מרגרט מדליין צ'ייס סמית (באנגלית: Margaret Madeline Chase Smith, נולדה ב-14 בדצמבר 1897 ונפטרה ב-29 במאי 1995) הייתה פוליטיקאית אמריקאית מן המפלגה הרפובליקנית. כיהנה בבית הנבחרים של ארצות הברית בשנים 1940–1949 ובסנאט של ארצות הברית בשנים 1949–1973. לאורך כל השנים היא ייצגה את מיין. סמית הייתה האישה הראשונה ששירתה בשני בתי הקונגרס של ארצות הברית. נחשבת לרפובליקאית מתונה.
בבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו בשנת 1964, סמית ניסתה להתמודד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקאית, אך נכשלה בפריימריז. למרות הכישלון, היא הייתה האישה הראשונה שמועמדת לנשיאות בוועידה של מפלגה גדולה. סמית עדיין נחשבת לאישה שכיהנה הכי הרבה זמן בסנאט מטעם המפלגה הרפובליקאית (עד השבעתה לכהונתה החמישית של הדמוקרטית ברברה מיקולסקי בינואר 2011 סמית החזיקה בשיא הסנאטורית שכיהנה הכי הרבה זמן בהיסטוריה).
ביוגרפיה
שנותיה הראשונות ותחילת דרכה
מרגרט צ'ייס סמית נולדה בסקאוהיגן במחוז סאמרסט, מיין, כבכורה מבין שישה ילדים. שניים מאחיה נפטרו לפני שהגיעו לבגרות. אביה היה ממשפחה ממוצא אנגלי שהיגרה לארצות הברית במאה ה-17. סבא של סבא רבא שלה פיקד על פלוגה ארטילרית במהלך מלחמת 1812 ובה לחם עבור צבא האיחוד במלחמת האזרחים האמריקנית. משפחתה של אמה הייתה ממוצא קנדי-צרפתי, שהיגרה לארצות הברית מקוויבק באמצע המאה ה-19. אביה היה ספר העיירה, ואמה עבדה כמלצרית, פקידה בחנות ובבית חרושת לנעליים. בגיל 12 החלה לעבוד ולעזור בכלכלת הבית.
קריירה מוקדמת
לאחר סיום לימודיה בתיכון, החלה סמית לעבוד בתקשורת ובעסקים. ב-14 במאי 1930 נישאה צ'ייס לקלייד סמית, שהיה מבוגר ממנה ב-21 שנה. עד מהרה החלה להיות פעילה בפוליטיקה. בשנים 1930–1936 כיהנה בוועדה המרכזית של המפלגה הרפובליקנית במיין. בשנת 1936 בעלה של סמית נבחר לבית הנבחרים, ולכן הזוג עבר לוושינגטון די. סי., כשסמית שימשה כמזכירתו של בעלה. היא גם שימשה כגזברית מועדון נשותיהם של חברי קונגרס.
בית הנבחרים
באביב 1940 קלייד סמית הפך לחולה מאוד, לאחר שקיבל התקף לב. לכן ביקש מאשתו להתמודד על מושבו בבית הנבחרים בבחירות העתידות להתקיים בספטמבר של אותה השנה. סמית הספיק לפרסם הודעה לתקשורת בה הכריז על תמיכה באשתו. הוא נפטר ב-8 באפריל. בבחירות המיוחדות שהתקיימו ב-3 ביוני סמית הצליחה להיבחר כיורשת מקומו של בעלה, לאחר שהמפלגה הדמוקרטית לא הספיקה להעמיד מולה שום מועמד. בכך היא הפכה לאישה הראשונה שנבחרה לקונגרס ממיין. כשלושה חודשים לאחר מכן התקיימו הבחירות הרגילות לבית הנבחרים, בהן סמית ניצחה בזכות עצמה ברוב של כ-65%.
במהלך כהונתה בבית הנבחרים, סמית עסקה רבות בעניינים הקשורים לביטחון לאומי והתמנתה לחברה בוועדת הצי. בחורף 1944 ערכה סיור של כ-25 אלף ק"מ בבסיסי הצי בדרום האוקיינוס השקט. היא גם הפכה לאזרחית הראשונה והיחידה שהפליגה בספינת חיל הים האמריקני במהלך מלחמת העולם השנייה. בנוסף על כך, סמית הצליחה לחוקק חוק המסדיר את מעמדן של נשים בצי. סמית נחשבה לרפובליקאית מתונה, אשר תמכה במדיניות הניו דיל של הנשיא הדמוקרטי פרנקלין דלאנו רוזוולט.
