PROFILPELAJAR.COM

הצבא המצרי במלחמת ששת הימים הוכה על ידי חיל האוויר הישראלי בתחילת המלחמה והובס על ידי צה"ל עם סיומה. הצבא המצרי במלחמת ששת הימים הונהג על ידי גנרל מוחמד פאוזי רמטכ"ל צבא מצרים.

ב־14 במאי 1967 הכריז נאצר על גיוס כללי לצבא מצרים.^[1]

חיל הים המצרי

עיקר כוחו של הצי המצרי התרכז בנמל אלכסנדריה, בו היו גם מפקדת הצי ומתקני התחזוקה שלו. הנמל השני בגודלו במצרים היה נמל פורט סעיד, אך בו לא החזיקו המצרים יחידות צי גדולות דרך קבע, אלא השתמשו בו בעיקר כבסיס מעבר לים סוף. למרות זאת הייתה חשיבותו המבצעית של נמל זה רבה, בהיותו בסיס יציאה לעבר חופי ישראל: בשל המרחק הגדול מאלכסנדריה לחיפה, כ-400 קילומטר, היה על ספינות הטילים והטרפדות של חיל הים המצרי לתדלק בפורט סעיד כדי לפעול ביעילות מול חופי ישראל.

יחידות חיל הים – המשחתות, הפריגטות, שולות המוקשים, הציידות, ספינות הטילים והטורפדות, הצוללות והנחתות – היו ערוכות בנמלי הים התיכון, אלכסנדריה ופורט סעיד, והים האדום, סואץ וע'רדקה. והם מנו יותר מ-80 כלים. הריכוז הגדול שלהם היה בים התיכון, במיוחד בנמל אלכסנדריה, שעסק גם בפעילות המסחרית, ובו נמצאו סדנאות התיקונים הראשיות של חיל הים. בפעולת פורט סעיד נכללו הסטילים המצריים. ובסופו של המערכה הושמד הסטי"ל^[2].

אחוז השמישות של כלי השיט לא עלה על 50 אחוזים, מלבד הספינות (על פי המונח, כנראה הכוונה לספינות הטילים או הטורפדו), שעמד על 80 אחוזים. בזירת תימן לא היו כלי שיט עם פרוץ המלחמה, מלבד נחתת, פריגטה ושולת מוקשים. עם ההחרפה במשבר מפרץ עקבה, הועברו מספר יחידות ימיות עיקריות לים האדום, וכך הופר האיזון הטקטי בחיל הים.

למרות שמשימות ארטילריית החופים נכללה במסגרת משימות ההגנה של חיל הים, והם היו ערוכים בנמלים הימיים, הרי שעד 1967 הם היו שייכים למנהלת הארטילריה, ושיתוף הפעולה ביניהם ובין חיל הים והתאום בניהול מבצעי המלחמה היה מוגבל.

תוכנית ההגנה הימית

תוכנית ההגנה כללה צעדים להתמודד מול אפשרות זו, וכללו הערכות יחידת הגנת החופים באל-עריש עם תותחי 130מ"מ ניידים ומצוידים במכ"ם בעל יכולת גילוי של ספינות המתקרבות לחוף ממרחק רב. כן הוכנו אמצעי הקשר הדרושים להתקשרות מהירה עם בסיס פורט סעיד, בו היה ערוך הכוח הימי שהוקצה לשיתוף פעולה עם הכוחות שהגנו על סיני, שרובו היה ספינות הטורפדו.

ניסיון להנחית כוח על חוף סיני במפרץ עקבה

הניסיון היה להנחית כוחות חי"ר וטנקים בנבק שעל חוף סיני במפרץ עקבה. חיל הים שלח לאזור שארם אל-שיח' שלוש נחתות/נושאות טנקים, כשכל אחת מהן יכולה לשאת 3 טנקים או לחליפין כוח חיל רגלים על נשקו, כדי לבצע משימה זו. אך הדבר נכשל, ורק נושאת טנקים אחת הצליחה להגיע ליעדה בחוף שמדרום לנבק, בשל הרעת תנאי מזג האוויר במקום בתקופה זו. עם זאת, הכוחות הרוויחו אימון בהעמסה ובתנועה בים, דבר שסייע להם מאוד בעת הנסיגה מהמקום בדרך הים מאוחר יותר.

