במקור, המונח "ערבי" התייחס לשבטי הנוודים שאכלסו את חצי האי ערב ואת המדבר הסורי.[2] במאות ה-7 וה-8, דת האסלאם התפתחה בחצי האי ערב והתפשטה ברחבי האזור בעקבות גלי הכיבוש האסלאמי תחת הח'ליפים. במרוץ השנים, שבטים ערביים נדדו והתיישבו בארצות הכבושות והביאו עמם את התרבות ואת השפה הערבית. השפעות תרבותיות ודמוגרפיות אלו הביאו לערביזציה הדרגתית של האוכלוסיות המקומיות באזורים כמו מצרים, עיראק, סוריה, לבנון, המגרב וארץ ישראל.[3][4] תהליך זה אירע רק בחלק מארצות האסלאם; בארצות כמו איראן, על אף שרוב האוכלוסייה המקומית התאסלמה, היא שמרה על זהותה האתנית והלשונית המובחנת. בשנת 1945 הוקמה הליגה הערבית, ארגון בינלאומי לשיתוף פעולה אזורי ולתיאום מהלכים חברתיים ופוליטיים משותפים הכולל את כל מדינות ערב ומדינות בעלות זיקה למדינות ערב, וכיום הוא כולל 22 חברות. בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 צמחה בעולם הערבי תנועת הפאן-ערביות, שקראה לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות הערביות במזרח התיכון, אולם זו דעכה מאז.
ערביי העולם קשורים בקשרים אתניים, לשוניים, תרבותיים, היסטוריים, לאומיים, גאוגרפיים ופוליטיים.[5]התרבות הערבית כוללת מאפיינים ייחודיים הכוללים שפה, ספרות, מוזיקה, מחול, תקשורת, מטבח, לבוש, חברה, ספורט ומיתולוגיה, כמו גם השפעה משמעותית על האדריכלות האסלאמית והאמנות האסלאמית.[6]
המילה "ערבי" במשמעות זו מוזכרת בתנ"ך מספר פעמים. כך, למשל, ספר נחמיה מזכיר את "גֶשֶׁם הָעַרְבִי" שיש חוקרים המזהים אותו עם מלך קדר.[11] עוד בספר מלכים נזכרים "מַלְכֵי הָעֶרֶב"[12] ונראה שביטוי זה מתייחס לשליטים בחצי האי ערב, שלשלמה המלך היו עמם קשרי מסחר.[13] המילה "ערבי" מופיעה במקרא גם במשמעות של שוכן הערבה.
בשפות שמיות ככלל השורש ע.ר.ב נושא משמעויות של: מערב, שקיעה (ערב), מדבר (ערבה), עירוב, סחר, עורב וברור. לכולם או לחלקם יכול להיות קשר למקורו של השם.[דרוש מקור] ייתכן גם שבשיכול עיצורים מקור השם הוא דווקא בשורש ע.ב.ר בהקשר לאורח חייהם הנוודי.[דרוש מקור]
בקוראן המילה "ערבי" לא מופיעה כשם עצם אלא רק כתואר, לדוגמה, הקוראן מתייחס לעצמו כ"ערבי וברור" כאשר שתי התכונות קשורות זו בזו.
הגדרות
ההגדרות השכיחות לשם ערבים בהגות ובספרות, במחקר האקדמי ובתקשורת, הן:
פוליטית: בני אדם שהם אזרחים במדינות אשר חברות בליגה הערבית (או בהכללה רחבה יותר, העולם הערבי) אך לא כל מדינות ערב חברות בליגה הערבית ולמדינות אלו יש גם אזרחים שאינם ערבים. הגדרה זו כוללת מעל ל-300 מיליון בני אדם. בליגה הערבית חברות כמה מדינות אפריקאיות, כגון ג'יבוטי, קומורו וסומליה, שהערבית היא אחת השפות הרשמיות שלהן אך תושביהן אינם ערבים כלל. וקיימים ערבים שאינם אזרחי מדינות אלה (למשל, בארצות הברית, ישראל ובמדינות אירופה).
לשונית: בני אדם אשר שפת האם שלהם היא ערבית, או שלפחות מדברים ערבית בחיי היום יום ובחייהם האישיים, גם אם לא גדלו עליה. הגדרה זו כוללת מעל ל-200 מיליון בני אדם, הדוברים ניבים שונים של השפה הערבית.
ישנן עדויות של קשרי מסחר של עמי המזרח הקרוב הקדום עם ממלכות יושבי חצי האי ערב, עיקר הקשר המסחרי בינם היה בנוגע למור והלבונה ששימשו את תעשיית הבשמים והיו נפוצים בחצי האי ערב. במבנה מימי בית ראשון בעיר דוד נמצאה כתובת בערבית קדומה שמעידה על כך שבמקום ישב ככל הנראה פקיד יהודאי אשר ידע את השפה וניהל קשרים עם אחת מממלכות התקופה בערב.
ככלל האימפריות הגדולות של העולם העתיק לא כבשו את חצי האי הערבי בניגוד ליתר מה שיהיה המזרח התיכון, אפילו האימפריה הסאסאנית ששלטה על החופים המזרחי והדרומי של חצי-האי, לא הגיעה לפנים הארץ ולא לאזור החוף המערבי בו שוכנות הערים מכהומדינה - ככל הנראה מחוסר עניין כלכלי באזור מדברי זה שלא יכול לקיים חקלאות פורייה.
