ב-2004 בנאומו באוניברסיטת קליפורניה בברקלי סיפר ארול מוריס כי קיבל את ההשראה לסרטו התיעודי מספרו של מקנמארה (אותו כתב במשותף עם ג'יימס ג'י בלייט), "רוחו של וילסון: הפחתת הסיכון לקונפליקט, הרג וקטסטרופה במאה העשרים ואחת"Wilson's Ghost: Reducing the Risk of Conflict, Killing, and) Catastrophe in the 21st Century,2001).
[3]
מוריס ראיין את מקנמארה לאורך עשרים שעות, אותן ערך לסרט בן שעתיים.
הסרט כולל 11 לקחים מתוך הספר "במבט לאחור: הטרגדיה של הלקחים מווייטנאם" – In Retrospect: The Tragedy and Lessons of Vietnam (1995) ודן בהם בצורת ראיונות. באירוע בברקלי מקנמארה לא הסכים עם פרשנותו של מוריס ב"ערפל מלחמה". כהשלמה להם הוא הוסיף 10 לקחים משלו והם נכללים ב-DVD של הסרט.
כשנשאל לגבי ישימותם של 11 הלקחים בספר "במבט לאחור" לפלישת ארצות הברית לעיראק, סירב מקנמארה לענות על כך. הוא טען שמזכירי הגנה לשעבר לא צריכים לחוות דעה לגבי מדיניותם של מזכירי הגנה מכהנים. הוא הציע שאנשים אחרים יכולים לדון בסוגיה הזו, אבל לא הוא, וציין שהלקחים מתייחסים למלחמה באופן כללי, ולא למלחמה ספציפית.
עלילה
הסרט נסוב בעיקר סביב הריאיון עם רוברט מקנמארה, מזכיר ההגנה לשעבר של ארצות הברית. הבמאי ארול מוריס ראיין את מקנמארה במשך עשרים שעות. ארול מוריס השתמש במכשיר שפיתח בשם "מראיינטרון" (Interrotron), שמאפשר למרואיין להסתכל ישירות לתוך המצלמה. בראיונות מקנמארה משוחח אודות היבטים שונים של הביטחון הלאומי ובאילו אופנים השפיעו והושפעו מהנסיבות. הסרט התיעודי חוקר מאורעות בני זמננו בהיסטוריה האמריקאית וגם עוסק בחייו של מקנמארה וכיצד הגיע בן המשפחה האמריקאית הצנועה להיות פוליטיקאי בעל כוח והשפעה עצומים. מקנמארה עבד עם הנשיאים ג'ון פיצג'רלד קנדי ולינדון ג'ונסון ועם הגנרל קרטיס לה מיי, והייתה לו גישה למסמכים ממשלתיים רבים. דעותיו, ניסיונותיו האישיים והלקחים שלמד כשכיהן כמזכיר ההגנה, עשויים לספק לקהל הצופים פילוסופיה מאירת עיניים ונקודת מבט על ההיסטוריה האמריקאית. "ערפל מלחמה" מכסה אירועים משמעותיים כגון מלחמת העולם השנייה, מלחמת וייטנאם, משבר הטילים בקובה ורבים אחרים להם מקנמארה היה עד ובהם לקח חלק. מקובל לסבור שמקנמארה הוא "אדריכל" מלחמת וייטנאם; מלחמה שגבתה מספר עצום של קורבנות, ונערכה מול אויב שזלזלו מאוד בנחישותו. הריאיון של מקנמארה, ביחד עם תצלומי ארכיון, מציג מבט מקרוב בסוגיות הביטחון הלאומי והיחסים הבינלאומיים של ארצות הברית; והבנה לגבי הסיבות להיווצרותם של קונפליקטים, והלקחים שניתן ללמוד מהקונפליקטים הללו.
קבלת הסרט
הביקורות על הסרט היו חיוביות מאוד. הסרט זכה בציון משוקלל של 98% באתר Rotten Tomatoes,
[4]
ולכן קיבל דירוג של "Certified Fresh" . מבקר הקולנוע רוג'ר איברט מהעיתון שיקגו סאן-טיימס כתב: "אף על פי שמקנמארה מצולם באמצעות המראיינטרון, הסרט רחוק מלהציג מונולוג. מוריס ניחן ביכולת מופלאה להפיח חיים בנושא מופשט, וכאן הוא נעזר בגרפים, שרטוטים ואמצעים חזותיים על מנת לחדד ולהדגים את דבריו של מקנמארה.”
