המסורת היהודית היא מערכת תרבותית – מנהגים, טקסים, דעות ואמונות, תורה שבעל-פה, חוקים, ערכים וכללי התנהגות שנמסרו מדור לדור בקהילות יהודיות. בנוסף לדברים אלה שקיימים גם בכל המסורות האחרות, היהדות כוללת גם את כתבי הקודש: התורה, הנביאים והכתובים והתורה שבעל פה. בתנ"ך, המעמד המכונן של התהוות עם ישראל הוא מתן תורה, כשלפניו ואחריו אירועים היסטוריים משמעותיים נוספים: יציאת מצרים וכיבוש הארץ. הכינוי הנפוץ לעם ישראל הוא "עם הספר", המבטא את הייחודיות שבמסורת היהודית המושתתת בעיקרה סביב התנ"ך.

ערך מורחב – מנהג (יהדות)

ראו גם – חגי ישראל ומועדיו, טהרת המשפחה, נישואים בישראל, הריון ולידה בישראל

המסורת באורחות החיים כוללת מנהגים רבים, שאין היהדות טוענת שהתקבלו מסיני, אלא שהשתרשו בקהילות שונות במשך הדורות. אף שלמנהגים אלו תוקף הלכתי מחייב, בספרות ההלכה קיים דיון אם תוקפן הוא מהרגל ומכאן מחייב מדין נדר, או שתוקפן מחייב מכוחם של דינים אחרים. המסורת באורחות החיים נשמרה בקפדנות עד תקופת התפשטותה של תנועת ההשכלה היהודית, שאימצה את ערכי הנאורות, עודדה השתלבות בחברה הסובבת, ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של האומות שביניהן חיו היהודים. תנועה זו פגעה קשות ברציפות המסורת כאורח-חיים, וכתגובות נגד, לצורך שימורה של המסורת, קמה התנועה האורתודוקסית המשמרת את המנהגים. ביטויים בתרבות לעוצמתה של המסורת, הדבקה במנהגי-בית-אבא בלי לחקור על אודות מקורותיהם, מצויים אצל הסופר יצחק בשביס-זינגר בסיפוריו על "טוביה החולב". כמאפיין תרבותי, ישנם יהודים רבים המשמרים את המסורת מבלי לראות בה דבר מה בעל תוקף מחייב, והם מכונים מסורתיים.

עיקרי המסורת בתחום הזוגיות שנשתמרו לאורך השנים הם: קיום חגי ישראל, שמירה על טהרת המשפחה, מצוות הפרשת חלה, מצוות תרומה, משלוח מנות, שידוכים, חובת הצעת הנישואים על ידי הגבר וזאת בהסכמת משפחת האישה, והחובה להעניק מתנות לבן ולבת הזוג במעמד האירוסין והחתונה. לאחר יום הנישואים נהגו לערוך סעודות חגיגיות למשך שבעה ימים (המכונה שבע ברכות). בנוסף על בן הזוג מוטלת החובה לפרנס את אשתו ולדאוג לה לכל מזונה וצורכיה, לפחות ברמת בית אביה. כמו כן עליו לקנות לבת זוגו תכשיטים ומתנות בכל חג, יום הולדת, ולידה של תינוק.

במשנה נאמר: ”משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.” (אבות, א,א)

משנה זו מבטאת את עמדת חז"ל ביחס לרציפות המסורת היהודית, שתחילתה בקבלת חוקי התורה, שעל פי המקרא התרחשה במעמד הר סיני, והיא מועברת מדור לדור עד לדורם שלהם. המשנה הזו עוסקת בעיקר בתורה שבעל פה, בדברים שעברו מפיו של הרב לאזניו של התלמיד. כמו כן על פי גישת חז"ל הועברו והועתקו כתבי הקודש מדור לדור מאז יצירתם בדייקנות, ונוסח כתבי הקודש שהיה בידם הוא הנוסח כפי שהיה בעת יצירתו. ואף התורה שבעל-פה, שהועלתה על הכתב רק בדורות התנאים והאמוראים מעוגנת על פי חז"ל במסורות שהועברו מדור לדור מעת קבלת התורה.

