העורבים שחורים לרוב, בעלי רגליים קצרות וחזקות ומקורים מסיביים. הם אוכלי כול, אך הם מעדיפים בשר, ובמיוחד נבלות.
העורבים לא חברותיים במיוחד, ולעיתים נאספים לקבוצות גדולות, אך אינם יוצרים מושבות. כל זוג עורבים מקים לעצמו קן, הנקבה דוגרת על הביצים ושני בני הזוג מאכילים את הגוזלים שלהם.
סוג זה מראה סימנים של אינטליגנציה במיוחד,[1] ואחד המינים (עורב קלדוניה החדשה) נחקר רבות, מכיוון שנראה שהוא עושה שימוש אינטנסיבי בכלים. מינים שונים של עורבים אף הראו סימנים ראשוניים של כישורים לשוניים ויכולת תקשורת לטווחים ארוכים. ניתן לאלף אותם, ואף ללמד אותם לחקות קול אדם, בדומה לתוכי.
לפי מחקר שפורסם ב-2020, העורבים מודעים ליכולות הקוגניטיביות שלהם, יכולת שיוחסה עד כה לבני אנוש ומספר מצומצם של בעלי חיים אינטליגנטיים במיוחד. מחקר זה יחד עם מחקר נוסף שנערך על יונים, תנשמות, תוכים ועורבים, מצא את הסיבה הביולוגית לאינטליגנציה הייחודית, וכי התודעה והאינטליגנציה מבוססות על פעילות אינטנסיבית של נוירונים במוח הציפור, בחלק הנקרא – 'פאליום' (אנ').[2]
העורב בתרבות
במיתולוגיה
בשל צבעו השחור, קולו המקרקר והיותו אוכל נבלות, קישרו בתרבויות רבות בין עורבים לבין מוות וכוחות אפלים. האינטליגנציה של העורב, הנחשבת לגבוהה יחסית, הפכה אותו לסמל של חכמה בקרב תרבויות שונות.
קבוצת הכוכבים העורב זוהתה במיתולוגיה היוונית עם העורב שסיפר לאל אפולו על בגידתה של קורוניס - אחת מאהובותיו. אפולו שלא האמין לעורב הפך את צבעו מלבן לשחור, אך לאחר שנוכח באמיתות דבריו הפך אותו לעוף קדוש ונתן לעורבים את המשימה להכריז על מוות. על פי אגדה אחרת, אפולו שלח עורב עם גביע להביא לו מים מהנהר, אך העורב התמהמה בדרכו, וכשהבין שהוא מאחר שעתיד להיענש, הביא לאפולו נחש מים שכביכול מנע ממנו את הגישה לנהר. כעונש על השקר והאיחור קבע אפולו את העורב יחד עם הגביע ונחש המים בשמיים כקבוצות כוכבים סמוכות.
האירים
במיתולוגיה האירית, עורבים קושרו ל"מוריגן", אלת הקרב, הלחימה והעצמאות.
בספרות ובאמנות
סופרים ואמנים מודרניים יותר, המשיכו את הרעיון של עורבים כסמל לכוחות השחור ומבשרי מוות. לדוגמה בספרות גותית עורבים היו מוטיב מקובל, שלעיתים קרובות סימלו את המוות.
הפואמה הגותית של אדגר אלן פו "העורב" ידועה באווירת האימים והכישוף שלה. במרכז הפואמה מפגש בין אדם שאיבד את אהובתו ובין עורב מדבר. האיש מדבר עם העורב, וזה בתגובה עונה לו רק מילה אחת בכל פעם: Nevermore (מילולית: "לא עוד"). הצייר אדואר מאנה יצר ליתוגרפיה כאילוסטרציה לפואמה זו. הצייר הפוסט־אימפרסיוניסטפול גוגן צייר את היצירה "Nevermore" שמכילה איור של עורב ומספר מוטבים המקשרים בין הפואמה לציור. זאת ועוד, סרטי הקולנוע המבוססים על הרומן הגרפי "העורב" מתייחסים לפואמה זו ומציגים את מוטיב העורב כחוט המקשר בין המתים לחיים.