[5]
פיטר בIMDb כתב: "רוברט מקנמארה: טוב-לב או רשע ?" התשובה היא בעיני המתבונן ומעט מאוד מוחות מסוגלים (או מוכנים) לחשוב מעבר לשני הקצוות הללו. יש לקוות שזהו רק סימן לרוח תקופתנו, ויום אחד יבוא לכך קץ ואנשים יוכלו להעריך את הסרט הזה בשל מה שהוא: "זכרונותיו" (הסלקטיביים) של מקנמארה, אותם ערך אדם אחר. זוהי אינה בהכרח האמת, וגם לא בהכרח גרסה מתוקנת של ההיסטוריה. זהו רק מקנמארה משוחח על ניסיון חייו בדרכו שלו, מסיבותיו שלו. וזה מרתק.
[6]
אולם, כמה מהביקורות לא היו כה מחמיאות. צ'ארלס טיילור מהאתר Salon כתב: "ארול מוריס מנסה לפענח במדויק את רוברט מקנמארה, רב האמן בשחמט של מלחמת וייטנאם, והתוצאה מרתקת – אם כי מטרידה, מאוד מבלבלת ומאוד חשובה אמנותית." ביקורתו מדגישה בבירור את העובדה שהסרט התיעודי הזה מעורפל בעזרת אמצעים טכניים מיותרים רבים שניתן היה להימנע מהם. למרות זאת, קורט הולמן מהעיתון Creative Loafing מחזיק בדעה חיובית למדי בדבר הטכניקות שננקטו בסרט. הוא כותב: "מוריס משתמש בכלי אותו הוא מכנה "מראיינטרון", שמאפשר למרואיין להתבונן ישירות לתוך המצלמה ולראות את מוריס על גבי מוניטור קטן. אמצעי זה בסרט מאפשר למרואיינים לשמור על קשר עין עם הצופים."
[7]
11 הלקחים מחייו של רוברט ס' מקנמארה
בנושאים אלה בחר ארול מוריס והם מובלטים בסרט, מקנמארה לא בחר בהם:
בנושאים אלה בחר מקנמארה להוסיף לסרט התיעודי; הם נכללים בתוספות ל-DVD:
הגזע האנושי לא ישים קץ למלחמות במאה הזאת, אבל אנחנו יכולים לצמצם את האכזריות של המלחמה – את כמות ההרג – בכך שנדבוק בעקרונותיה של "מלחמה צודקת", במיוחד בעקרון ה"מידתיות".
אנחנו (ארצות הברית) האומה החזקה ביותר בעולם – כלכלית, פוליטית, וצבאית – וסביר להניח שנישאר כאלה במשך עשרות השנים הבאות. אולם איננו יודעים הכול. אם איננו יכולים לשכנע אומות אחרות בעלות אינטרסים דומים וערכים דומים בנחיצות השימוש בכוח, אסור לנו לנקוט בכך באורח חד-צדדי, אלא אם כן ייווצר הצורך הבלתי סביר להגן ישירות על יבשת אמריקה, אלסקה והוואי.
עקרונות מוסריים מהווים לעיתים מדריכים שנויים במחלוקת למדיניות חוץ ומדיניות ביטחון, אבל בוודאי אנחנו יכולים להסכים לקבוע אותם כמטרה מרכזית של מדיניות החוץ של ארצות הברית וכן, של מדיניות החוץ של ארצות הברית ברחבי תבל: ההימנעות מכך, במאה הזאת של שפיכות דמים – הביאה ל-160 מיליון הרוגים - כתוצאה מקונפליקטים במאה העשרים.
אנחנו, האומה העשירה ביותר בתבל, כשלנו באחריותנו לעניים שלנו ולאוכלוסיות המוחלשות ברחבי העולם לסייע להם לדאוג לרווחתם במונחים הבסיסיים ביותר של תזונה, השכלה, בריאות ותעסוקה.
