PROFILPELAJAR.COM

סוון הראשון
Sveinn Tjúguskegg (בנורדית עתיקה)
Sven Tveskæg (בדנית)
Sweyn Forkbeard (באנגלית)
	סוון באיור מהמאה ה-13
לידה	17 באפריל 963; דנמרק
נהרג	3 בפברואר 1014 (בגיל 50); גיינסבורו, לינקולנשייר, אנגליה
שם מלא	סוון פורקברד
מדינה	דנמרק ; נורווגיה ; אנגליה
מקום קבורה	קתדרלת רוסקילדה או קתדרלת לונד
בת זוג	גונהילד
	986–1014; (כ־28 שנים)
	→ האראלד הראשון האראלד השני ←
	986–995; (כ־9 שנים)
	→ האראלד הראשון אולף הראשון ←
	1000–1014; (כ־14 שנים)
	→ אולף הראשון אולף השני ←
	25 בדצמבר 1013 – 3 בפברואר 1014; (41 ימים)
	→ אתלרד השני אתלרד השני ←

סוון פורקברד (בנורדית עתיקה: Sveinn Tjúguskegg, בדנית: Sven Tveskæg, באנגלית: Sweyn Forkbeard, מילולית: "זקן המזלג"; ‏17 באפריל 963 – 3 בפברואר 1014) היה מלך דנמרק ומלך אנגליה, ועל חלקים מנורווגיה בסוף המאה ה-10 ותחילת המאה ה-11. בכרוניקות האנגלו-סקסיות הוא מופיע בשם Swegen.^[1] הוא היה בנו של האראלד הראשון "כחול השן" ואביו של קנוט הגדול.

באמצע שנות השמונים של המאה ה-10 מרד סוון נגד אביו ותפס את כס המלכות. האראלד הוגלה ומת זמן קצר לאחר מכן, בנובמבר 986 או 987. בשנת 1000, בסיועו של האציל אריק האקונסון, תפס סוון את השלטון ברוב שטחה של נורווגיה. ב-1013, זמן קצר לפני מותו ולאחר מאבק ממושך, הוא הפך למלך הדני הראשון של אנגליה.

משפחתו וראשית חייו

פרטים רבים על חייו של סוון שנויים במחלוקת. החוקרים חלוקים על הדיווחים השונים והסותרים לעיתים קרובות על חייו כפי שמופיעים במקורות בני זמנו, כמו "הכרוניקות האנגלו-סקסיות", "מעשי הבישופים של המבורג" מאת אדם מברמן ומחזור העולם, יצירה מהמאה ה-13 מאת הסופר האיסלנדי סנורי סטורלוסון.^[2] דיווחים סותרים על שנותיו האחרונות של סוון מופיעים גם בשיר הלל למלכה אמה, יצירה בלטינית מהמאה ה-11 לכבודה של כלתו של סוון, אמה מנורמנדיה, יחד עם הכרוניקה של ג'ון מווסטר מאותה תקופה.

"המילון הביוגרפי הלאומי הבריטי" מציין ששם אמו של סוון לא ידוע, אך "האנציקלופדיה הדנית הגדולה" מזהה אותה בשם טובה (Tove) מוונדלנד המערבית. אותו מקור מזהה את אשתו של סוון כגונהילד, אלמנתו של אריק המנצח, מלך שוודיה,^[3] המילון הביוגרפי הלאומי הבריטי מסכים עם היותה אלמנתו של אריק, אך מתאר אותה כאחותו של בולסלאב הראשון, דוכס פולין, ששמה לא ידוע.

התייחסויות שליליות רבות על סוון התבססו על כתביו של אדם מברמן. על פי כמה חוקרים הוא התייחס לסוון בפרט ולסקנדינביה בכלל בעין בלתי אוהדת ובחוסר סובלנות. אדם האשים את סוון בהיותו פגני מורד, שרדף נוצרים, מרד באביו וגירש בישופים גרמנים מסקונה ומזילנד. על פי אדם, סוון הוגלה על ידי חבריו הגרמנים של אביו, הודח והוחלף באריק המנצח שמשל בדנמרק עד מותו ב-994 או 995.

באופן כללי נתקלים ההיסטוריונים בבעיות בטענותיו של אדם, כמו הדיווח שסוון הוגלה לסקוטלנד לתקופה ארוכה של 14 שנים. כפי שחוקרים רבים מציינים, הוא בנה כנסיות בדנמרק לאורך כל תקופת מלכותו, כמו בלונד (כיום בדרום שוודיה) וברוסקילדה והוביל את הפלישות הדניות כנגד אנגליה.

הפלישות לאנגליה

הכרוניקות של ג'ון מוולינגפורד (1250-1225 לערך) מתעדות את מעורבותו של סוון בפלישות כנגד אנגליה בשנים 1002 – 1005, 1006 – 1007 ו-1009 – 1012 כנקמה על טבח שביצעו האנגלים במתיישבים הדנים בנובמבר 1002. מקובל לחשוב שלסוון היה אינטרס אישי במעשי הנקמה, שכן אחותו, גונהילד ובעלה היו בין קורבנות הטבח.

