בהלכות טומאה וטהרה, קודש הוא כל דבר מן החי ומן הצומח, שלפחות חלק ממנו עלה או הוקדש להקרבה בבית המקדש (ונכלל גם בקודשי מזבח). דינו של הקודש להיאכל בטהרה בירושלים בלבד. הקודש נחלק לכמה סוגים עיקרים: קדשי קדשים וקדשים קלים - שהם כל הקורבנות שיש מן החי, ומנחות - שהם הקורבנות שבאים מהצומח.

קודש הוא גם שם מושאל לדרגת טומאה הנקראת רביעי לטומאה, טומאה הקיימת בקודש בלבד.

הקודש הוא הקורבנות שמגיעים לבית המקדש, ולכן חלה עליו קדושה חמורה, שיוצא ממנה זהירות גדולה מטומאה, עד כדי איסור כרת שהוא העונש הכי חמור ביהדות. ואף התורה קבעה להביא חטאת בראש חודש ובימים טובים כדי לכפר על הטומאה של הקרבנות. כאשר ככלל המאכלים בהלכות טומאה וטהרה מתחלקים, מבחינת דרגת קדושתם, לארבעה סוגים, מן הקל אל החמור והמקודש: א. חוּלִין. ב. מעשר שני ג. תרומה ד. קודש - שהוא בעצם הדרגה הכי גבוה בכל דרגות המאכלים לעניין הטומאה, וגם הכי "רגיש" לטומאה. רשימה זאת גם מקבילה לדרגות הטומאה של ראשון ושני, כלומר את ה"מעשר שני" אסור לאכול כאשר הוא שני לטומאה אך מותר כאשר הוא שלישי, וכן התרומה אסורה באכילה בשלישי ומותרת ברביעי. ולכן כדוגמה תרומה שהיא טמאה בדרגת שלישי לטומאה אם תיגע בתרומה אחרת לא תפסול אותה, אך אם תיגע בקודש תפסול אותו כיוון שתהפוך אותו לרביעי, טומאה שאסורה רק בקודש ולא בתרומה.

בעקובות קדושתו הגדולה בתורה, גם חז"ל החמירו עליו המון חומרות, כאשר רבות מהם הם על גבי החומרות והדינים של התרומה, שהיא הדרגה שמתחתיו. אף שלמרות קדושתו הגדולה אינו נאכל רק לכוהנים כמו התרומה, אלא נאכל גם לישראל^[1] כיוון שכולם רשאים (או חייבים במקרים מסוימים^[2]) להקריב קרבנות ולאכלם בטהרה בירושלים. וכן בעקבות חומרתו הגדולה גם עמי הארץ, כלומר אנשים שאינם יודעים את הלכות הטהרה ואינם נזהרים בה, נאמנים לומר על הקודש שהוא טהור, כיוון שחמור הוא בעיניהם לא יבאו לשקר, זאת בניגוד לתרומה כיוון שפחות חמורה לא נאמנים עליה^[3].

וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר. וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

— ויקרא ז', י"ט-כ"א

אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהוָה.

— ויקרא כ"ב, ג'

פסוקים אלה עוסקים בטומאת הקודש בין על האדם ובין על בשר הקודש. כאשר בפסוקים אלו ניתן לראות על פי פרשנות חז"ל מספר עניינים בולטים: שקודש עצמו שנטמא אסור באכילה ודינו שרפה באש^[4], ואילו אדם ("נפש"), ש"טמאתו עליו" כלומר שהאדם עצמו טמא ולא הבשר, אסור לו לאכול מהקודש ואם אכל חייב כרת^[5]. "כל טהור יאכל בשר" מלמד שבשר שספק טמא דינו טהור, ואילו במקרה שאדם ספק טמא דינו שטמא^[6], כאשר הפסוק שאחריו בא לפרש את הפסוק הקודם מה זה בעצם טמא, סיבת הזכרת טומאות חמורות (מת) עם קלות (שרץ), זה כדי להגיד שבכל סוגי הטומאות אסור לאכול את הקודשים^[7].

אף שהפסוק מזכיר רק קורבן שלמים זה לא בא ללמד רק על שלמים והדומים לו (בכור מעשר ופסח), אלא גם על שאר הקרבנות כאשר דורשים את המילים "בשר" כדי להוסיף את כל הקרבנות הנאכלים (גם לכוהנים) ומהמילים "זבח" מוספים גם עולות, ומההיקש מהפסוק "אל הקודשים אשר יקדישו" לומדים גם שזה על שאר הדברים שמוקרבים כמו מנחות וכל הדברים שאין להם מתירים כמו הקומץ והלבונה הקטורת מנחת נסכים ומנחות של כהנים^[8]. על המילים "ונפש כי תגע", לומדים שהקודשים נטמאים רק במגע ולא במשא. פירוש נוסף הוא שכיוון שכתוב כבר טומאתו עליו מובן שזה כל הטומאות היוצאות מגוף האדם ולכן התורה מוסיפה גם את הטומאות החיצוניות שמגיעות לרוב ממגע כמו מאדם או בעלי חיים מתים.

