הקרב החל כמתקפת נגד של כוחות השריון של צה"ל במטרה לפרוץ את הקו המצרי, שהתבסס בגדה המזרחית של תעלת סואץ לאחר צליחתה עם פרוץ המלחמה. אלא שכוחות הצבא המצרי, שנערכו להתקפה זו, בלמו את הכוחות הישראלים ואף התקדמו ונאחזו בחלקים מציר החת"ם המרוחק 8-10 קילומטרים מתעלת סואץ.
הצלחת הצבא המצרי ויכולתו לעמוד מול צה"ל והתקדמותו, הביאו לתחילתו של ויכוח בקרב צמרת הצבא המצרי לגבי המשך המלחמה, בין קצינים שתבעו להצמד לתוכנית המקורית של היאחזות בגדה המזרחית ובין קצינים שרצו לנצל את ההצלחה ולנסות להתקדם אל קו מעברי הגידי והמיתלה. בסופו של דבר, בלחצה של ברית המועצות, נערכה התקפה מצרית ב-14 באוקטובר וזו נכשלה כישלון חרוץ והיוותה את אחד הגורמים למעבר צה"ל ממגננה למתקפה.[1]
כישלון מתקפת הנגד הישראלית הביא לדמורליזציה בקרב חלק מההנהגה הישראלית והיה אחד מהגורמים המרכזיים להחלפתו של אלוף פיקוד הדרום הישראלי, שמואל גונן, ול"מלחמת הגנרלים" שהחלה בישראל עם סיום המלחמה. כמו כן, התבטאויות סותרות של גורמים בהנהגה הישראלית בתקשורת לגבי מצבו של צה"ל, הביאו לתחילתו של תהליך בו ירד באופן זמני אמון הציבור הישראלי בדיווחים הרשמיים.
על נקודת המבט הישראלית על יום הלחימה ב-8 באוקטובר, כתב הסופר חנוך ברטוב:
"פרשת התקפת-הנגד של ה-8 באוקטובר מלאה אי-הבנות ובלבולים, הן בכל הנוגע לתוכנית כפי שניתרגמה הלכה למעשה בפיקוד-הדרום - כפי שהובנה באוגדת שרון מכאן ובאוגדת ברן מכאן - והן בשיבושים שחלו במשך היום."
החוקר אורי בר-יוסף תיאר את מתקפת הנגד כ"הכישלון הגדול ביותר בתולדות צה"ל, לפחות מאז קרבות לטרון במלחמת העצמאות." הוא ייחס את הכישלון לשלל בעיות, שהקשה שבהן: "פקודותיו החפוזות והמנותקות מהמציאות של גונן, שכל מעייניו היו נתונים לחציית התעלה, ובמהירות."[2]
רקע
ב-6 באוקטובר החלה מלחמת יום הכיפורים במתקפה מתואמת של צבא סוריה על רמת הגולן וצבא מצרים על קו בר-לב שנפרש לאורך גדתה המזרחית של תעלת סואץ. ההתקפה כונתה על ידי המצרים מבצע באדר ובמסגרתה, במקביל להרעשה הארטילרית, החלו כוחות מצריים לצלוח את התעלה. עקב כישלון אגף המודיעין הישראלי בחיזוי כוונות הצבא המצרי, הופתעו כוחות צה"ל ולא הצליחו לתת מענה אמיתי למתקפה המצרית. מעוזי קו בר-לב כותרו וחלקם נכבשו וכוח השריון הישראלי המצומצם נפגע קשות מהשימוש המצרי המסיבי בחוליות נ"ט רגליות. ב-7 באוקטובר הצליחו המצרים לצלוח את תעלת סואץ ב-13 ראשי גשר עליהם העבירו כוחות רבים שכללו גם טנקים וארטילריה.[3] באותו יום החלו להגיע לאזורי הקרבות שתי אוגדותמילואים ישראליות שגויסו עם פרוץ המלחמה. לאוגדה 162 בפיקוד אברהם אדן הוקצתה הגזרה הצפונית, לאוגדה 143 בפיקוד אריאל שרון הוקצתה הגזרה המרכזית ולאוגדת סיני (בפיקוד אברהם מנדלר), שחלק מיחידותיה ספגו אבדות קשות ביומיים הראשונים של הלחימה, הוקצתה הגזרה הדרומית.[4]
