצליח להוציא מאחד ממרואייניו, שאמורים להכיר את המציאות של הסכסוך יותר מכולנו, מין אמירה שמאלנית מרחיקת לכת, הלסת נשמטת מרוב תדהמה. אין מה לעשות, כשכל ראשי השב"כ בשלושים השנים האחרונות אומרים שבניגוד לתפיסה הרווחת, הסכם שלום עם הפלסטינים הוא אפשרי ואי השגתו נובעת במידה רבה מאוזלת יד של ממשלות ישראל מימין ומשמאל, קשה שלא לפתוח את האוזניים."[11]
שמוליק דובדבני כתב: 'נקודת המוצא של "שומרי הסף" מנוסחת בהחלטיות - הדרג הפוליטי בישראל לא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות, וכפי שמעיד על עצמו יעקב פרי, "אחרי הפרישה אתה הופך קצת לשמאלן".'[12]
מתי גולן כתב על הסרט, "הוא פשוט לא סרט. אפילו לא ממש דוקומנטרי. למעשה מדובר בכתבה טלוויזיונית, מן הסוג המוכר: ראיונות [...] אין בסרט שום חדש. כלום. אין מילה אחת היוצאת מפי ראשי השב"כ שהם לא ביטאו אותה בתקשורת עשרות פעמים. [...] אנחנו שומעים בלי סוף על הפאשלות שלנו בתחום זה של חתירה להסדר [עם הפלסטינים], ומעט מאוד, אם בכלל, על הצד השני."[13]
אדוה לנציאנו, מציינת במאמרה את אווירת "יורים ובוכים" והבריחה מאחריות הנשקפים מהסרט: "..אבל לרוב ראשי השב"כ לא מפנים את האצבע המאשימה אל עצמם, אלא אל הדרג הפוליטי. בהתייחסות לאירועים שנתפשו לאורך השנים כהתנהלות בעייתית של השב"כ, הם מציירים את עצמם כגוף מבצע בלבד ומדגישים שאינם מקבלי ההחלטות, באופן שעשוי להצטייר כהתנערות מאחריות."[14]
דרור אידר טוען כנגד חד צדדיות הסרט ו"הצגת העולם בשחור לבן", וכתב כי הבמאי מעוניין "בסיפור הפוליטי שבמסגרתו שימשו ראשי השב"כ סטטיסטים לאישוש גרסת השמאל לכישלון הסכמי אוסלו".
כמו כן, יוצא נגד הנצחת טענות שקריות כלפי הימין בקשר לרצח יצחק רבין (תמונה במדי נאצי וארון המתים בהפגנה).
הוא מציין לגנאי את ההשוואה של שני ראשי השב"כ, שלום ואיילון, את מעשי ישראל למעשי גרמניה הנאצית, וכותב "היש ביטוי מזוקק יותר לפשיטת הרגל המוסרית והאינטלקטואלית של האליטה הוותיקה של ישראל?".[15]חנן עמיאור מאתר פרספקטיבה מצביע על השמטת פרטים ידועים, לדוגמה שסוכן השב"כ אבישי רביב הפיץ בהפגנה את הכרזה של רבין הלבוש במדי אס-אס, ולא אנשי ימין.[16]
טענות להטיה חד-צדדית כנגד ישראל
הסרט עורר פולמוס ציבורי נרחב, ויעקב פרי אף אמר "קיימת ביקורת בארץ שהסרט מוציא את דיבתנו רעה".[17]
בקרב חוגים מסוימים, כמו נציגויות ישראליות שונות ברחבי העולם, טענו רבים שהסרט מחזק את הנראטיב האנטי-ישראלי בעולם המערבי ושגרירויות רבות פנו למשרד החוץ לבקשת עצות לגישה אל הסרט. חלק מהדיפלומטים הישראלים, כמו יוסי אבני-לוי, שגריר ישראל בסרביה, מתחו ביקורת חריפה על הסרט. לוי אף טען כי במאים ישראלים עוסקים בנושא הפלסטיני רק כדי לקבל פרסים ותקציבים בחו"ל.
דובר שגרירות ישראל בפריז ירון גמבורג ציין שיש דילמה בפני נציג ישראלי בהצגת הסרט, הוא תיאר את התגובות של התקשורת בצרפת לסרט וציין כי הסיקור מציג את ישראל באור שלילי ביותר.[18]
מייקל אורן, שגריר ישראל בארצות הברית, אמר על הסרט בראיון: 'זהו סרט טוב שמציג נרטיב של 45 שנות כיבוש, אבל הוא חסר לחלוטין את הניסיונות של ישראל להציע תוכנית שלום - ברק בקמפ דייוויד ואחר כך אולמרט, מהנסיגה החד־צדדית מעזה ואת ירי הטילים עלינו. מי שצופה בסרט ולא מכיר את הרקע, יכול לצאת בתחושה שישראל אשמה ולא עשתה כלום. [...] אחד מהם (כרמי גילון) אומר שישראל גורמת סבל יום-יומי למיליוני פלסטינים. ואז בא ראש שב"כ אחר לשעבר (אברהם שלום), שמשווה את ישראל לגרמניה הנאצית, לא בדיוק, אבל בערך."