עיקר שימוש הקודש לאדם הוא אכילה, לרוב הכוהנים הם האוכלים את הקודש, ובקודשים קלים גם ישראל צריכים לאכול קודש. בגמרא במסכת קידושין^[9] ישנה מחלוקת האם קדשים מותרים גם בשימושים אחרים (כמו התרומה). המחלוקת בהבנת הפסוק "זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן־הָאֵ֑שׁ", בין רבי יהודה לרבי יוסי שרבי יהודה סובר שקדשי קדשים ניתנו לכל שימוש מהמילים "לְךָ֛" לכל השימושים שלך, ואילו רבי יוסי סבר רק לאכילה מהמילים "מִן הָאֵ֑שׁ" שפירוש המילים זה מהמזבח, כמו שהמזבח רק "אוכל" כך גם לך יהיה ניתן רק לאכילה. הרמב"ם פוסק כרבי יוסי שקודש ניתן רק לאכילה^[10] אך ממה שנשאר שלא ראוי לאכילה, כגון העצמות מותר לעשות כלים ושאר שימושים^[11]

כל הדברים הכלולים בקודש מתחלקים ל-3 סוגים עיקריים:

• קודשי קודשים - שכוללים: עולות, חטאות, ואשמות
• קדשים קלים - שכוללים: שלמים, בכור, מעשר, ופסח
• מנחות - שכוללים:
  • מנחת נסכים - סלת שמן ויין, שבאים כתוספת לעולות ושלמים.
  • מנחות חובה - מנחת חוטא, מנחת סוטה, מנחת חינוך, מנחת חביתין
  • מנחת נדבה של יחיד - מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה תנור.
  • מנחות ציבור - מנחת העומר, שתי הלחם, לחם הפנים.
• הדומים למנחות - חלות תודה, רקקי נזיר, יין ושמן שננדב למזבח (גם שלא בתור נסכים^[12]).

אף הקטורת^[13], הלבונה ועצי המערכה נחשבים כקודש כדי להיטמא אף שאינם ראויים למאכל^[14].

הזמן בו הקודש מתקדש ונהיה ראוי לקבל טומאה בדרגת קודש (כמובן שלפני כן יכול להיטמא כמו אוכל רגיל), משתנה בין סוגי הדברים. כאשר החלוקה העיקרית היא בין קודש המגיע מן חי, לקודש המגיע מן הצומח^[15]:

• בקרבנות שבאים מן החי לאחר שהוקדשו, הטומאה יכולה לחול עליהם רק משעת השחיטה (או המליקה בקורבנות העוף). דין זה הוא כשאר דיני טומאת אוכלים שלא יכולים להיטמא בעודם בחיים.
• בקרבנות הבאים מהצומח ישנם שני שלבים. הראשון לאחר שהוקדשו כבר נחשבים כתרומה שנטמאים עד שלישי לטומאה. והשלב השני כדי להיחשב קודש משתנה בין סוגי הדברים השונים:
  • במנחות והכלול בהם (לבונה ושמן) ובנסכים, רק משעה ש"קדשו בכלי", כלומר שניתנו בתוך כלי שרת.
  • בלחמי התודה או לחמי הרקיקים של הנזיר משעה שיקרמו בתנור ושנשחט הקורבן שלהם.
  • בלחם הפנים ושתי הלחם מש"יקרום" הלחם בתנור, כלומר חלקו החיצוני של הבצק יתחיל להתקשות כתוצאה מהאפייה.

בדברים הבאים מהצומח שהוקדשו ועדיין לא קדשו בכלי שרת נחשבים כתרומה שנטמאים עד שלישי לטומאה^[16].