על אף שעל-פי המשנה המצוטטת המסורת היהודית החלה עם מתן-תורה בהר-סיני, כבר במקרא עצמו מובאים סיפורים על שלושת האבות ושנים עשר השבטים, שתופסים מקום חשוב בסיפור ההתהוות של האומה היהודית, ואף בהלכה. לחלק זה של המקרא - שנסוב על אודות התקופה שקודם מתן תורה - אין מעמד מחייב פורמלי, אך חז"ל למדים ממנו דברים רבים.

התורה שבכתב היא אמנם מסמך קיים, אך תולדותיה ונסיבות חיבורה הם דבר שבמסורת, ואף דרך קריאתה תלויה במסורת. המסורת מייחסת את התורה למשה על פי הצווי האלוהי, וקובעת את זמן חיבורה לימים בהם שהו בני ישראל במדבר, לפני כיבוש הארץ. מסורת זו מעוגנת בתורה עצמה המספרת:

"ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם" (ספר דברים, פרק ל"א, פסוק ט')

"ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה' לאמר לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד" (ספר דברים, פרק ל"א, פסוק כ"ד)

ייחודיותה של המסורת על תורה שבכתב, היא עריכתה בצורה של ברית. בשונה מחיבורים וספרי חכמה אחרים שנכתבו בצורה בלתי מחייבת, התורה נוסחה מראש בצורה של ברית מחייבת, ומוקפת בכללים מחמירים של דרכי שמירתה והעברתה מדור לדור.

כמו כן, היו רגילים לערוך העתק ללוח הברית "לוח שני", ועליו נכתב כי "נעשה בהתאם ללוח הראשון", על לוח אחד מזהירים כי כל מי שיבזה, ישבר, או ימיר את דבר המלך ימות. מחיקת הלוח, או אף מחיקת דברים מעל הלוח, פירושה ביטול הברית,^[1] על לוח אחד שנמצא נאמר "לוח זה אשר עשיתי לך ייקרא לך שלש פעמים בשנה, ואתה אלכשנדו, דעהו". העתקה של לוח החוזה הונחה בכל מקרה במקדש לעדות.^[2]

גם התורה ערוכה בצורה של קובץ חוקים מחייבים, שניתנו מאת האל. טופס מן התורה נשמר תמיד במקדש לעדות (דברים לא כד), והיא הייתה נקראת לפני העם לעיתים מזומנים (דברים לא יב); קטעים ממנה היו צריכים להיות מוקראים בהזדמנויות שונות (כמו בהבאת ביכורים, דברים כו ה) או להיכתב במסגרת חוקים שונים (בתוך המזוזה ותפילין - דברים ו ט); הפרה של התורה מביאה קללות נוראות (ויקרא כו, דברים כח, ועוד); אסור בשום אופן להוסיף או לגרוע ממנה (דברים ד ב); נביא המצווה לעבור על דברי התורה דינו מוות (דברים יג א); והמתווכח עם החלטת הזקנים הממונים לדון דינו מוות (דברים יז).

כך, באמצעות הברית, הועבר במסורת הטופס שהיה מונח במקדש לעדות, כנוהג כללי לשימור טקסט קאנוני. כפי שמתאר שאול ליברמן:^[3]

"דרך אחרת הייתה קיימת בעולם העתיק לפרסומו של חיבור, הטופס המקורי הבדוק היה מופקד בבית מקדש, בספרייה או בארכיון. מעשה זה שמר על הספר מחשש זיופים. במקרה של ספקות או פלוגתות בגירסות הספר הנתון היה מכריע הספר המונח בבית הגנזים. הפקדה כזו צוינה בפעלים שונים כגון "לאצור" "לשים" "להכניס" "להביא" (נ.ב. -תרגום מיוונית) ואחרים".^[4]

הספר המקורי שהונח במקדש למשמרת, הוא זה שנמצא, לפי המסורת, על ידי חלקיהו הכהן בימי יאשיהו. גם בימי הבית השני היה טופס שכונה "ספר העזרה" ולפי גרסה אחרת "ספר עזרא", שהיווה עותק עדות. לדברי יוסף בן מתתיהו, הספר הזה יצא לגלות בחורבן הבית (מלחמות היהודים, ספר שביעי פרק חמישי).

