הקולנוע הישראלי הוא תיאור כולל ליצירה הקולנועית במדינת ישראל, החל מימי טרום הקמתה ועד ימים אלו. תחילתו בסרטי תעמולה של המפעל הציוני אשר החל באותה עת בארץ ישראל, והמשכו ביצירות הקולנוע השונות אשר צולמו והופקו לאחר הקמת המדינה. במהלך הזמן, עבר הקולנוע הישראלי תמורות ותהפוכות בתכנים, בסוגות ובאיכות ההפקה.

בראשיתו, הקולנוע הישראלי היה חלק מבניית האומה החדשה בארץ על ידי ביסוס של מיתוסים לאומיים וזיכרון קולקטיבי משותף, עם התפתחותו ובהתאם לאירועים שונים אשר התרחשו במדינה עם השנים, גם הקולנוע שינה את אופיו. לאורך השנים, ניתן להצביע על נושאים אופייניים שחוזרים ועולים בסרטי הקולנוע הישראלי - יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, מלחמה ושלום וגבריות ונשיות. במשך הזמן גבר הגיוון של יוצרי הקולנוע השונים ואוכלוסיות ישראליות חדשות, שהיו ממודרות בעבר מהקולנוע בישראל, נכנסו לתחום הבימוי וההפקה.

במרביתו, השפה הדומיננטית בסרטי הקולנוע הישראלי היא עברית. על כן, השוק המקומי הוא קטן מאוד, ומעטים הסרטים הישראליים שמגיעים כיום לרווחיות, הפקות רבות נסמכות על תרומות וקרנות קולנוע שונות. במקביל לכך, סרטים רבים של הקולנוע הישראלי זכו להוקרה והערכה ברחבי העולם^[1], זכו בפרסים בפסטיבלי קולנוע בעולם והיו מועמדים לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

ערך מורחב – היסטוריה של הקולנוע הישראלי

סרטים צולמו בארץ ישראל החל מימי ראשית הראינוע עוד במאה ה-19. יעקב בן דוב היה חלוץ של סרטים תיעודיים ומפורסם ביותר הוא תיעודו של כניסת הגנרל אלנבי לירושלים. סרטיו התיעודיים שימשו בעיקר את קרן היסוד וקק"ל. בן דוב ביים גם את הסרט העברי הראשון שכלל דיאלוגיים בעברית בין השחקנים שנקרא: "מעשה בתייר אמריקאי בארץ-ישראל" (1923), אך מרבית הסרט אבד. בשנות השלושים, ברוך אגדתי הפיק וביים את סרט הקולנוע הראשון באורך מלא בארץ ישראל שנקרא "זאת היא הארץ" (1935), על פי תסריט של אביגדור המאירי. אגדתי ביים חלק מהסצינות ושילב בו גם צילומים תיעודיים של יעקב בן דוב.

בשנות ה-50 הוקמו אולפני קולנוע ישראלים כ"אולפני גבע" ו"אולפני ההסרטה בישראל" בהרצליה, ומספר סרטים עלילתיים נוצרו. בשנת 1954 התקבל החוק לעידוד הסרט הישראלי.

בשנות ה-60 החלה להתפתח בישראל תעשיית קולנוע עצמאית. מנחם גולן, אפרים קישון ואורי זוהר היו היוצרים הפעילים ביותר במהלך שנים אלו. שני סרטים, "סאלח שבתי" ו"השוטר אזולאי" זכו בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר. בשנות ה-70 הרבו ליצור בארץ סרטים בסוגה שנקראה "סרטי בורקס". סרטים אלו הצליחו בקופות אך נקטלו בביקורות. הסרטים באותה התקופה החלו לבטא את השינויים שעברה החברה הישראלית לאחר מלחמת יום כיפור, בירידת קרנם של המיתוסים הציוניים, ובמעבר מחברה שיתופית וחלוצית לעבר התרכזות בממד האישי. בשנות השמונים חלה התרחקות של הקהל הישראלי מבתי הקולנוע. עם זאת, בעשור הראשון של המאה ה-21 החל עידן של פריחה לקולנוע הישראלי, הן בתחום הדוקומנטרי והן בתחום העלילתי. מספר לא מבוטל של סרטים הצליחו למשוך מאות אלפי צופים לבתי הקולנוע ולזכות בהכרה בתחרויות ובפסטיבלים ברחבי העולם. הצלחה זו מיוחסת להשתפרות ניכרת באיכות הסרטים, להתרחקות הולכות וגוברת מיצירה פוליטית, ובעיקר לכספים שהחלו לזרום לתעשיית הקולנוע מהממשלה ומחברות הטלוויזיה. ערוצי הטלוויזיה המסחריים וחברות הכבלים והלוויין חויבו בחוק לממן הפקת סרטי קולנוע תמורת זכויות שידור עתידיות.