לעומת הזמן שבו הקודש נהיה ראוי לקבל טומאה, יש את הזמן שבו חל איסור האכילה בטומאה שלעולם לא יחול לפני האפשרות לקבל טומאה, ולרוב יחול בשלב שלאחר אפשרות קבלת הטומאה. ושגם הוא משתנה בין סוגי הדברים:

• בקרבנות שבאים מן החי בבהמות האיסור חל לאחר זריקת הדם על המזבח, ובקרבנות העוף זה ממיצוי הדם בעולה או מהזאת הדם בחטאת, על המזבח.
• בקרבנות הבאים מהצומח
  • במנחות ובלבונה והשמן הכלולים בהם, וכן שמן שבא בפני עצמו^[17], רק משקרב הקומץ
  • במנחות שאין להם מתירין - מנחת נסכים, יין שבא בפני בפני עצמו^[18], ומנחות שהביאם כהן^[א][19]. ובקומץ של שאר המנחות, בלבונה ובקטורת, משקדשו בכלי שרת
  • בלחמי התודה ורקקי הנזיר משנזרק דם הקורבן שלהם
  • בשתי הלחם החיוב על האכילה בטומאה חל רק לאחר שנזרק דם כבשי השלמים שלהם
  • בלחם הפנים החיוב על האכילה בטומאה חל רק לאחר שקרבו בזיכי הלבונה שלו

כאשר העיקרון של איסור אכילת אדם טמא מתקיים רק לאחר שקרבו המתירין, ובדבר שאין לו מתירין מהרגע שקדש בכלי. והמתירין עצמם חייבים מהזמן משהוקדשו בכלי, חוץ מהדם שעליו לעולם לא חייבים כרת על אכילתו בטומאה למרות שהוא מהמתרין^[20]. כאשר ה"מתירין" הם חלקים מהקורבן שעולים למזבח ראשונים ועל ידי זה שהם עלו שאר החלקים מותרים בזכותם לעלייה למזבח או לאכילה^[21].

אדם טמא שאכל קודש בין שהקודש טמא או טהור, במזיד חייב כרת ואיסור זה נקרא גם טומאת מקדש וקדשיו, ובשוגג מביא קורבן עולה ויורד^[22]. כאשר טומאה זאת צריכה להיות כמו טומאה שעליה חייבים כרת גם על הכניסה למקדש בטומאה, כלומר שאיסורים אלו של אכילת קודש וכניסה למקדש חלים בטומאות כמו: מצורע טמא מת טומאות היוצאות מגוף האדם וכדומה. כאשר הכלל הוא כל טומאה שחייבים לטבול כדי להיטהר מהטומאה מן התורה, ובטמאות שבאות מטומאת מת זה רק מה שהנזיר חייב לגלח ולסתור את נזירותו ולהביא את קורבנותיו, שאלו טומאות מעצמתו של המת ולא כדוגמה טומאת קבר^[23].

אסור לאדם אך על פי שהוא טהור לאכול מקודש שהוא טמא מהתורה, ולוקה על לאו זה^[24]. כאשר איסור זה חל רק כאשר האדם אכל את הקודש הטמא לאחר זריקת הדם^[25], ושהקודש נטמא בטומאות מהתורה^[26] אבל כשאכל לפני זריקת דם או כאשר האדם או הקודש טמאים בטומאות מדרבנן האיסור הוא מדרבנן והחיוב עליו הוא מכת מרדות. איסור נוסף הוא לטמא את הקודש או אפילו לגרום לו טומאה, כיון שגורם לקודש להיפסל מאכילה, אך אין לוקים על איסור זה^[27].

מחוסר כיפורים וטבול יום שאכלו קודש לוקים בלבד אך אינם חייבים כרת לדעת הרמב"ם^[28]. אולם לדעות אחרות ובניהם רש"י והראב"ד גם טבול יום או מחוסר כיפורים, חייב כרת כאשר אכל קודש^[29].

קודשים שהביא אותם גוי ונטמאו לא חל על האדם שאכלם איסור אכילה בטומאה^[30].

בקודש שניטמא קיימת מצוות עשה לשורפו באש כפי הכתוב בפסוק ”וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף” (ויקרא ז', י"ט) וכך פוסק הרמב"ם להלכה שמצווה לשורפו מיד בעזרה אך אם ניטמא מחוץ לעזרה אין מכניסים אותו אלא שורפים אותו בחוץ במקום שניטמא^[31]

טבול יום ומחוסר כיפורים שנוגעים בקודש פוסלים אותו כלומר הופכים אותו לרביעי לטומאה ואפילו אם נוגעים במשקה קודש הופכים אותו לרביעי^[32]. אבל אישה אחר שילדה, בימי טוהר שלה (מדין תורה) למרות שהיא נחשבת טבולת יום לעניינים אחרים (תרומה וכו'), את הקודשים היא מטמאת כמו ולד הטומאה, כלומר שהקודש שנגעה בו מטמא אף אחרים^[33]