מטרתן הראשונית של אוגדות צה"ל הייתה לייצב קו הגנה על ציר החת"ם ובמקביל לנסות ולחלץ את אנשי המעוזים המכותרים. אלו קיבלו הוראות לפנות את המעוזים ולסגת לעבר כוחות צה"ל, אך במקרים רבים תנאי הקרב לא איפשרו זאת. במהלך 7 באוקטובר, לאחר שהמטכ"ל הישראלי סבר כי יש בידיו תמונת מצב סבירה של החזיתות הסורית והמצרית, אושרה על ידו מתקפת נגד שהוצעה על ידי אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן. למתקפה היו מספר מטרות: עצירת התנופה המצרית ומניעת היאחזות הצבא המצרי בקו סדור, פגיעה בראשי הגשר המצריים, השמדת הארמייה השנייה ובמידת האפשר פגיעה בארמייה השלישית ובמידה והמתקפה תצליח, נלקחה בחשבון גם אפשרות צליחה של כוחות צה"ל אל הגדה המערבית של התעלה.[5][6]
בעקבות הצלחת מבצע הצליחה וכיבוש חלק ממעוזי קו בר-לב, היו יחידות ומפקדי הצבא המצרי במורל גבוה. לעומת זאת, בחדר המלחמה של פיקוד דרום היה מצב הרוח קודר. החל להוודע היקף האבדות הישראליות בנפש ובטנקים ובמקביל, נשמעו בקשר קריאות נואשות של אנשי המעוזים שבקשותיהם לסיוע ולחילוץ הושבו פעמים רבות ריקם. שר הביטחון, משה דיין, שביקר בחדר המלחמה, אף המליץ על נסיגה לקו המעברים.[7]
שדה הקרב
קרקע
ברוב חלקיה של הגדה המזרחית של תעלת סואץ הקרקע היא חולית. בחלק המרכזי-צפוני היא עבירה לנגמ"שים ולטנקים אך קשה מאוד עד בלתי אפשרית למעבר זחל"מים.[8][9] חלקים גדולים מהשטח הם מישוריים או בעלי מבנה גבעי מתון ביותר. בחלקה הצפוני הייתה הקרקע ביצתית ולמעט צירים בודדים, התנועה ברכב כלשהו הייתה קשה מאוד עד בלתי אפשרית.[10] בחלקה הדרומי של הגדה המזרחית, במרחק של כ-20 קילומטר מזרח לתעלה, מצוי רכס הררי ובו שני מעברים הכרחיים שכיוונם הוא מזרח-מערב. הצפוני הוא מעבר הגידי והדרומי הוא מעבר המיתלה. רכס הררי זה ממשיך דרומה עד אזור ראס סודר וכונה "קו המעברים". בחלקה המרכזי והצפוני של הגזרה לא קיים מכשול טבעי המונע מכוחות ממונעים להגיע לעומק צפון סיני.
צירי תנועה
ב-1973 היו קיימים בגזרה שלושה כבישים עיקריים בכיוון צפון-דרום
ציר לכסיקון - הציר הסמוך ביותר לקו המים של תעלת סואץ שלאורכו נפרשו מעוזי קו בר-לב
ציר החת"ם (חיל תותחנים) - ציר המרוחק 8-12 ק"מ ממזרח לתעלה
ציר בלוזה-טסה-ראס סודר המרוחק כ-30-35 ק"מ ממזרח לתעלה (מכונה לעיתים "כביש הרוחב")
כבישים אלו חוברו על ידי מספר כבישים שכיוונם מזרח-מערב
בקו בר-לב היו 16 מעוזים שהיו מאוישים על ידי חיילי צה"ל
על ציר החת"ם היו תעוזים שהיו אמורים להיות מאוישים על ידי חיילי מילואים של צה"ל. התעוזים לא אוישו בשום שלב של המלחמה אף על פי שנמצאו בליבו של שטח הלחימה.[11]
על כביש הרוחב היו פזורים בסיסים של צה"ל בהם היו גם מפקדות ולוגיסטיקה.
כ-35 ק"מ מזרחית לטסה נמצאו בסיסי רפידים, צביר בסיסים שהיה המרכזי במזרח סיני וכלל גם שדה תעופה.
הכוח ההתקפי הקרקעי העיקרי של צה"ל במלחמת יום הכיפורים הסתמך על חיל השריון. כוחות השריון בכלל החזית הדרומית כללו 500 טנקים,[12] מהם 30% מדגמים ישנים. חלק מהיחידות לא היו מצוידות בציוד ובחימוש מלא כתוצאה מהמחסור ואי הסדר ששרר בחלק מהימ"חים בזמן גיוס כוחות המילואים.[13]
אוגדה 162 בפיקוד אברהם אדן נפרשה לאורך ציר בלוזה-טסה בכוח של 183 טנקים:
חטיבת שריון 24 (מדיוויזיה ממוכנת 23 שהתמקמה על הגדה המערבית של תעלת סואץ בגזרה זו) תגברה את הדיוויזיה המצרית השנייה.