החל משנת 2008, שישה סרטים ישראליים היו מועמדים לפרס האוסקר, אך לא זכו. לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר היו מועמדים "בופור" (2008), "ואלס עם באשיר" (2009), "עג'מי" (2010) ו"הערת שוליים" (2012). לפרס הסרט התיעודי היו מועמדים ב-2013 "חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף".

נהוג לחלק את תולדות הקולנוע הישראלי לתקופות מוגדרות בהן היה ריכוז סרטים גבוה בעלי מאפיינים דומים, דגם משותף.

תעשיית הקולנוע בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי ולאחר מכן, במשך שנות המדינה הראשונות, לא הייתה קיימת למעשה. סרטים צולמו בארץ ישראל החל מימי ראשית הראינוע עוד במאה ה-19, אך לא הוקם בסיס של ממש לתעשיית סרטים, הן בתקופת היישוב, והן לאחר מכן בימי ראשית המדינה. הסרטים הבודדים שנוצרו היו לרוב באיכות שלא תאמה את הסרטים שיובאו מחו"ל. התעשייה התמקדה במיוחד בייצור סרטי תעמולה^[2] ויומני חדשות.

עם קום המדינה לא הייתה קיימת תעשיית קולנוע מסחרית עצמאית. הסרטים הופקו על ידי מספר גורמים מוסדיים, בראש ובראשונה מדינת ישראל על שלוחותיה השונות. בשנת 1948 הוקמה במשרד הפנים מחלקה מיוחדת לעיתונות ולקולנוע, ובראשה עמד ישעיהו קלינוב, עורכו לשעבר של העיתון "הארץ". המחלקה השתלטה על "יומני כרמל", ובאמצעים של תמיכה כספית היה בידה להכתיב אף את תכניו. לאחר חילופי תפקידים במשרד הפנים, שהביאו להשתלטות המפלגות הדתיות, הוחלט במשרד ראש הממשלה דוד בן-גוריון ליצור יומן מתחרה בשם "יומני גבע". לאחר מספר גלגולים, הוקמה חברה בשם "סרטי גבע" אשר הפיקה את היומן. את החברה יזמו היזם מרדכי נבון ואיש הקולנוע יצחק אגדתי.

בשנת 1953 החלה ההסתדרות להפיק סרטים. בשיתוף פעולה עם "סרטי גבע" הופקה סדרת סרטים קצרים, בבימוי הבמאי נתן גרוס, שהפיצה את ראיית העולם ההסתדרותית. במקביל החל אף צה"ל בעשיית סרטים. בשנת 1954 הוקמה "יחידת ההסרטה של דובר צה"ל", אשר פרט לסרטי הדרכה הפיקה גם סרטים תיעודיים, בהם "חוד החנית" משנת 1954, סרט על חטיבת הצנחנים, על פי תסריט מאת שבתי טבת. בשנה זו החל גם "מנהל ההסברה" במשרד ראש הממשלה להפיק סרטים.

התוצר של גופים אלו, סרטי תעודה, סרטים קצרים וסרטי עלילה, היה סרטים בעלי מסר ציוני, תעמולתי לרוב, המתעלמים מן הבעיות האמיתיות שעמדו בפני המדינה הצעירה בשנות ה-50, ומדגיש את המסרים של ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וההסתדרות. סוג זה של סרטים מכונה כיום "סרטי הריאליזם הציוני". המאבקים האמיתיים בהם נאבקה ישראל, מפירוק הפלמ"ח ועד לאירועי ואדי סאליב, המתחים הדתיים והאתניים והשאלות הדוחקות בדבר הזהות הישראליות והזהות היהודית - לא קיבלו ביטוי בסרטים אלו, אשר הציגו קו רשמי כמעט אחיד, פשטני ותועמלני.