ערך מורחב – טבילת ידיים

בעקבות גזירת חכמים הקרויה "טומאת ידיים", ידיים שנגעו בכל ראשון לטומאה (גם באוויר כלי חרס שטמא באב) או בכתבי הקודש ואפילו סתם ידיים טמאות בדרגת שני לטומאה. כאשר רוצים לאכול קודש או אפילו רק כדי לגעת בקודש חייבים לטהר את הידיים רק על ידי טבילת הידיים במקווה (בניגוד לתרומה שאפשר גם בנטילה)^[34]. במקדש עצמו טומאת הידיים לא קיימת גם אם נטמאו ידיו מחוץ למקדש כשנכנס למקדש ידיו לא מטמאות, כיוון שהגדרת הגזירה עצמה לא הייתה על המקדש^[35]. קודש שנגעו בה בסתם ידיים דינו שרפה, אך על פי שזה גזירה דרבנן^[36]. במקרה שקיים ספק בטומאת הידיים מתייחסים לקודש כטהור^[37].

כיוון שאוכל ומשקה אינם נעשים "אב הטומאה", מן התורה אין הם מטמאים אדם. אך חכמים החמירו, שהאוכל או שותה דברים טמאים נעשה בכך טמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", והוא אסור לאכול קודש או לנגוע בו עד שיטבול במקווה (אך אינו צריך לחכות להערב שמש)^[38]. במקרה שאכל תרומה בדרגת שלישי, אינו יכול לאכול קודש ולא לגעת בו, כיוון ששלישי שבתרומה מטמא קודש. וכן אם אכל קודש טמא בדרגת רביעי אסור לו לאכול קודש אך מותר לו לגעת בו^[39]. הסיבה לכך היא שקיים חשש שאדם שאוכל קודש יאכל אותו תוך כדי אכילת חולין טמאים, ואפשר שחלקי המזון יגעו זה בזה בתוך פיו והקודש יטמא^[40].

מי שטובל את רוב גופו במים שאובים (הפסולים למקווה), או שופך על רוב גופו מים (בכמות של שלושה לוגים, ליטר אחד בערך) - נטמא טומאה קלה, במדרגת "שני לטומאה", ואסור לו לאכול קודש או לנגוע בו, עד שיטבול במקווה כשר (אך אינו צריך לחכות להערב שמש). הסיבה לכך היא כדי שאנשים לא יחשבו שרחיצה במים מטהרת^[41][42].

מעלה שעשו חכמים היא שאדם שטבל או שהטביל את ידיו, צריך להתכוון לקודש ואם לא התכוון צריך לטבול שוב^[43] גם בבגדיו של אדם שנטהר רק כדי לאכול תרומה, הבגדים מטמאים את אוכל הקודש^[44]. וכן מגזירת חז"ל אדם שטבל כדי לאכול קודש והתחרט מלאכול נחשב כטמא עד שיטבול שוב (אך אינו צריך לחכות להערב שמש), סיבת הדין שקיים חשש שמכיוון שהסיח דעתו לא שם לב שנטמא. וכן בטבילת ידיים שהתחרט מלאכול ידיו נחשבות טמאות^[45].

כלים שנמצאים בירושלים בעיקרון נחשבים כטהורים, חוץ מסכין שחיטה כיוון שקודש חמור. אך ביום ארבעה עשר בניסן שבו שוחטים את קורבן פסח נחשב כטהור, כיוון שכול עולי הרגלים בירושלים נזהרים מטומאה לסכין כדי לשחוט בה הפסח^[46].

ישנם כמה סוגי בשר שאף על פי שלא נגעה בהם טומאה חז"ל גזרו עליהם טומאה, כאשר כולם קשורים אל הקודש.

• בשר תאווה כלומר סתם בשר שהוא לא של קודש אלא שחיטת חולין לאכילה של כל אדם "בשר מהמכולת", נחשב כשלישי לטומאה, ולכן מטמא את הקודש כאשר נוגע בו, לפי דעת הרמב"ם סיבת הדבר הוא כדי שלא יערבבו בשר חולין עם בשר קודש ויתבלבלו ויחשבו שהקודש הוא בעצם חולין ויבוא לטמא אותו^[47].
• נותר ופיגול נחשבים כראשון לטומאה ולכן מטמאים את הידיים תרומה וקודש, אך הם לא מצטרפים אחד עם השני לשיעור הטומאה, כאשר יש מחלוקת אם זה כביצה כשיעור הרגיל בטומאת אוכלים או כזית כשיעור איסור האכילה בפיגול ובנותר^[48][49].
• בשר שיצא ממקומו שבקודשי קודשים זה מחוץ לעזרה ובקודשים קלים זה מחוץ לירושלים, לפי הרמב"ם מטמא בספק ולכן לא מטמא ידיים^[50] אך לפי הראב"ד אין זה ספק והוא טמא^[51].