מנהלי תאגידים צריכים להכיר בכך שאין סתירה בין לב רחום לכובד ראש. אף שהם נושאים באחריות לבעלי מניותיהם, יש להם בה בעת גם אחריות לעובדים שלהם, ללקוחותיהם ולחברה ככלל.
הנשיא קנדי האמין שאחריותו העיקרית של הנשיא – ואכן זוהי אחריותו העיקרית של הנשיא - למנוע מהאומה מלהגיע למלחמה, במידת האפשר.
מלחמה היא כלי קהה ליישוב סכסוכים בין או בתוך אומות, וסנקציות כלכליות יעילות רק לעיתים רחוקות. לכן, עלינו לבנות מערכת משפטית המבוססת על בית משפט בינלאומי – שארצות הברית סירבה לתמוך בו – שימנע מאנשים בודדים לבצע פשעים כנגד האנושות.
אם אנחנו רוצים לפעול ביעילות נגד טרוריסטים ברחבי תבל, עלינו לפתח רגש של אמפתיה – אני לא מתכוון "סימפתיה", אלא "הבנה" – על מנת להתמודד עם ההתקפות המופנות כלפינו וכלפי העולם המערבי.
אחת מהסכנות העיקריות שבפניהן אנו עומדים כיום היא הסכנה שטרוריסטים יקבלו גישה לנשק להשמדה המונית כתוצאה מההפצה של נשק להשמדה המונית. אנו בארצות הברית תורמים להפצת הנשק הזה.
11 לקחים של רוברט ס' מקנמארה ממלחמת וייטנאם
לקוחים מתוך ספרו של רוברט מקנמארה "במבט לאחור: הטרגדיה של הלקחים מווייטנאם" (In Retrospect: The Tragedy and Lessons of Vietnam):
[8]
טעינו בשיפוט אז – וכך אנו עושים מאז – בכוונות הגאופוליטיות של יריבינו... ואנחנו מגזימים בסכנות לארצות הברית מפעולות אלה.
הסתכלנו על האנשים והמנהיגים של דרום וייטנאם במונחים של ניסיוננו שלנו... טעינו לגמרי בהבנתנו את הכוחות הפוליטיים בתוך ארץ זו.
לא הערכנו נכונה את כוחם של כוחות הלאומיות בהנעת אנשים להילחם ולמות על אמונותיהם וערכיהם.
זלזלנו בידידים ובאויבים כאחד, כפי שניתן לראות בבורותנו העמוקה בהיסטוריה, תרבות ופוליטיקה של עמי האזור, ושל האופי וההרגלים של מנהיגיהם.
נכשלנו אז – ואנחנו נכשלים מאז – להבחין במגבלות הנשק, הכוחות, והדוקטרינות המודרניים והחדשניים.
נכשלנו בהבאת הקונגרס והעם האמריקאי לדיון וויכוח מלאים ופתוחים על הטיעונים בעד ונגד השימוש בכוח צבאי גדול... לפני שאנחנו יוזמים פעולה כזו.
אחרי שנוקטים בפעולה, ולא צופים אירועים שנכפים על תוכניותינו המתוכננות – אנחנו לא יורדים לעובי הקורה של מה שקרה, ולמה עשינו מה שעשינו.
איננו מבינים שאנשינו ומנהיגינו אינם יודעים הכול. יש להעמיד במבחן את כושר השיפוט שלנו בדבר טובתם של עמים ואומות אחרים, על ידי הבאתם לדיון פתוח בפורומים בינלאומיים. אלוהים לא נתן לנו את הזכות לקבוע את גורלה של כל אומה כפי שאנחנו היינו רוצים לראות אותה.
איננו הולכים לפי העיקרון שהפעולות הצבאיות האמריקאית... צריכות להתבצע בשיתוף פעולה עם כוחות בינלאומיים שזוכים לתמיכה מלאה מהקהילה הבינלאומית.
נכשלנו להבין שביחסים בינלאומיים, כמו בהיבטים אחרים של החיים, יכולות להיווצר בעיות שאין להן פתרונות מיידיים... ייתכן שאנחנו צריכים לחיות בעולם לא מושלם.
ביסוד רבות מהטעויות הללו מונחות כשלוננו להכשיר את הדרג הניהולי להתמודד ביעילות עם סוגיות פוליטיות וצבאיות סבוכות ומורכבות.