דיוויזיית חי"ר 16 בפיקוד בריגדיר גנרל עבד ראב אל-נבי חאפז. הדיוויזיה פעלה בגזרת ציר החת"ם בסמוך לאזורי "חמוטל", "מכשיר" ו"חמדיה" ובאזור דוורסואר, וכללה שלוש חטיבות:
חטיבת חי"ר 16
חטיבת חי"ר 112
חטיבה ממוכנת 3
בגזרתה הצפונית של הארמייה השלישית:
חטיבה עצמאית אמפיבית 130, בפיקוד קולונל מחמוד שועייב
כמו כן, שתי דיוויזיות, ממוכנת ומשורינת, היוו עתודה ארמיונית בגדה המערבית של תעלת סואץ.[22]
תכנון המתקפה וההיערכות המצרית
התרחיש שצה"ל נערך אליו בשנים שקדמו למלחמה היה של מתקפה מצרית, לא בהכרח כוללת, שתיעצר על קו המים. התוכנית הצה"לית הייתה שגם אם למצרים יהיו הישגים טריטוריאליים מקומיים, מיד תונחת עליהם התקפת נגד. גישה זו גרסה הכרעה התקפית בכל מחיר ומעבר ממגננה להתקפה במהירות, גם אם עדיין בנקודות מסוימות טרם נבלם הכוח המצרי.[23][24] בשני ימי הלחימה הראשונים פעלו יחידות השריון של צה"ל שהיו בקו האש במסגרות קטנות של פלוגה ומחלקה, תוך מאמצים לסייע באש ולחלץ את אנשי המעוזים, ולא הגיעו למיצוי "אפקט השריון" של לחימה במסגרות גדולות.[25] שני גורמים אלו היו מהמובילים לתוכנית מתקפת הנגד.
לטענת ברטוב, העדיף דוד אלעזר שצה"ל יישאר במגננה ויצא להתקפת נגד רק בעקבות שבירת המתקפה המצרית,[26] אלא שבהכרותו עם הצבא המצרי, סבר שהמצרים לא יתקיפו במהירות ויעדיפו לפעול עקב בצד אגודל, תוך עיבוי המערך שלהם בגדה המזרחית בנשק נ"ט ופרישת שדות מוקשים. הוא חשש שעיכוב בהתקפה הישראלית יביא לכך שבהתרחשה, ימצא צה"ל מול מערך הגנתי סדור שקשה להבקיעו. כמו כן, סבר שעיכוב בהתקפה יאפשר למצרים להעביר עוד טנקים רבים לגדה המזרחית.[27]
ב-7 בערב התקיימה בחמ"ל פיקוד דרום שבאום חשיבהקבוצת פקודות בהשתתפות הרמטכ"ל, דוד אלעזר, אלוף פיקוד הדרום ומפקדי האוגדות, למעט האלוף שרון שהגיע באיחור אחרי שבמסוק שעמד להטיסו נתגלתה תקלה טכנית. הרמטכ"ל הציג את התוכנית שגיבש. על פי התוכנית, אוגדה 162 אמורה הייתה לתקוף מן האגף את הארמייה השנייה בכיוון מצפון לדרום, בין ציר לקסיקון הסמוך לתעלה ובין ציר החת"ם. הכוחות הוזהרו שלא להיכנס לטווח של שלושה קילומטרים מתעלת סואץ מחשש לירי טילי נ"ט מעברה המערבי ומחשש לחי"ר מצרי מחופר החמוש במטולי RPG. גונן אף הציע עוד קודם לכן, בישיבה נפרדת עם הרמטכ"ל, לצלוח את התעלה, אך אלעזר הורה שאין לצלוח את התעלה ללא אישור ממנו. אוגדה 143 הייתה אמורה להמתין בגזרה המרכזית כדי לסייע לאוגדה 162 במידת הצורך, ואם הכוחות שבצפון יכריעו את המצרים, אמרה התוכנית שאוגדה 143 תתקוף, גם היא מהאגף, בכיוון מצפון לדרום את הארמייה השלישית בכיוון העיר סואץ.[28] אלעזר קבע כי גם היציאה של אוגדה 143 דרומה מהגזרה המרכזית תתבצע רק לאחר אישור שלו.[29]
שרון, שהגיע בערך ב-9 בערב, כשהרמטכ"ל עמד לעזוב, תודרך על ידו בקצרה ונתבקש להתעדכן אצל גונן בפרטי התוכנית. לפני עזיבת הרמטכ"ל הציע שרון לחלץ במשך הלילה חלק מאנשי המעוזים וטען כי ניתן לצלוח את התעלה. אלעזר סירב לאשר את פעולת הלילה לחילוץ המעוזים הואיל וגונן העריך, עוד קודם לכן, כי פעולה שכזו עלולה לגרום פגיעה בכ-50 טנקים.[30][31] בישיבה נכח גם רמטכ"ל העבר יצחק רבין ולטענת ברטוב, סבר רבין גם מספר שנים לאחר המלחמה כי התוכנית "הייתה הטובה ביותר האפשרית".[32] אדן, ששב חזרה לחמ"ל יחד עם שרון, טוען כי גם בהיעדר הרמטכ"ל לא אישר גונן ניסיון לחילוץ המעוזים, אך אולי משום שלא נוח היה לו לסרב לשרון הוותיק והמנוסה, הוא פסק כי בלילה לא יעשה ניסיון חילוץ, אך אם יגיע מידע מודיעיני חדש במשך הלילה, תתבצע על ידי הפיקוד הערכת מצב חדשה לפני תחילת ההתקפה המתוכננת.[33]
על פי ברטוב, עקרונות ההתקפה שנמסרו על ידי אלעזר לדיין בטלפון (בנוכחות ראש אג"ם, ישראל טל וראש אגף מודיעין, אלי זעירא) היו חמישה:
ההתקפה תתנהל בגדה המזרחית נגד ריכוזי השריון של שתי הארמיות המצריות
הכוחות התוקפים לא יתקרבו לתעלה לטווח בו יהיו חשופים לפגיעת טילי נ"ט
ראשי הגשר המצריים יותקפו מהאגף (מצפון או מדרום, בהתאם לתוכנית הסופית) ולא מהחזית
מטרת ההתקפה אינה צליחת התעלה ואינה חילוץ אנשי המעוזים ואלו יתבצעו רק אם תנחל ההתקפה הצלחה גדולה
בכל שלב, במשך היום כולו, תמצא רק אוגדה אחת בקרב תנועה ושתי האוגדות האחרות תהיינה באותה עת ערוכות לבלימה ולסיוע לאוגדה התוקפת.[34]
קצת אחרי חצות שינה גונן את תוכניתו. נראה שעל בסיס מידע מודיעיני אופטימי הוא שינה את ההוראות לאדן ופקד עליו לנוע לכיוון המעוזים "חיזיון" ו"פורקן" (מצפון לאגם המר הקטן סמוך לגשר פירדאן) ולהתכונן לצליחה ליד מעוז "מצמד" באזור דוורסואר. למרות פקודה זו, תכנן אדן לשמור על ההוראה הראשונית ולא לתת ליחידותיו להיכנס לטווח של טילי הנ"ט שמעבר תעלת סואץ.[19] בנוסף, על פי דרישת ראש ענף מבצעים במטכ"ל העבירו גונן וסגנו, אורי בן ארי, פקודת מבצע מסודרת של תוכנית ההתקפה.[35]
על פי תוכנית זו, אוגדה 162 אמורה הייתה לתקוף מן האגף את הארמייה השנייה מצפון לדרום, בין ציר לקסיקון הסמוך לתעלה ובין ציר החת"ם ולהיערך לחציית התעלה באזור המעוזים "חיזיון" ו"מצמד", במידה והדבר יתאפשר,[36] כדי לתפוס "ראשי גשר" בצד המערבי של התעלה.[37] הכוחות הוזהרו שלא להיכנס לטווח של שלושה קילומטרים מתעלת סואץ מחשש לירי טילי נ"ט מעברה המערבי ומחשש לחי"ר מצרי מחופר החמוש במטולי RPG. אוגדה 143, שישבה באזור צומת טסה על ציר החת"ם, הייתה אמורה להמתין בגזרה המרכזית כדי לסייע לאוגדה 162 במידת הצורך. בהמשך, לאחר שאוגדה 162 תכריע את המצרים בגזרתה (בין המעוזים "מילנו" ו"מצמד"), תתקוף אוגדה 143 מצפון לדרום, מאזור צומת טסה ועד אזור מעוז "אגרופית" בצפון מפרץ סואץ, את כוחות הארמייה השלישית המצרית שחצו את התעלה מזרחה, מאגפם הצפוני. לאחר שישמידו כוחות אוגדה 143 את כוחות הארמייה השלישית (בדגש על דיוויזיות החי"ר המצריות ה-7 וה-19) עליהם להיערך לחציית התעלה מערבה, באזור העיר סואץ[38]על פי התוכנית שהועברה למטכ"ל היו שתי חלופות תקיפה: "אריה" - תקיפה של אוגדה 162 דרומה, ו"דוב" - תקיפה של אוגדה 143 דרומה.[39] ועדת אגרנט ציינה כי לפקודה זו לא הייתה משמעות שכן היא לא הגיעה לידיעת מפקדי האוגדות[40]
מרטין ון קרפלד מציין כי ליחידות הישראליות חסרו כוחות סיור, דבר שפגע במודיעין השטח העדכני שלהן. מפקדת פיקוד דרום סברה שהמצרים כבר הגיעו במקומות רבים לציר החת"ם, אולם למעשה, הגיעו המצרים רק למרחק של 5-6 קילומטרים מזרחית לקו המים. הישראלים נטו להפריז במספר הטנקים והצוותים שעמדו לרשותם ובמקביל, העריכו את כמות הטנקים המצרית הערכת חסר. כמו כן, היו בעיניהם הטנקים חזות הכל והם לא נתנו את המשקל הראוי לכוחות החי"ר המצרי. הם אף סברו שהמצרים ינקטו בדוקטרינה הסובייטית של חי"ר העוקב אחרי הטנקים בשעה שהמצרים העמידו בחזית את כוחות החי"ר.[41]
המשימות שקיבלו הדיוויזיות המצריות שצלחו את התעלה ליומה השלישי של המלחמה היו:
בהכנותיהם למלחמה ניתחו המצרים את החוזקות והחולשות של צבאם. הם הגיעו למסקנה כי הם נחותים מצה"ל הן ביכולת לקבל סיוע אווירי והן בכוח האש של דגמי הטנקים שבידיהם וביכולת ניהול קרב תנועה ואש, עיצבו את הכוחות כך שמחצית מהטנקים שברשותם נערכו בגדודים שסופחו לחטיבות החי"ר והמחצית השנייה נערכה בחטיבות שסופחו לדיוויזיות החי"ר. השימוש בטנקים היה במכוון כ"תותחי נ"ט מתנייעים". המצרים סברו שבדרך זו הם יאפשרו לחיילי החי"ר ולחוליות הנ"ט הגנה וכך יפצו על חולשותיהם המובנות.[43]
הקרב