בנוסף על השיטה הזו, הוסיפה התורה לקבוע מנגנוני שימור וזיכרון להעברת המסורת. כך ביחס לטקסט של התורה, ציוותה התורה (דברים כז ח) לכתוב את הטקסט של ספר דברים על גבי אבני ענק, ציווי שלפי המסורת שבספר יהושע התקיים:

"ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל וכל ישראל וזקניו ושטרים ושפטיו עמדים... ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה לא היה דבר מכל אשר צוה משה אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההלך בקרבם" (יהושע ח לב).

המיקום של ביצוע הטקס המתואר ביהושע הוא בהר עיבל, בו נתגלה בשנת 1981 "מזבח הר עיבל", המשויך על ידי אדם זרטל כשריד של הטקס הנוכחי, המוזכר ביהושע שנעשה על פי ציווי התורה.

גם ביחס לזכירת אירועי יציאת מצרים ומתן תורה, התורה מצווה כ-32 מצוות שונות שהם זכר ליציאת מצרים או לאירועים שונים הכרוכים בה (למשל: פדיון בכור, לזכר מכת בכורות; התחשבות בעבד, תוך זכירת עבדות ישראל במצרים; הנחת תפילין על הזרוע, לזכר הזרוע הנטויה שהתגלתה במצרים), ובחלק מהם אף ישנה אריכות בתורה, שכאשר ישאל הבן מדוע עושים זאת, יספרו לו את המסורת ההיסטורית של התורה, ועל הברית שה' כרת עם בני ישראל:

"כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ויתן ה' אותת ומפתים גדלים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה" (ספר דברים, פרק ו', פסוק כ').

גם ביחס לקשר הרוחני והנפשי אל התורה, היהודי מצווה להיות קשור לתורה ולהגות בה יומם ולילה: "והיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (ספר דברים, פרק ו', פסוק ז'); "והגית בו יומם ולילה" (ספר יהושע, פרק א'); "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (ספר דברים, פרק י"א, פסוק י"ט).

כאמור, המשנה מציגה את המסורת שבעל פה, כעוברת מפי משה לזקנים, לנביאים, ועד התנאים – במאה ה-1 לספירה. הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה הרכיב רשימה מפורטת יותר המכונה בשם "שלשלת הקבלה", וקדם לו במעט רבי אברהם אבן דאוד שתיאר אף הוא את המסורת בספרו "ספר הקבלה". רשימתו של הרמב"ם מתבססת על ספרי הנביאים, והוא מונה בה את האישים הדומיננטיים שבכל דור בהיסטוריה היהודית: "משה מסר ליהושע, יהושע לפינחס", וכו'.^[5]

המונח "תורה שבעל פה" נמצא לראשונה בספרות חז"ל, אך בעולם העתיק היה מקובל המונח "חוקים בלתי כתובים". תיאור של התורה שבעל פה נמצא בדברי פילון האלכסנדרוני:

מנהגים הם חוקים שלא נכתבו, הכרעות של אנשי קדם אינן חרותות בלוח אבנים או בניירות שעש יאכלם, אלא בנפשותיהם של אלה שיש להם חלק באותה החוקה. כי מלבד הנחלות חייבים הבנים לרשת מהוריהם את מנהגי האבות שעל פיהם נתחנכו ושעמהם חיו מילדותם, ואין לזלזל בהם משום המסורת הבלתי כתובה", (פילון, "משה").

התורה (דברים יז ח) מעניקה סמכות למורי התורה, ומכאן סמכותם של כל ההלכות שנקבעו על ידי חכמי ישראל לאורך הדורות. אך מלבד הכרעותיהם של החכמים, ישנו גם בסיס רחב שבא במסורת מדור לדור.