הרמב"ם מונה אחת עשרה מעלות שעשו חכמים בקודש^[52] מעלות אלו הם על גבי הדינים והמעלות של התרומה. כאשר שש המעלות הראשונות הם גם לחולין שנעשו על טהרת הקודש, והחמש האחרונות הם בקודש בלבד, אולם לפי הראב"ד חולין שנעשו על טהרת הקודש נוהגות בכל ענייניהם כקודש.

1. הטבלת כלי בתוך כלי - לא מטבילים כלי בתוך כלי בשביל קודש, כיוון שחוששים שלא יכנסו המים לכלי הפנימי, אבל כאשר גם הכלי החיצוני טמא כיוון שטבילה הועילה לו היא גם הועילה לכלים שבתוכו.
2. כלי שנטמא חלקו החיצוני נטמא כלו - כלי שרק חלקו החיצוני (בלשון חז"ל - אחוריו) נטמא במשקים בדרגת ראשון, אינו מטמא את כל הכלי אלא רק את החלק החיצוני והחלק החיצוני מטמא רק משקה, אבל לעניין מאכלי קודש כל הכלי נחשב כטמא^[53].
3. נשיאת קודש עם מדרס - חפץ שטמא טומאת בטומאת מדרס מטמאה את הנושא אותו, אבל כאשר האדם שנושא את המדרס נושא איתו אוכל אפילו בתוך כלי שאינו מקבל טומאה (כגון כלי חרס מגבו) האוכל לא נטמא, ולמרות זאת בקודש אסור לעשות זאת^[54].
4. בגדי אוכלי תרומה הם כמו מדרס לקודש - בגדים של אדם שנזהר מטומאה כדי לאכול תרומה (או בדרגה של תרומה), אף על פי שלא יודע לו טומאה לעניין הקודש בגד זה מטמא את הקודש.
5. כלי המורכב מחלקים צריך לפרקו קודם הטבילה - כלי שעשוי מחלקים שמחוברים זה בזה, כאשר נטמא ורוצה להטבילו בעיקרון לא צריך לפרק אבל לקודש חייב לפרק, ולנקות בחיבורים שבין שני החלקים ורק אז להטביל.
6. כלי שנוצר בטהרה צריך טבילה - כלי למרות שבזמן ייצורו שמרו עליו בטהרה, עדיין צריך טבילה לקודש, גזירה משום רק של עם הארץ שיהיה עליו ועדיין יהיה לח.
7. כלי מצרף מאכלים שבתוכו כדי שיטמאו אפילו שלא נוגעים - כלי^[ב] שיש בתוכו שני מאכלים אפילו שלא נוגעים, נחשבים כאילו הצטרפו לעניין טומאה, שאם נגעה הטומאה באחד מהם נטמא גם השני אף על פי שאינן נוגעים זה בזה. דוגמה: שתי חתיכות בשר שלא נוגעים אחד בשני, ונגעה טומאה באחד מהם גם השני נטמא כיוון שהם נמצאים באותו כלי.
8. שלישי בתרומה מטמא משקה קודש - תרומה שטמאה בדרגת שלישי מטמא משקה קודש, לעומת שלישי בתרומה ובקודש שאינם מטמאים משקה של תרומה.
9. יד אחת טמאה מטמאת את היד השנייה - אדם שידו אחת ניטמא ונגעה בידו השנייה, טימאה את היד השנייה וצריכה טבילה במקווה^[55]. אבל בתרומה רק אם נגעה יד רטובה טמאה ביד הטהורה, נטמאה וצריכה נטילה בכלי.
10. קדש נחשב כמוכשר תמיד - אוכל שלא הוכשר לקבל טומאה בעיקרון אינו יכול להיטמא כלל, אף על פי כן אם האוכל הוא של קודש, הוא נחשב מוכשר, מתוך "חיבת הקודש" ונפסל על ידי נגיעת טומאה בו. וכן אסור לאכול קודש כאשר ידיו טמאות, אפילו אם מישהו אחר מאכיל אותו על ידי כלי^[56], והוא אינו נוגע בו כלל עם ידיו הטמאות.
11. טבילה לאונן ומחוסר כיפורים - האונן שנגמרה אנינותו^[57], ומחוסר כיפורים לאחר שהביא כפרתו, צריכים טבילה כדי לאכול קודש. סיבת הדבר היא כיוון שעד עכשיו היה אסור עליהם לאכול קודש, ולכן לא שמו לב לטומאות בדרגה זאת (אף שלתרומה לא צריכים טבילה, כיוון שהיו מותרים לאכול בתרומה).