הפעילות בדרום אחרי הצהרים ב-8 באוקטובר
בבוקר 8 באוקטובר, בשעה 07:50, פקד האלוף אדן על כוחותיו לנוע למשימותיהם. תוכניתו של אדן הייתה לנוע מצפון לדרום במקביל לתעלת סואץ. חטיבה 460 הייתה אמורה להיות המערבית ביותר ומטרתה לחבור למעוז "חיזיון" וחטיבה 217 הייתה אמורה לנוע באותו כיוון ממזרח לה, כשמטרתה חבירה למעוז "פורקן" שמול אסמאעיליה. חטיבה 500 הייתה אמורה לנוע מזרחית לציר החת"ם.[19] תוכניתו של אדן השתבשה מיד עם מתן פקודת התנועה כאשר שתי פלוגות של טנקי T-62 מחטיבה 15 (דיוויזיה 18 המצרית) תקפו כוח ישראלי סמוך לקנטרה. אדן חשש מאיגוף מצרי שיכתר את כוחותיו מצפון ועל כן פקד על חטיבה 217 להישאר במקומה, להיערך מול האיום שמצפון ולהיות מוכנה לתנועה דרומה למילוי משימותיה על פי פקודה. כמפקד הכוח שנשאר מול קנטרה מונה תת-אלוף קלמן מגן, מפקד הגזרה הצפונית.[19] לטענת אדן, עד שעה 9:00 לא נתקלה חטיבה 460 בהתנגדות ממשית, למעט ירי ארטילרי מצרי, והגיעה עד לשטח המישורי שבין תעוז "הברגה" ובין גשר פירדאן, שם אף יצרה קשר עם יחידת טנקים מאוגדת שרון. לאחר שחטיבה 217 החלה לנוע מאזור קנטרה דרומה, הודיע אדן לגונן כי הוא מוכן להתחיל בניסיון התקרבות למעוז "חיזיון" אך העמיד תנאי שיקבל סיוע אווירי שיפגע בכוחות מצרים שעל הרמפות והסוללות שמשני צידי התעלה.[44]
התקפת גדוד 19 מול הדיוויזיה המצרית השנייה
גדוד 19 (בפיקודו של חיים עדיני), גדוד שריון במילואים שסופח לחטיבה 460, נע תחת אש ארטילרית מצרית, הצליח להתקדם עד סמוך לגשר פירדאן וניהל בהצלחה, תוך כדי תנועה, קרב עם כוחות מצריים מהדיוויזיה המצרית השנייה.[45] באותו אזור תוגברה הדיוויזיה המצרית השנייה על ידי חטיבת שריון 24 שהשתייכה במקור לדיוויזיה ממוכנת 23. שתי חטיבות החי"ר יצרו את הקו הראשון במערך המצרי וחטיבה ממוכנת נערכה בקו השני. חטיבת הטנקים 24 נערכה בקו אחורי ויועדה לשמש כעתודה במידה והישראלים יצליחו לפרוץ את המערך המצרי.[46]
בהתקדמם מערבה, הותקפו הטנקים על ידי יחידות חי"ר המצוידות בנשק נ"ט, ואף על פי שארבעה טנקים מהכוח הישראלי הושמדו, הצליח הכוח להגיע עד 500 מטרים מקו המים ודיווח על כך.[47] מעודד מהצלחת הפעולה הורה גונן לאדן לצלוח את התעלה עם יחידה קטנה. אדן התנגד לתוכנית הצליחה בקבוצת הפקודות שנערכה באום חשיבה וגם סבר שפקודה זו היא בניגוד לתכנון המוקדם, אולם העריך כי בידי גונן מידע שאינו מצוי ברשותו ולא ערער על הפקודה.[48] בינתיים, בסביבות 10:30, נתקל גדוד 19 בכוחות חי"ר נוספים ונגרמו לו אבדות כבדות. הוא נסוג תוך ש-15 מתוך 22 הטנקים שלו הושמדו ו-18 מחייליו נהרגו.[49] הגדודים האחרים של חטיבה 460, שהיו אמורים לנוע בעקבות גדוד 19, סטו בתנועתם מזרחה, לא נכנסו כלל למגע אש עם המצרים והגיעו לציר החת"ם.[49][50]
לטענת אדן, גונן וראש המטה שלו, אורי בן ארי, התעלמו במשך כל הבוקר מדיווחיו על קשיים ומבקשותיו לסיוע אווירי ולסיוע מאוגדת שרון, ולחצו עליו פעמים רבות לתפוס מאחזים בגדה המערבית, להתקדם דרומה, לכבוש את אזור החווה הסינית ולצלוח את התעלה גם שם.[51]
אישור המשך המתקפה הישראלית
פיקוד הדרום לא ידע על מצבו הקשה של גדוד 19. בחמ"ל הפיקוד השתררה אווירה אופטימית שחיש מהר הגיעה גם למטכ"ל בתל אביב. בשעה 10:15, תוך שהוא מפחית בחשיבות הדיווחים השליליים שהחלו להגיע מאזור הקרב, ביקש גונן מאלעזר אישור לצלוח את התעלה. אלעזר נמצא באותה עת בישיבת הממשלה, ולא דיבר ישירות עם גונן, אלא נתן לעוזרו, רחבעם זאבי וראש לשכתו, אבנר שלו, לשוחח אתו. לאחר חמש פעמים בהן קראו לו עוזריו לצאת מהישיבה (בחלק מהפעמים העבירו לו פתקים אל חדר הישיבות) כדי לדווח על הדו-שיח עם גונן, שוכנע אלעזר מהדיווחים האופטימיים (ללא שדיבר עם גונן ישירות) ובסופו של דבר אישר לצלוח את תעלת סואץ. בנוסף, אישר לגונן את בקשתו להורות לשרון לנוע דרומה, אך לא במגמת תקיפה בכיוון דרום מערב, אלא לכיוון הכביש המתחבר למעבר הגידי כך שיהיה עליו לתקוף את הארמייה השלישית בהתקפה חזיתית לכשתתקבל הוראת ההתקפה.[52][46]