כבר מתחילתו, היה הקולנוע הישראלי חלק מהקמתה של האומה החדשה בארץ. הסרטים אשר הופקו לפני ואחרי הקמת המדינה קידשו מיתוסים ציוניים כמיתוס העבודה, מיתוס הצבר, מיתוס העלייה ועוד. הנרטיב הדומיננטי במרבית הסרטים היה של הצבר החלוץ, הכובש את השממה ומקים את המדינה. הסרטים נטו להדגיש את הפערים בין היהודי הגלותי לבין היהודי החדש - בתחילה, החלוץ עובד האדמה ולאחר מכן, היהודי הלוחם והמגן. הערבים, הוצגו כמעט תמיד בצורה סטראוטיפית - המון ברברי אשר תוקף את היישוב היהודי.

סרט משמעותי ביותר שנוצר בתקופה זו הוא "גבעה 24 אינה עונה" (1955). סרט זה נוצר על ידי חברת הפקה שהוקמה במיוחד לשם הפקתו, בשם "זיק אור", בראשה עמדו העיתונאי צבי קוליץ והמפיק ג'ק פדואה, והוא נועד להפצה בחו"ל ולהצגה בפני יהודי הגולה. שפת הדיבור של הסרט הייתה אנגלית, ולבימויו הובא במאי אנגלי בשם תורולד דיקינסון, וכן שחקנים אנגלים. התסריט נכתב על ידי צבי קוליץ ופיטר פריי. הסרט מתאר את גורלם של ארבעה הרוגים בקרב על גבעה 24. הסרט חוזר בפלאשבק ומתאר את חייהם, ואת הדרך שעברו עד מותם בקרב על הגבעה. הארבעה הם צעיר אירי המתאהב בצעירה ישראלית, תייר אמריקאי המתנדב לצה"ל, צבר ישראלי (בגילומו של אריק לביא) וצעירה ישראלית.

תפנית משמעותית בקולנוע הלאומי הירואי התרחשה לאחר מלחמת ששת הימים: הניצחון המהיר וכיבוש שטחי יהודה ושומרון, הגולן וסיני הביא את ליהירות לאומית ותחושת עצמה צבאית רבה^[3]. בהתאם לכך, הסרטים אשר הופקו באותה התקופה היללו את הצבא והלוחם והפקתם הייתה רבת תקציב, לדוגמה: "הפריצה הגדולה" (1970), "עזית הכלבה הצנחנית" (1972) ו-"הוא הלך בשדות" (1967).

קולנוע הבורקס היא סוגה קולנועית עממית שהייתה נפוצה בקולנוע הישראלי משנות ה-60 וה-70 עד אמצע שנות ה-80. בסוגה זו הסרטים בנויים ממקטעים מתחלפים של מלודרמה וקומדיה, אשר במרכזה עומדות דמויות סטראוטיפית של יהודים ישראלים מעדות שונות. דמות מזרחית מובילה את הסרט ובמרכז הסרט תיאור של משפחה, קהילה או שכונה מזרחית כסביבה יהודית פרה-מודרנית, ותיאור של הקונפליקט בינה לבין הישראליות העברית-אשכנזית, המוצגת כמודרנית. לסרטי הסוגה יש סוף טוב, שלרוב מתקיימת בו חתונה בין בני העדות השונות.

במרכז הדיון בסרטי הבורקס עמדו סוגיית הפער העדתי והאפשרות של יוצאי עדות המזרח לחבור אל ההגמוניה הישראלית. המרכיבים המאפיינים את הז'אנר הם דמות המזרחי הערמומי, המערים על האשכנזי הנאיבי, ואת המרכיבים המלודרמטיים של קונפליקט משפחתי (הנפתר בסוף על הצד הטוב), ודמויות בנוסח הקומדיה דל'ארטה. גיבורי סרטי הבורקס חיו בשולי העיר הגדולה או בפריפריה ועסקו בשיפור תנאי מחייתם, תוך התעלמות מהחוק או מערכי הלאום. מוקד ההתייחסות הוא המשפחה, וחיי הגיבורים התנהלו סביב טקסים - חתונות ולוויות.^[4] נציגיו הבולטים של זרם הבורקס באו לידי ביטוי בפעילותם של הבמאים מנחם גולן שיצר את סרטי הבורקס הראשונים בשנות השישים, בועז דוידזון שביים את "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר" על בסיס תסריטים של אלי תבור, וזאב רווח שמזוהה במידה הרבה ביותר עם הסוגה הן בתור שחקן והן בתור במאי אשר יצר והשתתף בעשרות סרטי בורקס בעיקר בשנות השמונים.