חיל האוויר המצרי

בתוך שעות בודדות הושמד על הקרקע כמעט כל חיל האוויר המצרי ונזק רב נגרם לבסיסים ולמסלולי ההמראה שלו. בסך הכול השמיד חיל האוויר בהתקפה הראשונה 350 מטוסי קרב ערביים ונטל את השליטה באוויר למשך כל ימי הלחימה, בהם הושמדו בסופו של דבר 451 מטוסי אויב, מול 46 בלבד של צה"ל חלק מהמטוסים המצריים שלא נפגעו בתקיפת בסיסיהם במטס הראשון הצליחו להמריא והימלט לשדות תעופה אחרים, לכן, הגל השני של מטוסי הפצצה ישראלים יצא לתקוף מטרות שלא נחרבו לגמרי, עוד שישה שדות תעופה: מנצורה, בילביס, חילוואן, מינייה, ע'רדקה ולוקסור. המטוסים התוקפים טסו הפעם בגובה רב, ללא חשש התגלות, לאחר שמערכת הבקרה המצרית שותקה. במהלך ההפצצות התנהלו קרבות אוויר עם מטוסים מצרים שהצליחו להמריא לפני שנפגעו שדות התעופה. במרבית המקרים הופלו המטוסים המצרים. במהלך המטס הראשון נפגעו מטוסים ישראלים. באחד המקרים, טייס המיראז' יאיר נוימן נפגע בקרב עם מיג 21 וצנח באזור הדלתה של הנילוס, שם רצחו אותו כפריים[30][31]. מנו הכוחות המצריים מטוסי יירוט והפצצה הוצבו בשדות-תעופה שבתוך חצי-האי סיני ובבסיסים אוויריים באזור תעלת סואץ ואף בסביבות קהיר והדלתה. חלק משדות התעופה המצריים הופצצו פעם נוספת וחלק מהפצצות צוידו במרעומי השהיה, כדי שיתפוצצו בשעות הלילה וימנעו שימוש במסלולים בשעות החושך.

רקע על החילות
חיל הים המצרי	חיל האוויר המצרי
צי של יותר מ-80 כלים	451 מטוסי קרב
הושמד ברובו	הושמד
מפקדיו: אדמירל סולימאן עיזאת אך הוא הוחלף בהפסקת האש	מפקדיו: עאבד אל חמיד עבד ואיסמעיל מוחמד לביב

זרוע היבשה

בתחילת מאי 1967 הציבה מצרים שתי דוויזיות חי"ר, האחת ברצועת עזה והשנית במרכז סיני, לצד מספר חטיבות עצמאיות שהוצבו בקרבת הגבול. ביוני הוצבו בשטח סדר כוחות גדולים בהרבה: ארבעה דוויזיות חי"ר, דיווזיות השריון הרביעית, כוח משימה נייד ברמת חטיבה, ארבעה חטיבות חי"ר עצמאיות וארבע חטיבות שריון. הכוחות כללו כ־900 טנקים וכמאה אלף חיילים.^[1]

בכפוף לכוחות המצרים היו כוחות פלסטיניים של אש"ף.

במצרים תוכננה ב־1966 תוכנית קאהר ("המנצח") להגנת סיני. על פי התוכנית נועד לעמוד בראש הכוחות מפקד שדה הכפוף למטכ"ל המצרי. ב־15 במאי מונה פיקוד קדמי, שנועד לפקד על פיקוד השדה. עבד אל-מוחסן כאמל מורתגי מונה למפקד החזית, אך הוא הגיע לסיני רק ב־29 במאי, ולא הכיר את תוכניות הקרב ותנאי השטח כראוי. הצבא המצרי החליף גם את כל מפקדי הדוויזיות בשבועות שלפני המלחמה, דבר שלא תרם לייצוב שרשרת הפיקוד.^[1]

כוחות הצנחנים

לואא' (אלוף) עבד אל-מונעים ח'ליל היה מפקד כוחות הצנחנים של הצבא המצרי ומפקד מרחב שארם א-שייח' ב-1967.

מערך השריון והחי"ר

בעומק השטח נפרסו דיוויזיות השריון והחי"ר כקו הגנה שני. הכוחות המצריים מנו שבע דיוויזיות (מאה אלף חיילים), שתיים מהן משוריינות. לרשותם עמדו 900–1000 טנקים ומאות קני ארטילריה. ברצועת עזה נערכו חטיבות פלסטיניות, ועליהם פיקד גנרל עבד אל עזיז סולימאן.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הצבא המצרי במלחמת ששת הימים בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ Gawrych, George W. (1991). "The Egyptian Military Defeat of 1967". Journal of Contemporary History. 26:2: 277–305. doi:10.1177/002200949102600205.
^ על פי אתר זרוע הים