התקופה שלפני מוחמד נקראת בספרות האיסלאמית: "תקופת הבערות", או הג'אהיליה. בתקופה זו היו תושבי חצי האי ערב מחולקים לשבטים הצפוניים והשבטים הדרומיים. המסורת השבטית טענה כי אנשי הצפון הם צאצאיו של עדנאן וישמעאל, בעוד אנשי הדרום הם צאצאיו של דמות אגדית בשם קחטאן,[14] כאשר יש מי שמציע שקחטאן הוא יקטן בן עבר התנ"כי.[15] בחצי האי ערב, חיו שבטים נודדים (בדואים) ושבטים קבועים. השבטים הקבועים גרו בערים או בנאות מדבר ועסקו בחקלאות או מסחר. בניגוד אליהם, השבטים הנודדים עסקו בליווי שיירות שעברו בחצי האי. בהמשך היו גם קבוצות ערביות אשר התנצרו (ראו: ערבים נוצרים).
לאחר עליית האסלאם והתגבשותו בכוח הזרוע בממלכות חצי הערב, יצאו מוחמד וצבאו צפונה אל עבר שטחי האימפריה הביזנטית והאימפריה הסאסאנית שהיו בתקופות שפל ונהנו משקט מתמשך ביניהן. השאיפה של מוחמד לכבוש את העולם הידוע עד אז נבלמה בשטחי מפרץ אילת, ואף על פי ששלח מכתב ליהודי אילת ("איילה" הביזנטית) בו הורה להם לקבל את דתו החדשה או להתכונן למותם, היה זה דווקא מוחמד שמצא את מותו שלוש שנים לאחר שהכריז על האסלאם כ"דת האמת" שיש להשליטה על העמים האחרים.
הכיבוש הערבי של ארץ ישראל הביא את הערבים לארץ ישראל, אך אלה לא יכלו להביס את האימפריה הביזנטית ונעזרו במשתפי פעולה יהודים שמאסו בחיים כמיעוט דתי ותרבותי מדוכא ונרדף בארצם ולחמו לצד הערבים כנגד המשך השלטון הביזנטי. הערבים נהגו ביהודים ובנוצרים בארץ ישראל בתור ד'ימים, ואילו את השומרונים, שמוחמד לא הכיר ולכן גם לא הזכיר בקוראן כמונותאיסטים, אילצו להתאסלם בכוח החרב או למות וכאשר סירבו כמעט שהובילו בכך לכלייתם.
לאחר הכיבוש הערבי של המזרח התיכון נפוצו ערבים שנדדו מחצי האי ערב אל המרחב שנכבש: הלבנט, מצרים וארצות המגרב. לאחר מכן במרוצת ההיסטוריה, החלו מחד רוב בני העמים הכבושים לראות את עצמם כ"ערבים" גם כן, גם אם היה זה רק נושא תרבותי בשל התאסלמות ארצם ועמם ללא קשר דם בכובשים הערבים, ומאידך החלה הגירה של עולי רגל מוסלמים ממוצא לא-ערבי מכל הארצות שנכבשו אל עבר חצי האי ערב מסיבות דתיות וכו' שהתבוללו באוכלוסייה הערבית המקומית. הכיבוש הערבי-מוסלמי התרחב גם אל אירופה, עם כיבוש ספרד בידי המורים.
אלברט חוראני, היסטוריה של העמים הערביים, תל אביב: הוצאת דביר, 1996.
פייר וידאל-נאקה (עורך), מן הכיבוש הערבי אל האסלאם האימפריאלי, בתוך: תולדות העולם משחר האנושות ועד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 7–10.
^* Hourani, Albert (2010). A history of the Arab peoples (1st Harvard Press paperback ed.). Cambridge, Mass.: Belknap Press of Harvard University Press. ISBN978-0-674-05819-4.
^Bernard Ellis Lewis; Buntzie Ellis Churchill (2008). Islam: The Religion and the People. Pearson Prentice Hall. p. 137. ISBN9780132716062. נבדק ב-21 באוגוסט 2017. At the time of the Prophet's birth and mission, the Arabic language was more or less confined to Arabia, a land of deserts, sprinkled with oases. Surrounding it on land on every side were the two rival empires of Persia and Byzantium. The countries of what now make up the Arab world were divided between the two of them—Iraq under Persian rule, Syria, Palestine, and North Africa part of the Byzantine Empire. They spoke a variety of different languages and were for the most part Christians, with some Jewish minorities. Their Arabization and Islamization took place with the vast expansion of Islam in the decades and centuries following the death of the Prophet in 632 CE. The Aramaic language, once dominant in the Fertile Crescent, survives in only a few remote villages and in the rituals of the Eastern churches. Coptic, the language of Christian Egypt before the Arab conquest, has been entirely replaced by Arabic except in the church liturgy. Some earlier languages have survived, notably Kurdish in Southwest Asia and Berber in North Africa, but Arabic, in one form or another, has in effect become the language of everyday speech as well as of government, commerce and culture in what has come to be known as "the Arab world."{{cite book}}: (עזרה)