ב-10:45 הורה גונן לאדן לצלוח את התעלה,[46] ולשרון הורה להתכונן למשימת תקיפת הארמייה השלישית.[50] אדן ביקש מגונן שיעביר אחד מגדודי אוגדה 143 להיות תחת פיקוד הכוח שלו מאחר שחשש ממתקפה על אגפו הדרומי. גונן אישר זאת והורה לשרון לבצע, אלא שזה סירב לוותר על אחת מחטיבותיו.[46] לאחר המלחמה, בעדותו בפני ועדת אגרנט, הכחיש שרון כי קיבל הוראה שכזו.[53] גם בשעות שלאחר מכן המשיכה האווירה האופטימית בחמ"ל פיקוד דרום. הדיווחים מאוגדה 162 דיברו על קשיים אך על שליטה באירועים.[54]
התקפת גדוד 113 מול הדיוויזיה המצרית השנייה
ב-14:30 נשלחו שני גדודים להתקפה נוספת על גשר פירדאן, אל אותה גזרה בה פעל גדוד 19 קודם לכן: גדודים 113 (בפיקוד אסף יגורי) ו-142 (בפיקוד נתן פירעם) מחטיבה 217 וגדוד 430 (בפיקוד אלישיב שמשי) מחטיבה 500 שהוכפף תוך כדי קרב לחטיבה 217 ואמור היה להיות בקו האחורי בעת ההתקפה. בעת ההתקדמות נפתחה אש מצרית על גדוד 142 והוא נעצר. גדוד 430, שהיה ברשת הקשר של חטיבה 500, טעה בזיהוי התפתחות הקרב וסבר שגדוד 113 המתקדם שייך לחטיבה השכנה (חטיבה 460), ועל כן לא התייחס להתקדמותו ונעצר גם הוא בעקבות גדוד 142. גדוד 113 נכנס לשטח הריגה בין שתי חטיבות החי"ר המצריות שבקו הראשון ובין החטיבה הממוכנת שהייתה בקו השני. למצרים היה מידע מודיעיני על ההתקפה המתקרבת והם הכינו את כוחותיהם בהתאם. בתוך דקות מפתיחת האש על ידי הכוחות המצריים ספג גדוד 113 32 הרוגים ו-18 טנקים שהושמדו. הטנק של אסף יגורי, המג"ד, נפגע וכאשר הוא ואנשי צוותו מצאו מסתור במכתש של פגז הם נשבו.[55]
ב-14:05, בעת שבפיקוד דרום שררה עדיין הידיעה כי באוגדה 162 נמצאים העניינים בשליטה, הגיעו לחמ"ל ידיעות על כך שהמצרים עומדים לפתוח במתקפה. גונן מצא שחטיבה אחת של שרון, חטיבה 421 (בפיקוד חיים ארז), כבר הגיעה לגזרה הדרומית ושתי חטיבות נוספות נמצאות באזור טסה. גונן שלח במסוק את תא"ל ששון יצחקי, ראש מטה פיקוד הדרום, וזה, לטענת שרון, הורה עתה לשרון לפנות חזרה צפונה לגזרה המרכזית ולסייע הן בבלימת המתקפה המצרית והן בייצוב קו ההגנה של אוגדה 162.[56] בדרכו צפונה קיבל ארז הוראה לתקוף את החווה הסינית שבגזרה המרכזית.[50]
מתקפת הנגד המצרית
ב-14:30 החלה ההתקפה המצרית בה הותקף האגף הדרומי של אוגדה 162 על ידי חטיבה ממוכנת מצרית שהצליחה לכבוש שני תעוזים על ציר החת"ם. בנוסף, הצליחו כוחות מצריים לכבוש את אזור "מיסורי" ו"אמיר" (השמות במפת קוד סיריוס לאזור "החווה הסינית") ולרכז כוחות גדולים בנקודות מפתח ממזרח לאגם המר הקטן (באותה שעה נערכו גם התקפות מצריות בגזרה הדרומית של תעלת סואץ). כמו כן, כבשו הכוחות המצרים את מתחמי "חמוטל" ו"מכשיר". בשעות אחר הצהריים לא היה ברור עדיין מצבה של אוגדה 162 ומצב זה של ערפל קרב נמשך עד שעות הערב. בשעה 17:10 דיווח גונן לאלעזר כי חטיבה 217 הנמצאת באגף הדרומי של אוגדה 162 עומדת בפני מתקפה מצרית נרחבת וכי לא תוכל לעמוד בה. במצב זה העדיפו אלעזר וגונן להורות על נסיגת אוגדה 162 וביטול ההתקפה המתוכננת על החווה הסינית כך שאוגדה 143 תישמר כעתודה למקרה של פריצה מצרית.[57][50]
חיל האוויר הישראלי, שהעדיף בימים הראשונים לרכז את המאמץ בגזרה הסורית, עסק באותו יום בתקיפת סוללות טילי קרקע-אוויר בגזרת פורט סעיד[58] ובתקיפת הגשרים שעל תעלת סואץ,[59] וכוחות הקרקע הישראלים סבלו מחסרונו של סיוע אווירי.
