הרמב"ם בספרו "משנה תורה" כתב את הלכותיו ללא מקור וללא התייחסות לדעות השונות, דבר שלא היה מקובל עד אז. הראב"ד שהיה מבוגר ממנו התנגד לשיטה זו, לדבריו אין לפסוק ללא ידיעת המקור, דבר שיכול לגרום לשגיאה, לדעת הראב"ד יש להציב לפני הקורא גם את השיטות השונות כדי שיוכל להכריע ביניהם. כך כתב:
סבר לתקן ולא תיקן[1]. כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם והיה לו בזה תועלת גדולה, כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר וראייתו ממקום אחד ואילו ידע כי יש גדול ממנו (ש)הפליג שמועתו לדעת אחרת היה חוזר בו. ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חבורו של זה המחבר. אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב ואם אני גדול ממנו למה אבטל דעתי מפני דעתו. ועוד כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה וזה המחבר (=הרמב"ם) בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו, ולמה אסמוך אני על ברירתו והיא לא נראית בעיני ולא אדע החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא. אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא ביה[2].
— השגת הראב"ד בהקדמה ליד החזקה
באחת מתשובותיו של הרמב"ם הצטער על זה שלא כתב את מקורות ההלכות. על טענתו של הראב"ד השיב ר' יוסף קארו, בספרו "כסף משנה", שעם כל זאת מי שירצה יוכל לסמוך על פסיקתו של הרמב"ם בלי לעיין במקורות ההלכה.
לדעת הרב חיים בנבנישתי בספרו "כנסת הגדולה", במקום שהראב"ד אינו משיג, נחשב שמסכים עם דעת הרמב"ם[3], אולם יש שחלקו על קביעה זו[4], וכראיה לכך מביאים מקרים שבהם בחיבוריו השונים דעתו שונה מהרמב"ם ובהשגות לא השיג על פרטים אלו. דעה נוספת בעניין זה של הרב יוסף קאפח שאין ללמוד כלל הלכה מהשגות הראב"ד אלא רק משאר ספריו[5].
הרמב"ם לא התייחס באופן מפורש להשגותיו של הראב"ד וכלל לא ידוע אם אלו הובאו לידיעתו. אמנם בשו"ת התשב"ץ הביא טענות שהרמב"ם התייחס להשגות אלו:
ואומרים כי רבי משה ראה בהשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל, ובלשון הזה אמר: מימי לא נצחני אלא בעל חכמה [וי"ג מלאכה] אחת. כך שמעתי, אבל לא ראיתי כתוב כן בשום מקום".
— שו"ת התשב"ץ חלק א, סימן עא
אופן הכתיבה
את כל ההשגות הראב"ד מתחיל בראשי תיבות: א"א, שפירושם אמר אברהם.
הראב"ד כדרכו בשאר חיבוריו השתמש בביטויים חריפים כדי לדחות דעות השונות מהבנתו, כך גם כלפי הרמב"ם, אולם ברוב המקרים ההשגות נכתבו בלשון מכובדת[6]. במקרים אחדים אף מאשר את פסקו[7], ובמקום אחד אף משבח הראב"ד את הרמב"ם וכותב ”מלאכה גדולה עשה לאסוף ולכנוס בחופניו כל אלה”[8].
לדעת מחבר ספר שלשלת הקבלה הלשונות החריפים נגד הרמב"ם נועדו כדי לזלזל בו[9]. רבים חולקים על הנחה זו, ולדבריהם ישנן סיבות אחרות לביטויים אלו. למשל לדעת הרמ"ע מפאנו, הראב"ד התכוון בסגנונו כדי שלא ימשכו אחר ספרו מורה הנבוכים[10], השערה זו נדחתה שהרי הרמב"ם כתב את מורה נבוכים בזקנותו ומסתבר שהראב"ד כבר נפטר כי היה מבוגר מהרמב"ם.
המהר"ם חאגיז משער שמטרת הראב"ד בלשונותיו החריפים לצנן את ההתלהבות מספר משנה תורה כך שיוכלו הדורות הבאים לחלוק עליו[11], יש שכתבו שהראב"ד לא רצה שיעזבו את התלמוד ויתעסקו רק בהלכות הרמב"ם[דרוש מקור].
בשם רבי חיים מבריסק מובא שחריפות לשון הראב"ד תלויה בהתנגדותו לדברי הרמב"ם[12].
לקריאה נוספת
הרב פרופ' יצחק אשר טברסקי, "על השגות הראב"ד למשנה תורה" בתוך: שאול ליברמן (עורך), ספר היובל לצבי וולפסון, ירושלים תשכ"ה, עמ' 169–186. [נדפס מחדש בתוך טברסקי, כמעיין המתגבר: הלכה ורוח ביצירת חכמי ימי הביניים, מרכז זלמן שזר תש"ף, עמ' 363–379.]