בשיא פריחתם של סרטי הבורקס המשיכו הבמאים לספוג ביקורות רעות מהמבקרים ומהעיתונות, שטענו שרמת הסרטים ירודה והיא בגדר "תיאטרון מול מצלמה". הקהל לעומת זאת הצביע ברגליים ושנים אלו היו חסרות תקדים בכל הנוגע לכמות הצופים שהגיעו לבית הקולנוע כדי לראות קולנוע ישראלי.

בפתחו של המהפך הפוליטי בישראל בשנת 1977 לא בוימו עוד סרטי בורקס בישראל,^[4] ובסוף שנות השמונים החלה הפופולריות של סרטים אלו לשקוע במידה רבה. הסיבות שהובילו לשקיעת סרטים אלו היו מגוונות, אך הגורמים המשמעותיים ביותר היו עלייתם של הטלוויזיה והווידאו, שגרמו לשקיעה ניכרת של קולנוע "עממי" והשינוי במדיניות התמיכה הממשלתית בקולנוע, שכבר לא התבססה רק על מספר הכרטיסים שנמכרו אלא גם על קריטריונים של איכות (לדעת הממונים על חלוקת התמיכה).

באמצע שנות השישים ואל מול סרטי "הריאליזם הציוני", סרטי הבורקס, וסרטי "הזרם המרכזי" קמה תנועת נגד של יוצרים שחשו כי דרכים אלו אינן מבטאות אותם, וכי ברצונם ליצור בישראל קולנוע ישראלי, אמנותי, איכותי, בנוסח סרטי "הגל החדש" הצרפתי. התנועה ביקשה ליצור בארץ קולנוע מודרניסטי בעל ערכים אמנותיים ואסתטיים.

יוצרי "הרגישות החדשה" באו מהבוהמה התל אביבית, מבתי הספר לקולנוע, ומחבורות השוליים שנוצרו, כגון "חבורת לול" שהתכנסה סביב אורי זוהר ("שלושה ימים וילד"), משה מזרחי ("הבית ברחוב שלוש", "אני אוהב אותך רוזה"), מיכל בת-אדם ("על חבל דק") ואברהם הפנר ("לאן נעלם דניאל וקס?").

קולנוע סאטירי התחיל עוד בשנות השישים עם יצירותיו של אפרים קישון אשר באו לגלג על מודל הצבר, הקיבוצים, ועל הפוליטיקאים ממפלגת השלטון את אלו אפשר לראות בארבעה מחמישה הסרטים שיצר: "סאלח שבתי", "ארבינקא", "תעלת בלאומילך" ו"השועל בלול התרנגולות".

לאחר מלחמת יום הכיפור, והשבר שחל בחברה הישראלית בעקבותיה, וכן בעקבות עליית הליכוד לשלטון חלו לצאת לאקרנים סרטים בעלי אופי ביקורתי כלפי החברה הישראלית וצה"ל. סרט בולט מתקופה זאת הוא "רובה חוליות" (1978) לטענת שמוליק דובדבני הסרט מגחיך את קלישאות השיח הלאומי-הרואי ש"מתורגמות" לעולם הדימויים הנערי, ובעיקר מבקר את יחסה של החברה הישראלית אל שורדי השואה^[5].

הקולנוע הפוליטי ביקורתי יצא כנגד ערכים ציוניים בולטים ו־"שחט פרות קדושות". הסרטים עסקו בקונפורמיות המאפיינת את הציונות אל מול האינדיבידואליזם אשר מאפיין האמריקניזציה שעברה החברה הישראלית. דמות הערבי הפלסטיני, שהקולנוע עד אז מיעט לעסוק בה, החלה להופיע בסרטים שונים, זאת אל מול דעיכת דמות הצבר הלוחם. דוגמה לסרט בולט מקולנוע זה הוא "אוונטי פופולו" (1986), הסרט, מתרחש בשלהי מלחמת ששת הימים, ומהווה מעין ביקורת סוריאליסטית על המלחמה^[5].