חוקרים מצביעים על סימנים לתושבע"פ בזמן הנביאים: "עקבות תושבע"פ בין בביאורים ובין בחוקים ומנהגים חדשים אנו מוצאים גם בנביאים ובכתובים".^[6] כמו כן פרסם יהושע נויסנר מחקר על אי תלותה של התושבע"פ בתושב"כ מבחינת התוכן, מה שמעיד על התגבשות נפרדת של תורה שבעל פה, ולא רק כפרשנות מצטברת של תושב"כ.^[7]

סימנים לחוקי תושבע"פ אנו מוצאים בספרים החיצוניים, ובעדויות של היסטוריונים מהתקופה ההלניסטית. לעיתים יש עדויות או רמזים להלכות או מנהגים שונים מהמקובלים בתושבע"פ שלפנינו.

חלק גדול מההלכות נומק על ידי חז"ל בדרשות מיוחדות מן המקרא, שלגביהן התפתח פולמוס מחקרי, האם הן דרשות יוצרות או דרשות סומכות. כלומר, האם הדרשות יצרו את ההלכה שבאה מכוחן, או שבאו רק לסמוך הלכה קיימת.

החוקרים ניסו למצוא עקבות להלכות קדומות במשנה, המחקר החלוצי הוא "מסילות לתורת התנאים" של הרב ד"ר דוד צבי הופמן, ובעקבותיו צעד יצחק אייזיק הלוי בספרו "דורות הראשונים". ביקורת על הנחות המחקר של הלוי העבירו חנוך אלבק, והרב יחיאל יעקב וינברג בספרו "שרידי אש".

ההנחה כי הרבה מיסודות ההלכה היו מקובלים ונוהגים בכל הדורות, נתקלת בתמיהה: כיצד אירע שחכמים נחלקו בכל כך הרבה מקרים, ואף בדברים הנוהגים באופן קבוע ומתמיד, מה שמוכיח לכאורה כי החוקים והמנהגים האלו לא נהגו בפועל. על הטענה הזו השיב רבי דוד ניטו בספרו כוזרי שני (ויכוח ג אות לג), כי המחלוקות האלו נוצרו כתוצאה של מנהגים שונים בקהילות שונות בגלות, והוויכוח בין החכמים היה איזה מנהג הוא הנכון. הרב אליהו דסלר השיב על כך בספרו מכתב מאליהו, כי היו מנהגים לא נכונים שהונהגו כתוצאה משיפוט לקוי של מנהיגים בלתי אחראיים, והמנהיגים שבדור אחר רצו לשנות בחזרה את ההלכה כפי הבנתם (מכתב מאליהו, ח"ד עמ' 56).

ענף בתורה שבעל פה הן ה"הלכות למשה מסיני" המפוזרות בתלמוד. כך למשל הצבע השחור של התפילין מנומק כ"הלכה למשה מסיני". הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות מונה רשימת חלקית של "הלכות למשה מסיני", וטוען שאי אפשר שתהיה בהן מחלוקת, כיוון שהם נמסרו במסורת באופן דייקני. לעומתו, הרב יאיר חיים בכרך בספרו חוות יאיר, מראה שכמעט ואין "הלכה למשה מסיני" שאין בה מחלוקת. מוסכם שיש הלכות המנויות כ"הלכה למשה מסיני", אבל אין הכוונה ליחוס ההלכה לסיני, כפשוטו של הביטוי, אלא למנהגים עתיקים מאוד (פירוש הרא"ש למקואות א, ועוד).

הגישה הביקורתית לתורה שבעל פה, יסודה בתקופת חכמת ישראל. נחמן קרוכמל בספרו "מורה נבוכי הזמן" הציע תפיסה התפתחותית לתושבע"פ, שמקובל לראותה כתפיסה הגליאנית. אם כי יש מערערים על הזהות בין תורות רנ"ק לתורות הגל. הוא אף קבע (בעקבות בעל "חוות יאיר" ואחרים) שהמונח "הלכה למשה מסיני" אינו מציין הלכות שמקורן בסיני אלא הלכות קדומות ומקובלות שאין יודעים מי אמרן (ראו: נחמן קרוכמל, מורה נבוכי הזמן, ערך: יהוידע עמיר, ירושלים, תשע"א, שער יג). זכריה פרנקל בספרו "דרכי המשנה" פיתח עמדה מקפת על התפתחות ההלכה כשלהשקפתו הלכות שונות יסודן באופי החכמים שאמרום. בעניין "הלכה למשה מסיני" הלך בעקבות קרוכמל (בלא לציין ממי לקח עמדה זו) ונתן בכך פרסום רב לעמדה זו, שעוררה פולמוס נרחב. אברהם גייגר חקר את שיטתם של הצדוקים, וגילה, לטענתו, יסודות שלה גם בספרות המסורתית כדוגמת התרגומים, וגם בספרות החיצונית. גייגר השתמש במחקרו זה למינוף הלכי הרוח שהיוו בהמשך את התנועה הרפורמית.