במשך חלק גדול משעות הקרב מיסכו המצרים את רשתות הקשר הישראליות והצליחו להקשות על הישראלים את העברת דוחות המצב והפקודות.[60]
תוצאות הקרב
שריון ישראלי פגוע בסיני
בערבו של יום הקרב היה ברור כי המתקפה הישראלית נכשלה. המצרים השתלטו על כל שטח קו בר-לב ואף כבשו חלקים מציר החת"ם המרוחק 8-10 קילומטרים מתעלת סואץ. הפיקוד הישראלי החליט להתמקד במגננה בניסיון למנוע פריצת הקו על ידי המצרים. תוצאות הקרב הראו כי צה"ל לא נערך למתקפה בצורה מספקת. תקיפות השריון הישראלי נעשו ללא סיוע של חי"ר ועם סיוע ארטילרי מועט. בעקבות כישלון המתקפה החליט צה"ל לייצב קו הגנה בסיני ולרכז את מרב מאמציו בחזית הסורית.[61]
ניתוח הקרב
ון קרפלד מונה מספר עניינים שלגביהם ניתן לבקר את ההחלטה הישראלית לצאת למתקפה בחזית הדרום, במועד שנקבע:
חוסר הארגון של הכוחות הישראלים כשפלוגות וגדודים הוכפפו ליחידות שלא היו יחידות האם האורגניות שלהן
ההחלטה לבצע מתקפה בו-זמנית מול הסורים ומול המצרים
ההחלטה על מתקפה מדורגת ולא על התקפה מרוכזת
ההחלטה על מתקפה לאורך החזית ולא הבקעה בנקודה אחת
הוא טוען כי לגבי מספר נקודות אין ויכוח לגבי הכשלים בכוח הישראלי:
סיכום הישיבה בערב 7 באוקטובר היה מעורפל והיה נתון לפרשנויות, כפי שאכן התברר מאוחר יותר כשכל מפקד שנכח טען שהבין דברים אחרים. ייתכן ולבלבול והמהומה ששררו בחמ"ל פיקוד דרום ובמפקדת המטה הכללי תרמו לחוסר בהירות זה.
שרשרת הפיקוד הייתה פגומה. גונן פקד על שני אלופים שהיו מפקדיו בעבר הלא רחוק. אדן כלל לא העריך את גונן עוד לפני המלחמה,[63] ואילו שרון עקף בשיטתיות את גונן, גם בימי המלחמה הראשונים, ודיבר ישירות עם הרמטכ"ל.[64]
שי תמרי, שהיה קצין אג"ם פיקוד דרום בזמן המלחמה (וכשנה וחצי לפניה), טוען שהכשל העיקרי במתקפה נבע מכשלים בחשיבה המערכתית. לטענתו, המטרה שהותוותה לפיקוד דרום בפורום המטה הכללי ב-14 במאי 1973 הייתה: "למנוע כל הישג צבאי מהאויב ולהנחיל לו מפלה צבאית והשמדת כוחות ולזכות ביתרונות צבאיים הן ביחסי כוחות והן בקווי הפסקת אש חדשים." תמרי טוען שתוכניות "שובך יונים" ו"סלע" לא התאימו למטרה זו של מניעת הישג צבאי וכי התוצאה הייתה שתוכנית מתקפת הנגד הייתה בצורה ובשטח שלא תורגלו בעבר, לעומת תוכניות המתקפה המרוכזת במטרת צליחה שכן תורגלו. כשל נוסף שבא לידי ביטוי בקרב, הוא אי הכנת השריון הישראלי להתמודדות מול מערך רווי נ"ט.[36]
קיימת טענה כי התגובות הכושלות של ישראל בימי הלחימה הראשונים בחזית הדרום לא נבעו כתוצאה מההפתעה מפרוץ המלחמה, אלא כתוצאה מדוקטרינת לחימה שהתאימה אולי להתמודדות מול הצבא המצרי במלחמת ששת הימים אך מול הצבא המצרי של 1973 עבר זמנה, וכי יום הקרב של 8 באוקטובר היה ההפגנה הברורה ביותר של הדוקטרינה הכושלת.[65][36]
לאחר הופעתו של דיין בטלוויזיה בערב שלפני כן, שבה, למרות הביטחון שהביע בכוחו של צה"ל, נראו פניו שלא כתמול שלשום, הייתה הופעתו הבוטחת והנחרצת של אלעזר ההפך הגמור. למחרת, הופיע אלוף (מיל.) אהרן יריב, גם הוא בטלוויזיה הישראלית, ומסר דיווח מאוזן על המצב, אך ההתבטאויות הסותרות הביאו לבלבול בציבור הישראלי ויצרו פער אמינות שנמשך עוד זמן רב.[66] התבטאותו "אנחנו נשבור להם את העצמות" הפכה, בעיני הציבור הישראלי שלאחר המלחמה, לאחד מהסמלים הבולטים לאי הידיעה בה היו נתונים הרמטכ"ל ומקבלי ההחלטות בצמרת הישראלית.[67]