ב-1003 – 1004 ניהל סוון מערכה בוסקס ובמזרח אנגליה, אך רעב אילץ אותו לשוב לדנמרק ב-1005. פלישות נוספות התרחשו ב-1006 – 1007 וב-1009 – 1012 פיקד תורקל הגבוה על פלישה ויקינגית לאנגליה. ההיסטוריון סיימון קיינס מפקפק באפשרות שסוון תמך בקיומן של פלישות אלה, אך "בכל מקרה, הוא מיהר לנצל את התוצאות של פעולותיו של צבאו של תורקל.^[4]

כמה מהחוקרים טוענים שהשתתפותו של סוון בפלישות התבקשה עקב מצבו הכלכלי הקשה לאחר שהוא אולץ לשלם כופר כבד. הוא היה זקוק להכנסה משלל הפלישות. הוא הרוויח סכומים נכבדים ממסים (Danegeld) שהוא גבה במהלך הפלישות. ב-1013 דווח שהוא פיקד אישית על כוחותיו בפלישה בהיקף מלא לאנגליה.

הכרוניקה של פיטרבורו בת התקופה מציינת:

עוד לפני חודש אוגוסט הגיע המלך סוון והצי שלו לסנדוויץ'. הוא חלף במהירות על פני מזרח אנגליה אל תוך שפך הנהר האמבר ולאורך נהר טרנט עד שהגיע לגיינסבורו. הרוזן אותרד וכל ממלכת נורת'מבריה קדו לו במהרה כפי שעשו אנשי ממלכת לינדזי ולאחריהם אנשי חמש הערים (Five Boroughs). הוא לקח בני ערובה מכל מחוז. כאשר הוא הבין שכל האנשים כפופים לו, הוא ציווה שכוחותיו יקבלו אספקה וסוסים. הוא עבר דרומה עם החלק הראשי של כוח הפלישה, בעוד שחלק אחר של הכוח, יחד עם בני הערובה, יצא בראשות בנו קנוט. לאחר שהוא הגיע לדרך ווטלינג, הם המשיכו לאוקספורד ותושבי העיר קדו לו ומסרו לו גם בני ערובה. משם הם עברו לוינצ'סטר ותושביה גם הם עשו זאת ומשם מזרחה ללונדון.^[5]

אך תושבי לונדון גילו התנגדות קשה, בשל העובדה שהמלך אתלרד ותורקל הגבוה, שערק לשורותיו, עמדו אישית בראש הכוחות שהגנו על לונדון. סוון פנה מערבה לבאת', שם הברונים נכנעו לו ומסרו לו בני ערובה. אנשי לונדון הלכו בעקבותיהם, מתוך חשש מנקמתו של סוון אם התנגדותם תארך זמן רב מדי. אתלרד שלח את בניו אדוארד ואלפרד לנורמנדי, והוא עצמו נסוג אל האי וייט ולאחר מכן הצטרף לבניו בגלות.^[5] ביום חג המולד 1013 הוכרז סוון כמלך אנגליה.

כשהוא קובע את מרכז שלטונו בגיינסבורו שבלינקולנשייר, החל סוון לארגן את ממלכתו העצומה, אך ב-3 בפברואר 1014 הוא מת לאחר שהוא שלט על אנגליה במשך חמישה שבועות בלבד. על פי אחד מהמקורות הוא מת כשנפל מסוסו. גופתו החנוטה הועברה לדנמרק לקבורה בכנסייה שהוא בנה בעצמו. על פי המסורת מדובר על קתדרלת רוסקילדה, אך סביר יותר שהייתה זו הכנסייה בלונד שבסקונה (כיום חלק משוודיה).^[6] בנו הבכור של סוון, האראלד השני, ירש אותו כמלך דנמרק, אך הצי הדני באנגליה הכריז על אחיו הצעיר קנוט כמלך. באנגליה, שלחו אנשי המועצה המלכותית לקרוא לאתלרד, שעם שובו מהגלות בנורמנדי באביב 1014, הצליחה לגרש את קנוט מאנגליה. אך קנוט שב והוכתר כמלך אנגליה ב-1016 ובסופו של דבר מלך על דנמרק, נורווגיה, חלקים משוודיה, פומרניה ושלזוויג.

בנו של סוון, קנוט, ובניו של קנוט, הרולד "קל הרגלים" והארדיקאנוט, מלכו על אנגליה במשך 26 שנים. לאחר מותו של הארדיקאנוט, חזר כתר אנגליה לידיו של בית וסקס כאשר הוכתר המלך אדוארד המודה (מלך 1042–1066).

צאצאיו של סוון דרך בתו אסטריד ממשיכים למלוך בדנמרק עד היום. אחת מצאצאיותיו, מרגרטה הראשונה, נישאה ב-1469 לג'יימס השלישי, מלך סקוטלנד. לאחר שג'יימס השישי, מלך סקוטלנד ירש את כתר אנגליה ב-1603, הפכו שוב צאצאיו של סוון להיות מלכי אנגליה.