ככלל הגישה הביקורתית אינה מקבלת את ההנחה שמסורת באמת שימרה את הידע והפרשנות האותנטיים לגבי התורה שבכתב, אלא כמורכבת גם משחזורים מאוחרים לפי הבנתם של חז"ל ותנאי חייהם.

לעיתים, משקפים ממצאים ארכאולוגיים את שמירת המסורת או אי שמירת המסורת, במקומות שונים ובתקופות שונות. אחת ההבחנות הארכאולוגיות לשמירת המסורת בקרב הישראלים, היא היעדרם של פסלים. בחפירות תל חצור נמצאו פסלים כרותי ראש שהושלכו אל שכבת השריפה של העיר.^[8] והיעדר ציור ופיסול בכלל הוא מאפיין של תקופת הברזל, תקופה המקבילה לתקופת ההתנחלות ולתקופת בית ראשון על פי המקרא. בתקופה ההלניסטית מודגשת התופעה הזו על ידי היסטוריונים יווניים ורומאים, שביהודה אין ציור ופיסול.^[9]

בנוסף, בערים ובשכבות של כנענים ופלשתים ישנו ריכוז גבוה של עצמות חזיר (כ-1.5%) ואילו באתרים ובשכבות המיוחסים לישראלים יש ריכוז נמוך מאוד של עצמות חזיר (עד 0.1%).^[10] גם ריבוי כלי האבן בתקופות בהם התמעט השימוש בכלים אלו באזורים מקבילים מחוץ לישראל, רומז לקיום דיני הטהרה שגרמו להעדפת כלי אבן שאינם נטמאים. כך גם נוהגי הקבורה משקפים מספר דינים שנאמרו בחז"ל, כך גם מבני המקוואות שנמצאו.

ממצאים אפיגרפיים מלמדים אותנו אף הם על נוהגי המסורת באותם ימים. בשנת 1960 התגלה המכתב ממצד חשביהו, ככל הנראה מתקופת יאשיהו, ובה כתוב כי העבודה בשדה הופסקה "לפני שבת"^[11] (הפרשנות המקשרת למנהג השבת שנויה במחלוקת^[12]). באיגרת מתוך מכתבי יב כתוב "שלחו לי אימתי תעשו הפסח", משאלה זו יש ללמוד גם כי הפסח היה תלוי בקידוש החודש או עיבור השנה על ידי בית הדין.

על שמירת ביטול מלאכה בראש חודש (כעדות עמוס ועוד כתובים) מעידה כתובת מערד, המצווה את מפקד המצודה לשלם שכר בראשון לעשירי, אך לכתוב את ביצוע הפעולה לפניו רק בשני לעשירי, לדעתו של שמואל אפרים ליונשטם הסיבה לכך היא מנהג ביטול מלאכה בראש חודש.^[13] זכר לעקירת הבעל בימי יהוא רואים חוקרים בעובדה כי בחרסי שומרון אנו מוצאים שמות המורכבים מן השם בעל, ואילו בחרסי לכיש כבר אין זכר לשמות כאלו וכן גם בתעודות יב לא נמצא שם שכזה.