• בתחום "הלאומיות", עד אמצע שנות ה-70 הקולנוע הישראלי, שחלק ניכר ממנו מומן מתקציבים ממשלתיים או על ידי המוסדות הלאומיים, האדיר את ה"לאומיות". בשנות ה-80 החל זרם חדש שכונה על ידי חוקרת הקולנוע פרופסור נורית גרץ "הקולנוע של הזר והחריג", שהורכב בעיקר מסרטים א-לאומיים ואנטי-לאומיים. סרטים אלו תוקצבו בידי "הקרן הממשלתית לעידוד סרטי איכות" וזכו לביקורות נלהבות, אך עם זאת לא השיגו הצלחה בקופות^[6].
• בתחום "דת ומסורת", בעשורים האחרונים של המאה ה-20 לא הייתה בקולנוע הישראלי נוכחות משמעותית לתכנים דתיים או לתרבות דתית. חוקרת הקולנוע ד"ר רוני פרצ'ק תיארה את המצב בשנת 1998: "הקולנוע הישראלי כמעט שאינו עוסק בתכנים ובתמטיקה דתיים... רובו המכריע של קולנוע ישראלי זה בנוי על מציאות חילונית, המשתקפת גם בתכניו וגם באופני המבע שלו". לעומת זאת העשורים הראשונים של המאה ה-21 מתוארים בידי חוקרי קולנוע כשנות פריחה ושגשוג חסרי תקדים של סרטים "העוסקים בתהליכי חזרה בתשובה או בהתחרדות, בתמות דתיות, בדמויות דתיות ובסמלים דתיים"^[6].
• לפי אדם צחי (מרצה לקולנוע בחוג לתקשורת במכללת הרצוג), במאה ה-21 אין בקולנוע הישראלי נטייה פוליטית מובהקת לצד אחד בסוגיית הערכים המסורתיים-יהודיים ובסוגיה הכלכלית. בסוגיה הלאומית קיימים בקולנוע הישראלי סרטים א-לאומיים ואנטי לאומיים לצד סרטים לאומיים, אך לפי צחי "הסרטים ה'שמאליים' מוכרים יותר, מרכזיים יותר, משפיעים יותר, מהדהדים זמן רב יותר בתודעה, ותופסים את קדמת הפריים" את הסיבה לכך תולה צחי בהשתרשות תפיסה נאו-מרקסיסטית שמזהה 'איכות' ו'מורכבות' קולנועית עם אידאולוגיה א-לאומית או אנטי-לאומית ואלו הובילו למיעוט יצירה "לאומית" ולהיעדר ביקורת חיובית על אותם סרטי קולנוע "לאומיים" שיצאו^[6].

ערך מורחב – סרט בורקס

סרט בורקס הוא שמה של סוגה קולנועית שהייתה נפוצה בקולנוע ישראלי בשנות ה-60 וה-70. מרבית סרטי הבורקס עסקו בהתנגשויות בין תרבויות ועדות בישראל, ובמיוחד התנגשות בין עדות המזרח לעדות אשכנז. גיבורם של סרטים אלה היה בדרך כלל בן עדות המזרח, לרוב עני, ערמומי ובעל חכמת חיים רבה, המתנגש במוסדות המדינה או דמויות ממוצא אשכנזי, שהוצגו לרוב כעשירות, יהירות, מתנשאות, אטומות לב ומנוכרות. סרטי בורקס אופיינו בחיקויי מבטאים, ובמיוחד מבטאי יוצאי מרוקו, פרס ופולין, בדיחות סלפסטיק, חילופי זהויות ושילוב של קומדיה ומלודרמה.

ערך מורחב – הרגישות החדשה

הרגישות החדשה היא תנועה בקולנוע הישראלי, שהחלה בשנות ה-60, ונמשכה בערך עד לסוף שנות ה-70. התנועה ביקשה ליצור בארץ קולנוע מודרניסטי בעל ערכים אומנותיים ואסתטיים, בנוסח סרטי הגל החדש של הקולנוע הצרפתי. עם זאת, התנועה מוגדרת יותר כתנועת נגד לז'אנר "הריאליזם הציוני" ששלט ביצירה הקולנועית הישראלית בשנות ה-40 וה-50, והמשיך בשנות ה-60 בעידודה הרשמי ובמימונה של המדינה, ואל מול סרטי הבורקס שנתפסו כעממיים ולא איכותיים.

בישראל מתרחשים אירועים הנתפסים בעיני תושביה ובעיני אנשים רבים מחוצה לה כאירועים היסטוריים חשובים. קל להסריט סרטים על אירועים אלה משום שנכתב עליהם הרבה חומר בעברית, שיכול לשמש לכתיבת תסריטים בנושא, ומשום שקל ללהק בישראל צוות שמכיר הייטב את האירועים ההיסטוריים האלה מחוויה אישית. במקרה שהאירוע ההיסטורי ממושך דיו, כמו מלחמת לבנון הראשונה, ניתן לצלם סרטים תעודרמטיים על אודותיו במקום ובזמן בו הוא מתרחש.