אור ליום 9 באוקטובר, בישיבה שנערכה ב-04:30 בבור עם צמרת הפיקוד הצה"לי, המשיך משה דיין לדבוק בגישתו טרם המתקפה הכושלת והמליץ שנית על נסיגה לקו שארם א-שייח' והמעברים, ובנוסף, על גיוס של מבוגרים ושל צעירים בגיל טרום גיוס. דבריו הכו בהלם את הנוכחים.[68][69]
ב-10 באוקטובר מונה חיים בר-לב ל"נציג הרמטכ"ל בחזית הדרום"[70] מינוי שלמעשה החליף את אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן. ההחלפה נעשתה הן בשל כישלון המתקפה ב-8 באוקטובר והן כתוצאה מיחסים עכורים ששררו בין שרון ובין גונן.[61]
בעדותו בפני ועדת אגרנט טען אריאל שרון כי:
"אני לא ראיתי שום יום בכל המערכה הזאת שהיה יותר קריטי מה-8 לחדש. מצד אחד המצרים נעים קדימה למילוי, לתקיפת קו הרכסים אנחנו באותו זמן יש לנו מספיק כח, אבל אנו מוציאים למעלה ממחצית הכח שהיה לנו. מוציאים אותו ומריצים אותו דרומה. האוגדה שקבלה הוראה לתקוף בגזרה הצפונית לא מבצעת תקיפה אוגדתית ולא מבצעת מתקפה מצפון לדרום אלא ממזרח למערב.
— עדות שרון בפני ועדת אגרנט, עמ' 46-47.
ההיסטוריון הצבאי מרטין ון קרפלד קבע בספרו "Command in war" כי "הייתה זו התבוסה הגדולה בהיסטוריה של צה"ל".[71]
^Gawrych, Dr. George W. (1996). The 1973 Arab-Israeli War: The Albatross of Decisive Victory. Combat Studies Institute, U.S. Army Command and General Staff College, עמ' 53.
^אורי בר-יוסף, התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים, הוצאת דביר, 2023, עמ' 270
^על פי ברטוב, עמ' 114, היו מספרי הטנקים בהתאמה, 37, 63, 75.
^שאזלי, עמ' 169-170, מדווח על מעבר 1,020 טנקים לגדה המזרחית ביממה הראשונה למלחמה, לעומתו, חיים לסקוב, בשבתו בוועדת אגרנט (עדות שרון בפני ועדת אגרנט, עמ' 45), מעריך 900-1,000 טנקים שחלקם נפגעו במהלך קרבות היומיים הראשונים
^ 123שי תמרי, "התקפת הנגד של 8 באוקטובר: כשל החשיבה המערכתית בפיקוד הדרום", מאמר ב"טראומה לאומית: מלחמת יום הכיפורים אחרי שלושים שנה ועוד מלחמה", עורכים משה שמש וזאב דרורי, אוניברסיטת בן-גוריון, 2008, עמ' 224-213, לטענת שי תמרי, קצין אג"ם של פיקוד דרום בזמן המלחמה, מעולם לא נבדקה היתכנות מעבר הטנקים הישראלים הכבדים על גשרי הצליחה המצריים.
^תרשים פקודת מרשם פיקודית למתקפת ה-8 באוקטובר. הספר "מלחמת יום כיפור.זמן אמת." ר. ברגמן וג. מלצר. עמ' 116.
^תרשים פקודת מרשם פיקודית למתקפת ה-8 באוקטובר, תמלילי הקשר והסיכומים. הספר "מלחמת יום כיפור.זמן אמת." ר. ברגמן וג. מלצר. עמ' 116-125.
^ההיסטוריון יואב גלבר, ששימש כעוזר המדעי לוועדת אגרנט, מציין כי גישת דיין הייתה ריאלית והיו לה גם יתרונות והיא לא נבעה מפאניקה כפי שסוברים רבים. יואב גלבר, "דיין לא נשבר", ידיעות אחרונות, 6 באוקטובר 2010, עמ' 25