[19]
ביקורות בעולם
למרות הפצתו המוגבלת, הסרט משך תשומת לב רבה מצד מבקרי קולנוע. איי או סקוט, מבקרו של הניו יורק טיימס בחר בו לסרט התיעודי הטוב ביותר של 2012, וכינה אותו "צפיית חובה, פוקח את עיניו של מי שסבור שהוא מבין את המזרח התיכון."[20]
מבקרת הניו יורק טיימס מנהולה דרגיס בחרה בו לאחד מעשרת הסרטים הטובים של השנה.[21]
ג'ו מורגנשטרן, מבקר הקולנוע של הWall Street Journal בחר בסרט לאחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר של 2012. מורגנשטרן ציין שהסרט "מאחד את כל ראשי שירות הביטחון שנותרו בחיים. מה שהאנשים הקשוחים הללו אומרים על הפוליטיקאים הישראלים, ועמדתה הנוכחית של המדינה אל מול אויביה, הוא מפתיע ומחכים גם יחדיו."[22]
הסרט המשיך והצליח כשזכה להיבחר לסרט התיעודי הטוב ביותר על ידי איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס[23]
ונבחר לסרט התיעודי הטוב ביותר של שנת 2012 בידי איגוד המבקרים הלאומי בארצות הברית.[24]
הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2012.[25]
סדרת הטלוויזיה "שומרי הסף"
הסרט וחומרי הגלם שממנו הופק עובדו לסדרת טלוויזיה בת חמישה פרקים, שב-2 ביוני2013 החל שידורה בערוץ הראשון. לאחר שידור כל פרק שודר דיון בתוכנו, בהשתתפות פוליטיקאים, חוקרים ובכירים בשרותי הביטחון, במגוון דעות.
הבמאי התנגד וניסה למנוע את הדיון הביקורתי לאחר השידור. מורה טען "שמההחלטה הזאת נודף ריח פוליטי", והשווה אותה לנהוג ב"רוסיה הסובייטית".[26]
בדיון הובעה תמיהה על ידי ארי שביט וצחי הנגבי, על שראשי הארגון מדברים בזלזול והתנשאות על ראשי הממשלה בנימין נתניהו ואהוד ברק, ומאשימים אותם בחוסר עבודת מטה ושיתוף הארגון בהחלטותיהם, כמו פתיחת מנהרת הכותל וההצעות בוועידת קמפ דייוויד. זאת, בניגוד להתייחסותם מלאת הערכה לראשי הממשלה יצחק רבין ושמעון פרס, שכלל לא שיתפו את הארגון במהלך המשמעותי של הסכמי אוסלו[27]. בכיר השב"כ לשעבר ישראל חסון הודה בדיון כי שרות הביטחון עודכן על ההסכם רק כשבועיים לפני חתימתו. ראש המוסד לשעבר דני יתום וישראל חסון אמרו כי טענתו של עמי אילון, שלא היה מעורב בקבלת ההחלטות ושלא היה מעודכן באירועים שקדמו לפרשות פתיחת מנהרות הכותל וההתנקשות בח'אלד משעל, איננה נכונה. זאת ועוד, העניין נדון והוכרע, לדברי יתום, בהקשר לפרשת ההתנקשות בשתי ועדות חקירה.
בדיון הועלה גם ההבדל בין הערכות גורמי המודיעין בנוגע לפתיחת האירועים המכונים "האינתיפאדה השנייה".
בעוד שלפי גרסת עמי אילון בסרט, הרשות הפלסטינית נגררה למעשה לעימות מזוין בעקבות המחאה בשטח, עמדת אגף המודיעין של צה"ל (אמ"ן) היא כי ערפאת הכין ויזם עימות זה.
הערכת אמ"ן המקדימה הובילה להכנת צה"ל לעימות, ולהצלחה צבאית בשלביו הראשונים.
כמו כן, עמדת אמ"ן ניתמכת על ידי הדוברים הפלסטינים עצמם.[28]
בעקבות "משל החדר הריק" בו מתאר עמי אילון כי חדר המנהיג ריק, ולמעשה אין מנהיגות בישראל, הסכימו דני יתום וישראל חסון כי ראשי השב"כ, בדבריהם על המנהיגות הנבחרת, מערערים על מוסכמות היסוד של הדרג המבצע, מפרים אמון ואתיקה מקצועית ודבריהם בעלי סממנים לא-דמוקרטיים. הם ציינו כי המרואיינים לא דברו כך בעת היותם בתפקיד כלפי הדרג הנבחר, ואם חשבו כך היו צריכים להתפטר. כמו כן, הועלתה הבעייתיות בכך שראש שב"כ, דיסקין, התראיין לסרט עוד בהיותו בתפקיד.
ישראל חסון טען כי יש לזכור כי הסרט ערוך ומגמתי, וחבל שראשי הארגון שתפו פעולה ונגררו למניפולציה של הבמאי.