הסנאט
באוגוסט 1947 הכריזה סמית על התמודדותה על מקום בסנאט. היא ניהלה קמפיין ללא הוצאות כספיות רבות, תחת הסיסמה "Don't change a record for a promise" ("אל תחליף ניסיון בהבטחה"). היא ניצחה ברוב גדול בבחירות שנערכו ב-13 בספטמבר 1948, ובכך הפכה לאישה הראשונה המייצגת את מיין בסנאט, ולאישה הראשונה בתולדות ארצות הברית אשר כיהנה בשתי בתי הקונגרס. היא הושבעה לסנאט ב-3 בינואר 1949. לאחר שנה בתפקיד, היא זכתה לתשומת לב לאומית כשהייתה לחברת הקונגרס הראשונה שגינתה את רדיפת הקומוניזם של שותפה הרפובליקני לסנאט, הסנאטור ג'וזף מקארתי מוויסקונסין. בתחילה סמית התרשמה לטובה מטיעוניו של מקארתי, אך שינתה את דעתה לאחר שמקארתי לא הצליח לספק ראיות כלשהן כדי לאמת את האשמותיו. ב-1 ביוני 1950 היא נאמה במשך רבע שעה נאום שכונה בהמשך "הצהרת המצפון". במהלך הנאום סירבה סמית להזכיר באופן ישיר את שמו של מקארתי, אך גינתה אותו באופן חריף מאוד. שישה רפובליקנים נוספים חתמו על הצהרתה. בתגובה לנאום, התייחס מקארתי לסמית ולששת הסנאטורים האחרים כאל "שלגיה וששת הגמדים". הוא סילק אותה מאחת מוועדות המשנה בה הייתה חברה. כתגובה, הצביעה סמית בעד הדחתו של מקארתי מהסנאט - הצעה שהתקבלה בסופו של דבר.
ב-17 ביולי 1950 הועלתה סמית לדרגת לוטננט קולונל במילואים, והיא שירתה עד 1958. לקראת הבחירות לנשיאות שנערכו בשנת 1952, הועלה שמה של סמית' כמועמדת פוטנציאלית לתפקיד סגן הנשיא תחת המועמד הרפובליקני דווייט אייזנהאואר. סמית עצמה הכחישה את שמועות אלו. באותה השנה נבחרה סמית להיות עמיתה באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. בשנת 1959 סמית העזה להתנגד באופן מפורש לאייזנהאואר, כאשר מינה את לואיס סטראוס לתפקיד מזכיר המסחר.
בשנת 1960 התמודדה שוב לסנאט וניצחה את המועמדת הדמוקרטית לושה קורמייר (אנ'). זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות ארצות הברית שבה שתי נשים התמודדו זו מול זו על מקום בסנאט. במהלך כהונתו של הנשיא ג'ון קנדי, טענה סמית כי על ארצות הברית להשתמש בנשק גרעיני נגד ברית המועצות. כתוצאה מכך, מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב כינה את סמית "שטן בתחפושת אישה". בבוקר שלאחר רצח הנשיא קנדי בנובמבר 1963, נכנסה סמית לחדר הסנאט לפני תחילת הישיבות, והניחה ורד על שולחנו של קנדי כסנטור. כחברה בוועדת הביטחון, תמכה סמית במלחמת וייטנאם. כסנאטורית, סמית תמכה נחרצות בתוכנית החלל האמריקאית. ג'יימס וב, מנהל נאס"א, טען כי ארצות הברית לעולם לא הייתה מציבה אדם על הירח אלמלא סמית.
ב-27 בינואר 1964 הודיעה סמית על מועמדותה לנשיאות ארצות הברית. בכך, הייתה סמית האישה הראשונה בהיסטוריה האמריקאית שהתמודדה על הנשיאות במסגרת אחת מהמפלגות הגדולות. מלכתחילה סיכוייה לזכות היו מועטים, והישגה היחיד היה זכייה ב-25% מהקולות באילינוי. בוועידה הרפובליקנית שנערכה ביולי, הגיעה למקום החמישי עם כ-2.06% מהקולות. היא אמנם סירבה למשוך את שמה מההצבעה האחרונה, אך הביעה תמיכה בבארי גולדווטר לאחר שנבחר למועמד המפלגתי.
בשנת 1972 הובסה בבחירות והפסידה את מקומה בסנאט בתוצאה של 53%-47% לטובת המועמד הדמוקרטי ויליאם האת'וויי. לאחר שעזבה את הסנאט, סמית לימדה בכמה מכללות ואוניברסיטאות כפרופסורית אורחת. ב-6 ביולי 1989 היא זכתה במדליית החירות הנשיאותית מידי הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש. בשנת 1995 סמית נפטרה בגיל 97, לאחר שבץ מוחי. גופתה נשרפה, ואפרה מונח במחוז שלה במיין. ביוני 2007 הוציא שירות הדואר הפדרלי בול לזכרה.
קישורים חיצוניים