עם זאת, מממצאים אחרים אנו למדים על ריבוי הדעות באותה תקופה, ועל כך שלא הייתה מסורת אחידה כפי שניתן היה להתרשם מספרות חז"ל. תפילין מתקופת בר כוכבא מראים כי היו נוהגים שונים לסידור הפרשיות, חלקם בניגוד מוחלט למסורת שיש בידינו כיום. חיבורים רבים שהיו חשובים בתקופת בית שני לא הועברו אלינו במסורת, כך ספר בן סירא שעל אף שיושבי מצדה נהגו בו כחלק מכתבי הקודש וכך הוא נחשב בתרגום השבעים וככל הנראה נחשב כך גם בקרב אמוראי בבל והגאונים, לא השתמר כיום ונכחד עד שנתגלה בחפירות מצדה. כך גם מספר מזמורי תהילים שנמצאו במגילות מדבר יהודה ושחלקם השתמר בנוסח תרגום השבעים, אולם לא השתמר בנוסח המסורה. כמו כן זרמים חשובים מתקופת בית שני שהתנגדו לפרושים נוהגם נשכח מלב ולא הועברו במסורת, כך לגבי הצדוקים, וכך גם לגבי האיסיים. כשאודות האחרונים התגלה לאחרונה במגילות מדבר יהודה מידע רב, כמו לוח שנה השונה מלוח השנה שביהדות כיום, חגים נוספים שלא נחגגו על ידי הפרושים ושלא הועברו הלאה במסורת היהודית ועוד.

בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה היהודית התנהלו ויכוחים בין קבוצות שונות בעם ישראל אודות המסורת. המפורסמת שבהם היא המחלוקת בין הפרושים לצדוקים בתקופת הבית השני. אך בנוסף לאותה מחלוקת היו כתות עצמאיות רבות, שעמהן התנהלו ויכוחים וחילוקי דעות באשר למסורת ולערכה.

אחת הקבוצות החשובות, הקיימת עד ימינו, היא היהדות הקראית, הדבקה במקרא ואינה מקבלת את פירושי התורה שבעל-פה שבמסורת הרבנית. הקראים טוענים לרצף מסורתי היסטורי. יש חוקרים המוצאים את שורשיהם כבר אצל הכהנים בני צדוק; אם כי הקבוצה הקראית הראשונה עליה יש מקורות מוסמכים היא הענניים (על שם מנהיגם, ענן בן דוד הנשיא). הקראות מילאה תפקיד חשוב בהתפתחות המסורה והניקוד העברי, בחקר השפה העברית ובפרשנות המקרא.

בין הכתות הפורשות הידועות לנו: הביתוסים, כת מדבר יהודה. אף השומרונים המגדירים עצמם כ"ישראלים" (לא צאצאי ממלכת יהודה, אולם צאצאים של שבט אפרים ומנשה המקראיים) מקיימים בידיהם מסורת משלהם ביחס לנוסח התורה, האלפבית השומרוני שהוא נכתב בו והדרך לקיום מצוותיו.

ישנה גם את מסורת "ביתא ישראל" (יהודי אתיופיה), מסורת קדומה מאוד ועתיקת יומין שנשמרה בקפדנות החל מתקופת בית המקדש הראשון במשך 2500 שנה, יהודי אתיופיה נוהגים לפי הלכות בית המקדש הראשון, ושומרים את מסורתם אלפי שנים גם במחיר חיי אדם (לפי מסורת ביתא ישראל "פיקוח נפש" אינו דוחה את ההלכה). הטענה המקובלת למוצאם של יהודי אתיופיה על אנתרופולגים והרבנות (חז"ל), היא שיהודי אתיופיה הם משבט יהודה או משבט דן שהוגלה בתקופת בית המקדש הראשון לכוש, והקים ממלכה יהודית באתיופיה. "ביתא ישראל" השפיעו רבות על התרבות האתיופית ועל אופייה הדתי במשך אלפי שנים (הנצרות האתיופית בעלת סממנים יהודים רבים בגלל השפעתה מביתא ישראל). בעקבות הופעת הנצרות התרחשו מלחמות רבות בהם נצחו ביתא ישראל ושמרו על השלטון למרות התנצרות המונית (חלק מהמלכים התנצרו), המלכה יהודית ששלטה בשנת 858 הייתה הצאצאית האחרונה של שושלת הגדעונים (שושלת המלוכה של ביתא ישראל) שלחמה ביד קשה נגד הנצרות באתיופיה, השושלת שלטה סה"כ 1302 שנים עד לתבוסתה בשנת 1627. לאחר שאתיופיה הפכה לנוצרית נושלו ביתא ישראל מאדמותיהם וכונו "פאלשים" - זרים, רובם בחרו לקיים את מסורתם ההלכתית בכפרים יהודיים מנותקים מהעיר והשפעת המיסיון.