סרטי מתיחות עם מצלמה נסתרת היא סוגת קולנוע וטלוויזיה בה אנשים שנבחרים באקראי, מצולמים בלא ידיעתם במצבים מביכים. זו אחת הסוגות הזולות ביותר להפקה משום שהיא אינה דורשת פעלולים או שיחזורים היסטוריים, הליהוק בה הוא חלקי וגם התסריט חלקי ביותר. תעשיית הקולנוע הישראלית הפיקה, באופן יחסי, יותר סרטים מסוגה זו מאשר תעשיות קולנוע אחרות, בעיקר בשנות השמונים.

סרטים ישראלים רבים, מסוגות שונות כמו דרמה, תעודרמה וקומדיה, עוסקים בצה"ל ובהווי הצבאי. הדבר נובע מסיבות שונות. ראשית, ענייני צבא וביטחון תופסים תפקיד מרכזי בחיי היום יום בישראל. שנית, החזון הציוני רואה את היהודי החדש כאיש עמל וכלוחם. הסרטים שנעשו בתקופת קום המדינה נעשו בהשראת חזון זה, וזו המסורת קולנועית שהם יצרו. שלישית, קל להפיק בישראל סרטים על צבא: זמינותם של מתקנים צבאיים וציוד צבאי גבוהה בישראל וקל ללהק בישראל צוות שיודע להפעיל ציוד צבאי, לכתוב תסריטים אמינים יחסית על צבא וכיוצא בזה. רביעית החוויות של יוצרי הסרטים משירותם הצבאי מהוות כר פורה לכתיבת תסריטים בנושא. בולט ביוצרי סרטי הצבא בישראל הוא אורי ברבש. רבים מהמסרים הפוליטיים המועברים בסרטים ישראלים קשורים בצבא בשל מרכזיות הצבא בפוליטיקה הישראלית.

מוטיב מרכזי בסרטים ישראליים הוא הצגת השונה. סרטים על יחסים בין בני דתות, עמים, עדות ומסורות שונות, מאוד נפוצים במדינת ישראל, שהיא רב-תרבותית. זאת משום שהנושא הוא חלק חשוב מחיי היום יום בישראל ולכן הוא מעסיק את הקהל בישראל ומוכר היטב לצוות ההפקה. מעבר לזאת, קל למכור סרטים בנושא זה מחוץ לישראל. יהדות העולם מתעניינת ביחסים בין אוכלוסיות שונות בתוך העם היהודי ואנשים רבים בעולם מתעניינים בסכסוך הישראלי-ערבי.

תעשיית הקולנוע הישראלי אינה יכולה להתחרות בתקציב הפעלולים של הפקות הוליוודיות גדולות. לכן כמעט שלא מופקים בישראל סרטי מדע בדיוני^[7], סרטי פעולה, סרטים על אגדות או סרטים הדורשים שיחזורים היסטוריים בני יותר מעשרות שנים. הדבר נכון אפילו כשמדובר בנושאים שהמחקר ההיסטורי בהם או הספרות הנכתבת על אודותם, מפותחים מאוד בישראל. בישראל לא מופקים כמעט סרטים על סיפורי המקרא או על התקופה הרומית. דוגמה נדירה ובולטת היא הסרט "זוהי סדום" אשר מבוסס על סיפור מהפכת סדום ועמורה. בעשור השני של המאה ה-21 חל שינוי, והקולנוע המקומי גילה פתיחות רבה יותר לסרטי ז'אנר. זאת, בין היתר, הודות לשיפורים טכנולוגיים ומיומנויות שאפשרו ליוצרי קולנוע עצמאיים להגשים את חזונם. חלק מסרטי הז'אנר זכו בהערכה, פרסים ופופולריות בקרב הקהל. דוגמה לכך היא גל סרטי האימה הישראלים שהופיע במהלך עשור זה.