"שדה חיטה עם עורבים" הייתה אחת היצירות האחרונות שהשלים הצייר האקספרסיוניסטוינסנט ואן גוך לפני התאבדותו. אופייה הקודר של היצירה, הדרך הנקטעת באמצעה והעורבים המעופפים על רקע השמים המעוננים עוררו פירושים המקשרים בין השמים המעוננים והעורבים המעופפים לדיכאונו ולמותו הקרב של ואן גוך, אך פירושים אלו לא מקובלים היום.
הספר הרביעי בסדרת הספרים שיר של אש ושל קרח מאת ג'ורג' ר.ר. מרטין נקרא "משתה לעורבים". השם עורב מופיע בסדרת הספרים הן ככינוי לאחים במשמר הלילה (מכיוון שהם לובשים גלימות שחורות) והן לעורבים המשמשים כמעין יוני דואר. באנגלית ישנה הפרדה בין השמות: האחים במשמר הלילה נקראים "Crow" כשם הסוג עצמו (Corvus) והעורבים נקראים "Raven" כשם מין בתוך סוג העורב.
העורב גם מרבה להופיע במשלים, כגון במשל "העורב והשועל", או "העורב הססגוני".
על הפסוק במלכים (מלכים א יז ד) וְהָיָ֖ה מֵהַנַּ֣חַל תִּשְׁתֶּ֑ה וְאֶת־הָעֹרְבִ֣ים צִוִּ֔יתִי לְכַלְכֶּלְךָ֖ שָֽׁם, מובא בשם המפרשים שם ברד"ק ואת העורבים צויתי – עורבים ממש והם העופות השחורים וטעם צויתי ששמתי בלבם להביא לחם ובשר שתי פעמים ביום ואין לשאול מאין היו מביאין לו כי באמת ממקום כשר היו מביאין לו אחר שברצון האל היו מביאין לו והרבה כשרים היו בישראל שאומר והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו (מלכים א י״ט:י״ח).
ובדברי רז"ל יש אומרים שהיו מביאין לו משלחנו של אחאב ויש אומרים משלחנו של יהושפט, וכוחם של העורבים הם בנתינת צדקה ובמתן פרנסה למרות היותם אכזריים בטבעם.
בתלמוד מוזכר העורב בתור עוֹרְבָא פָּרַח הוא ביטוי שהמקבילה הנכונה שלו בלשון העממית של ימינו היא "ראה, ציפור!", שאומרו עושה בו שימוש במטרה לחמוק מדיון בנושא העיקרי להסיט את תשומת לבו אל עניין אחר.
הביטוי, שמקורו בארמית ותרגומו המילולי "העורב התעופף" נלקח ממסכת ביצה[3] כאשר רב אויא סבא שאל את רב הונא שאלה הלכתית קשה, השיב לו רב הונא: "עורבא פרח".
לפי הסבר רש"י, רב הונא העביר נושא במתכוון, על ידי האמירה: עורבא פרח, כלומר ראה את העורב הפורח מעלינו.[4]
לפי פירושו של רבינו חננאל, דבריו "עורבא פרח" מכוונים כלפי דבריו של אותו אמורא, שדעתו היא דעתם של ילדים המשחקים בציפורים ועורבים. כלומר הבלים שאין בהם כל ממש.
רבה, בנו של רב הונא, שאל אותו לפשר הדבר, שהרי רב הונא היה מכבד את רב אויא סבא באופן מיוחד בהצביעו על גדלותו המיוחדת בתורה. רב הונא הבהיר לו כי אי ההגיון אינו בשאלה עצמה, אלא בתזמון שבו היא נשאלה, שכן השאלה הייתה קשה מאוד לעיון, והיא נשאלה בזמן שרב הונא היה עייף וחלש ולא יכול היה להשיב עליה כראוי.
במסכת בבא בתרא דף ח מבקש רבי יונתן בן עמרם מרבי בשנת בצורת שיפרנס אותו "ככלב וכעורב"- רש"י במקום מסביר שעורב הוא אכזרי על בניו ואינו מאכיל אותם כראוי, ולכן הם מזינים את עצמם מיתושים שמתהווים מתוך צואתם.