הדת היהודית שואבת את מקורה בטענה למאורע של מעמד הר סיני, ומגילויו של האל במעמד זה לעיני כל ישראל. את הבטחת רציפות המסורת ביקשה התורה בציווי:

”רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ” (ספר דברים, פרק ד', פסוק ט').

רבי יהודה הלוי ב"ספר הכוזרי" והרמב"ן אף רואים ברציפותה של המסורת כאחת ההוכחות למציאות האלוהים. וכך כותב הרמב"ן על הפסוק הנ"ל:

כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל. והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם, אבל יאמינו בוודאי שראינו כולנו בעינינו, וכל מה שספרנו להם.

ביהדות החרדית והדתית בזמננו, ניתן דגש רב על האמונה באמיתת המסורת כבסיס להוכחת עיקרי האמונה, מתוך ראייתה כרצף היסטורי שלם המעיד באופן מספיק על נכונותו של מעמד הר סיני, והמסרים שהועברו בו. עמדה זו שונה מעמדתם של פילוסופים יהודיים שונים בימי הביניים, מחוגו של הרמב"ם, שראו את צידוקם של עיקרי האמונה מתוך החקירה הפילוסופית ולאו דווקא מתוך המסורת. אך דעתם של רב סעדיה גאון ועוד הוגים רבים היא, שיש ליטול את האמונה במסורת כבסיס לקבלת האמונה, ולפתח אותה ולבסס אותה אחר כך באמצעות החקירה הפילוסופית.

כאמור, גם המסורת מכירה בסמכות החכמים, ובזכותם לחדש חידושים הלכתיים, ולא רק להעביר את ההלכות מדור לדור. במקומות רבים אף ביטלו החכמים מצוות מסוימות מן התורה בתנאים מסוימים, כדי לחזק את מערכת שמירת המצוות.

האגדה מכירה בערכם של החידושים המאוחרים, מתוך שהיא תולה אותם במתן תורה. לכן היא קובעת: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני" (מדרש רבה, ויקרא, כב). ביסוד מאמר זה מונח היחס לחידושים כחלק מההתגלות שבמעמד הר סיני, וכך כל חידוש מעוגן במעמד ההתגלות שמעל לרצף ההיסטורי. אמנם החידושים לא עברו במסורת מדור לדור, אך בעת ההתגלות בהר סיני הם כבר נאמרו למשה, ומכאן הלגיטימציה שלהם. כפי שמסביר המדרש הכוונה היא שהעקרונות והכללים נאמרו למשה בסיני, והחידושים תואמים את העקרונות האלו.

מלבד החידושים בפרטי התורה ומצוותיה, קיימות גם תקנות חז"ל, או תקנות בכלל, שהם חלק מסמכות החכמים.

• קטגוריה:פולקלור יהודי

• אפרים אלימלך אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, ירושלים: הוצאת מאגנס, ה'תשכ"ט
• נתן רוטנשטרייך, בין עבר להווה, ירושלים: מוסד ביאליק, ה'תשט"ו
• נתן רוטנשטרייך, "מסורת יהודית בעולם המודרני", גשר – הקונגרס היהודי העולמי, 110, אביב ה'תשמ"ד
• ע"צ מלמד, מבא לספרות התלמוד, תשכא'. קדמות התושבע"פ
• יונה פרנקל, דרכי האגדה והמדרש, הוצאת מודן 1996
• חנוך אלבק "מבוא למשנה" י-ם תשיט', הוצ' מוסד ביאליק
• הרב אליעזר מלמד, המסורת היהודית

• שלום רוזנברג, מסורת מול חידוש: הקדמה, אתר מט"ח
• הוויכוח על תורה שבעל פה, באתר הידברות - האקדמיה ליהדות