• קרן הקולנוע הישראלי
• הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה
• האקדמיה הישראלית לקולנוע
• בתי ספר לקולנוע בישראל
• ערוץ Yes קולנוע ישראלי
• קופרו – קרן לשיווק תוכן ישראלי
• קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב - פרויקט הקולנוע

• סרטי גבע - חברה ישראלית להפקת סרטי קולנוע, פעלה עד שנות השישים.
• אולפני הרצליה - חברה להפקות טלוויזיה הממוקמת בהרצליה.
• קריית התקשורת נווה אילן - לשעבר "ג.ג. אולפני ישראל - ירושלים"
• כרמל פילם

• פרס אופיר - פרס הניתן מדי שנה על ידי האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה עבור יצירה קולנועית מצטיינת.
• פרס וולג'ין - מוענק בפסטיבל הקולנוע בירושלים

• פסטיבל הקולנוע ירושלים
• פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה
• פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לסרטים בים האדום
• פסטיבל הסרטים הבינלאומי ערבה
• פסטיבל הקולנוע הבינלאומי באשדוד
• דוקאביב
• הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים
• הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה
• פסטיבל כרמל הבינלאומי לקולנוע קצר

• מערבון
• מגזין הקולנוע של הסינמטק
• אוף סקרין (מגזין אינטרנטי)
• קולנוע (בעבר)
• עולם הקולנוע (בעבר)
• קאט (בעבר)
• סרטים (בעבר)

• רשימת סרטי קולנוע ישראליים
• מאה הסרטים הישראליים הנצפים ביותר בכל הזמנים

• נתן ויעקב גרוס, הסרט העברי – פרקים בתולדות הקולנוע והראינוע בישראל, הוצאת המחברים, 1991
• אלה שוחט, הקולנוע הישראלי – היסטוריה ואידאולוגיה, תרגום: ענת גליקמן, ברירות, 1991.
• רמי קמחי, שטעטל בארץ ישראל - סרטי הבורקס ומקורותיהם בספרות יידיש קלאסית, רסלינג, 2012.
• מאיר שניצר, הקולנוע הישראלי – כל העובדות, כל העלילות, כל הבמאים וגם ביקורת, 1994.
• משה צימרמן, סימני קולנוע: תולדות הקולנוע הישראלי בין השנים 1948-1896, הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל אביב, 2000.
• נלה הרוש, אהרון פרקש, חיים בסרט - אלבום הכרזות של הקולנוע הישראלי 2004-1913, בהוצאת גלריה "פרקש", 2004.
• משה צימרמן, חור במצלמה, עיונים בקולנוע הישראלי, הוצאת רסלינג, 2003
• יעל מונק, נורית גרץ, במבט לאחור, קריאה חוזרת בקולנוע הישראלי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2015.
• דוד שליט, מקרינים כוח - בתי הקולנוע, הסרטים והישראלים, רסלינג, 2006.
• יעל מונק ונורית גרץ, "הקולנוע הישראלי" בתוך צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, ירושלים ותל אביב: הוצאת יד יצחק בן צבי, 2008.
• ליאת שטייר-לבני, שתי פנים במראה – ייצוג ניצולי השואה בקולנוע הישראלי 1945 - 2008, ירושלים: הוצאת מאגנס – אשכולות, 2009.
• נוגית אלטשולר, קרנבל והיפוכו, על הקולנוע העממי היידי והישראלי, הוצאת רסלינג, 2020

• גדעון קוץ, דימוי הזר בסרט הישראלי (1966 - 1976), עבודה לתואר מוסמך בקומוניקציה, האוניברסיטה העברית, 1977.
• מירי טלמון, בלוז לצבר האבוד – חבורות ונוסטלגיה בקולנוע הישראלי
• נורית גרץ, מקהלה אחרת: ניצולי השואה, זרים ואחרים בקולנוע ובספרות הישראלית, עם עובד, תשס"ט 2009.
• נורית גרץ, אורלי לובין, ג'אד נאמן, מבטים פיקטיביים על קולנוע ישראלי – אסופת מאמרים, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשנ"ח 1998.
• קובי ניב, על מה הסרט הזה? - ניתוח חמישה סרטים ישראלים - זוהר, שחור, החיים על פי אגפא, הבחור של שולי וחולה אהבה משיכון גימל
• קובי ניב, תסריטאות - כולל ניתוח של הסרט "חתונה מאוחרת"
• פבלו אוטין, קרחונים בארץ החמסינים - הקולנוע הישראלי החדש - שיחות עם במאים, רסלינג, 2008.
• פבלו אוטין, שיעורים בקולנוע: שיחות עם יוצרות ויוצרים ישראלים, הוצאת אסיה, 2016.
• שמוליק דובדבני, גוף ראשון, מצלמה: קולנוע תעודי אישי בישראל, הוצאת כתר, 2010.
• דוד שליט, אולם שכולו טוב: זיכרונות הקולנוע של הישראלים, הוצאת פרדס, 2011.
• מעין אמיר (עורכת), דוקומנטלי: מאמרים על קולנוע דוקומנטרי ישראלי, עם עובד, תל אביב, 2007.
• אריאל שוייצר, קולנוע ישראלי חדש, הוצאת כרמל, 2017
• עידו רוזן. פחדים לאומיים בסרטי האימה בקולנוע הישראלי. עבודת גמר לשם קבלת תואר M.A. אוניברסיטת תל אביב, 2017.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: קולנוע ישראלי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קולנוע ישראלי

