PROFILPELAJAR.COM

בהלכה, טומאת מדרס היא אחת מדרכי ההיטמאות, והוא משמש גם כינוי לחפץ שנהפך - או ראוי להפוך - לאב הטומאה. במקורות אחרים, נקראת הטומאה בשם טומאת משכב ומושב.

טומאה זו, נגרמת על ידי העברת טומאה מאדם טמא לאדם או חפץ אחרים, כגון על ידי אדם זב או מצורע, וכן אשה שהיא זבה, נידה, יולדת, או מצורעת, ששכבו על חפץ המיועד למשכב או למושב - מיטה המיועדת לשכיבה או כיסא המיועד לישיבה, או רכבו על "מרכב" - חפץ המיועד לרכיבה, במקרים אלו החפץ נהפך להיות טמא מדרס, ורמת טומאתו מוגדרת כאב הטומאה והוא ראוי לטמא אדם או כלים טהורים שנגעו בו.

המקור

דין טומאת מדרס מופיע בספר ויקרא;

”כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא” (ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק ה')

המילה מדרס הוא מלשון דריסה, כלומר כל כלי או חפץ העשוי לדריסת רגלי אדם. דוגמאות למדרס כוללות חפצים וכלים ששימושם רב בחיי יום-יום רגילים; כסא, ספה, מזרן או שטיח.

אופני היטמאות

חפץ הראוי להיטמא מדרס ניטמא כשאדם או חפץ בדרגת אב הטומאה מניח רוב משקל גופו על המדרס באחת מחמשה דרכים^[1];

עומד על המדרס
יושב על המדרס
שוכב על המדרס
נתלה מן המדרס
נשען על המדרס

טומאה זו נוצרת, על ידי אחד מהטמאים הבאים^[2]:

זב: גבר שיצאה מאיבר מינו הפרשה הנקראת "זיבה", עליו להמתין עד שיעברו שבעה ימים רצופים ללא הפרשה זו ("שבעה נקיים"), ואז עליו לטבול במעיין (ולא במקווה) ולהביא קורבן להשלמת טהרתו.

התורה קבעה על הזב סדרת חומרות מיוחדות: א. "טומאת מדרס" - חפץ שהזב ישב, שכב, נשען או רכב עליו נעשה "אב הטומאה" כמותו. ב. "מעיינות" - נוזלי הגוף של הזב (רוק, זרע, זוב, שתן) מטמאים כ"אב הטומאה". ג. "היסט" - אדם או כלי שהזב והדומים לו הזיזו אותו, גם אם לא נגע בו, נטמא ונעשה "ראשון לטומאה".

נידה וזבה - אישה במהלך הווסת החודשית נקראת "נידה", והיא "אב הטומאה" למשך שבעה ימים (כולל ימי הווסת עצמם), ובסופם עליה לטבול במקווה. אישה שמדממת שלושה ימים רצופים שלא בזמן ווסתה, נקראת "זבה". עליה להמתין עד שיהיו שבעה ימים שלמים ללא דימום ("שבעה נקיים"), ורק אז תוכל להיטהר בטבילה במקווה ובהקרבת קורבנות.

החומרות שקיימות בזב (מדרס, מעיינות והיסט) קיימים גם בנידה ובזבה, אלא שבהן ה"מעיינות" המטמאים כוללים את דם הווסת במקום הזרע, ונוספת חומרה נוספת - גבר המקיים יחסי מין עם נידה או זבה נקרא "בועל נידה", ונעשה "אב הטומאה" כמותן. אם כי, טומאתו קלה יותר, בכך שבעוד שהנידה עצמה עושה את משכבה ומושב לאב הטומאה, עושה בועל הנידה את משכבו ומושבו לולד הטומאה בלבד^[3].

קיים הבדל בין טומאת זב לזבה: בעוד שדם זב ורוקו מטמאים רק כאשר הם לחים, הרי שדם נידה זבה ויולדת מטמאים בין לחים ובין יבשים^[4].

טומאת יולדת - אישה במשך השבוע שלאחר לידת בן, או שבועיים לאחר לידת בת, ובמהלך ימים אלו דינה כנידה לכל דבר ועניין. לאחר מכן מתחילה תקופה הנקראת ימי טוהר שבה היא טמאה בדרגה פחותה, שנמשכת שלושים ושלושה ימים בלידת בן וששים וששה ימים בלידת בת. לאחר מכן היא צריכה להקריב קורבנות.
טומאת מצורע^[5]

אופנים לטמא אחרים

בכוח המדרס לטמא בן אדם או חפץ טהור על ידי עשייתם למדרס אחת משבעה דברים הללו;

עומד על המדרס
יושב על המדרס
שוכב על המדרס
נתלה מן המדרס
נשען על המדרס
נגע (ישירות, בלי אמצעי)
נשא את המדרס

אם המדרס אינו משמש עוד כמדרס, למשל עור שששימש כשטיח על הרצפה, והוחלט להופכו לוילון או גובלן על ידי מעשה, אין הוא מטמא יותר בטומאת מדרס. אם כי, המדרס עצמו ימשיך להיות טמא בטומאת מגע מדרס, מאחר שהמדרס היה טמא בעבר בטומאת מדרס, נמצא שכל חוט נגע בחוט השני שהיה טמא בטומאת מדרס, ולכם גם כעת שהמדרס אינו טמא עוד בטומאת מדרס, חלה עליו עדיין טומאת מגע מדרס^[6].

הדיון בשטיח קבוע

התוספתא דנה במקרה של מדרס שחובר לקרקע על ידי מסמרים, ודנוהו כמוכשר להיטמא טומאת מדרס. אולם, רבי דוד פארדו בפירושו 'חסדי דוד', מחליף גרסת התוספתא ומטהר שטיח שהוקבע במסמרים לקרקע מטעם שהוא בטל לגבי הקרקע, ונחשב כקרקע שאינה מקבלת טומאה^[7].