• אתר סינמטק ירושלים: באתר סינמטק ירושלים, יש רשימה כמעט מלאה של כל סרטי הקולנוע והסרטים התיעודיים שנעשו (בשלבי הטרום, הפקה ואחרי ההפקה) בארבע השנים האחרונות; הרשימה כוללת פרטים בסיסיים על הסרטים.
• ספר הקולנוע הישראלי
• מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי
• בית הסרט העברי: מאגר מאמרים עיוניים והיסטוריים על תולדות הקולנוע העברי והישראלי המוקדם.
• ארכיון הסרטים הישראלי של סינמטק ירושלים (אורכב 13.11.2020 בארכיון Wayback Machine)
• קטלוג הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי
• סינמסקופ - בלוג הקולנוע של יאיר רוה

• נטע אלכסנדר, האלימות החדשה של הקולנוע הישראלי, באתר הארץ, 26 במרץ 2014
• יעל שוב, נשים במדים - מאמר על דמות החיילת בקולנוע הישראלי לדורותיו, באתר סינמטק תל אביב, גיליון יולי אוגוסט 2014
• נתי טוקר, השנה המטורפת של הקולנוע הישראלי: כך הביסה דאנה איבגי את אנג'לינה ג'ולי, באתר TheMarker‏, 6 בנובמבר 2014
• זיו מאור, ‏כסף מצלמים: מדוע אין קולנוע ישראלי ימני, השילוח, ספטמבר 2017
• אדם צחי (מרצה לקולנוע בחוג לתקשורת במכללת הרצוג), ‏"הטובים לביקורת הקולנוע", השילוח, 12, דצמבר 2018
• מיכל רז-חיימוביץ', ‏כבר לא חיים בסרט: מה עובר על תעשיית בתי הקולנוע של ישראל, באתר גלובס, 5 במרץ 2019
• תום לוינסון, לסבסד את שולי: למה אף אחד לא מרוצה ממודל המימון של הקולנוע בישראל, באתר TheMarker‏, 21 בדצמבר 2021
• רמי קמחי, שעת נעילה ( ישראל 2019) בין אפי ללירי בין מזרחים ואשכנזים, "קשר" 56, אביב 2021, עמ' 174–184.
• רמי קמחי, מורכבותו של סאלח שבתי כטקסט קולנועי, "קשר" 58, אביב 2022, עמ' 129–139,
• סרטי פולחן ישראליים, סדרת הרצאות באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל | רמי קמחי, מה סוד הצלחתם של סרטי הבורקס? | רמי קמחי, מהו סרט בורקס? | רמי קמחי, צ'רלי וחצי כסרט בורקס קלאסי | רמי קמחי, סרטי בורקס היום | מירי טלמון, מהו סרט פולחן? | מירי טלמון, האסתטיקה הקולנועית בסרטי אורי זוהר | מירי טלמון, החבורה הגברית בתרבות הישראלית | מירי טלמון, מציצים - מה נשאר ומה השתנה? | גלעד פדבה, מבוא ל-גבעת חלפון | גלעד פדבה, גבעת חלפון מול המיליטריזם בקולנוע הישראלי | גלעד פדבה, גבעת חלפון כסנונית של אנטי-מיליטריזם בקולנוע הישראלי | גלעד פדבה, סאטירה, אבסורד ואנרכיזם בגבעת חלפון | יעל מונק, אלכס חולה אהבה על רקע הקולנוע הישראלי של שנות ה-80 | יעל מונר, אלכס חולה אהבה על התבגרות בצל השואה | יעל מונק, אלכס חולה אהבה על היבטים של שואה ונוסטלגיה | עורכת ראשית מאיה גייר, נובמבר 2016
• יוני קמפינסקי, יצירה קולנועית בשומרון: "כל מפיק שמגיע לכאן - נדהם", באתר ערוץ 7, 4 ביולי 2022.