מנזר מר סבא
    מר סבא (מערבית: دير مار سابا, דַיְר מַאר סַאבַּא; ביוונית: Ἱερὰ Λαύρα τοῦ Ὁσίου Σάββα τοῦ Ἡγιασμένου, הלאורה הקדושה של סבאס הקדוש מירושלים) הוא מנזר נוצרי-יווני-אורתודוקסי הבנוי על צוק במדרון נחל קדרון שבצפון מדבר יהודה, בתחומי שטח C. המנזר נקרא על שם מייסדו, הנזיר סבאס, ופעיל כמעט ברציפות זה כ-1,500 שנים. סבאס, שפעל במשך כ-50 שנה להקמת מיסיונים ומנזרים בארץ ישראל, היה הדמות החשובה מבין נזירי המדבר של התקופה הביזנטית, והיה גם בעל השפעה רבה על הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון. מנזר מר סבא ידוע בטיפיקון שלו, סידור הנחיות בדבר התפילות והטקסים של הכנסייה האורתודוקסית, שהוכר כטיפיקון הסטנדרטי הראשון. טיפיקון זה ריכז את אורחות החיים, התפילה והמנהגים של הנזירים המוקדמים בארץ ישראל, במצרים ובאסיה הקטנה, והורחב ועודכן במאה ה-7 ובמאה ה-8. בשל קרבתו של המנזר לירושלים, כונה לעיתים טיפיקון המנזר בשם "טיפיקון ירושלים". טיפיקון המנזר הגיע לקונסטנטינופול, ושימש כבסיס לגלגוליו הרבים של הטיפיקון האורתודוקסי עד ימינו. תולדות המנזרהקמה ושנים ראשונות
הקמת המנזר ושנות פעילותו הראשונות קשורות בקשר אמיץ לתולדותיו של מייסדו, הנזיר סבאס. סבאס נולד בשנת 439 בקפדוקיה שבמרכז טורקיה, בצעירותו למד במנזר, ובשנת 456 הגיע לירושלים. הוא שהה בקוינוביון ובלאורה של תיאוקטיסטוס, בנחל אוג. היה תלמידו של אותימיוס, וליווה אותו למסעות תענית במדבר. סבאס נחשב לבן הדור השלישי של נזירי המדבר, אחרי דורותיהם של חריטון ואותימיוס. לאחר מות אותימיוס, החל סבאס לחיות במערה במצוק נחל קדרון כמתבודד, ותוך שנים ספורות התקבצו סביבו נזירים נוספים שחיו במערות התבודדות. את הביוגרפיה של סבאס כתב קירילוס מסקיתופוליס, שהיה תלמידו של סבאס. המנזר החל את דרכו כלאורה ב 483-8 וב-501 נחנכה כנסית מריה תיאוטוקוס (מרים יולדת האל) על ידי הפטריארך אליאס. עם השנים התפתח המנזר, ומספר נזיריו הגיע למאות. בעזרת תרומות נדיבות וקשריו הטובים של סבאס נבנו מבנים נוספים עבור המנזר על מצוקו של נחל קדרון, מול המערות ששמשו את סבאס ומלוויו. בשנות חייו האחרונות של סבאס אכלס המנזר מאות נזירים. לפני מותו של סבאס בשנת 532 פקדו את המנזר אלפי נזירים. ממות סבאס ועד המאה ה-19 בשנת 614, לאחר הפלישה הפרסית, נפגע המנזר קשות, אך בניגוד לרוב המנזרים בארץ לא חדל מלהתקיים, ובשנת 629 שוקם. בשנת 796 הותקף המנזר בשנית ונבזז. בתחילת המאה ה-9 שוקם ובוצר המנזר פעם נוספת, ככל הנראה כאות ידידות של הח'ליפה הארון א-רשיד לקרל הגדול. באותה תקופה נזירי המנזר תרגמו עבודות של יצחק מנינוה ליוונית. בתקופה הצלבנית עבר המנזר תנופת בנייה גדולה. בין השאר נבנו בו חומה חיצונית ומגדל השמירה שבפתחו, על מנת להגן על יושביו מהתקפות השבטים באזורו. בתקופה זו זכה המנזר לעזרה ולתרומות רבות מראשי השלטון הצלבני והועמדו לרשותו נחלות ורכוש רב. על היחס אליו אפשר ללמוד ממעשיה של מליסנדה, מלכת ירושלים, שכמו אִמה, הורישה לנזירי המנזר את כל רכושה האישי. בתקופה זו התגוררו במנזר כ-40 נזירים.[1] בתחילת המאה ה-12 ביקר במנזר הנזיר הרוסי דניאל, שתיאר אותו בספר המסע שלו בשפה הרוסית הקדומה. לאחר שכבש את הארץ מידי הצלבנים, לא פגע צלאח א-דין במנזר. ביברס, לעומת זאת, הורה להרוס את המנזר בשנת 1269 (לפי מקורות מוסלמים, הגיע מניין הנזירים באותה עת ל-300), אולם המנזר נבנה מחדש זמן קצר לאחר מכן.[1] בשנת 1504 רכשה את המנזר קהילת נזירים סרבית ממנזר סנט מיכאל המלאך, עת עמד נטוש בגלל פשיטות בדואים. הסרבים שלטו במנזר עד סוף 1630 וקיבלו תמיכה כספית משמעותית מהצאר הרוסי דבר שאפשר להם לנהל את המנזר באופן עצמאי למחצה מהפטריארך של ירושלים, שהיה אחראי על המנזר (למרבה הצער של הפטריארכיה). שליטתם של הסרבים במר סבא אפשרה להם למלא תפקיד חשוב בפוליטיקה של הכנסייה האורתודוקסית בירושלים, ולעיתים קרובות צידדו בנוצרים הערבים נגד היוונים ששלטו בפטריארכיה. השליטה הסרבית במנזר הסתיימה בסופו של דבר כאשר נקלע המנזר לחובות עצומים עקב תוכנית בנייה מסיבית במנזר והפסקת התמיכה הכספית מרוסיה. הסרבים נאלצו למכור את המנזר חזרה לפטריארך ירושלים כדי לשלם את חובותיהם. בימי שלטונו של אבראהים פאשא, במאה ה-19, נשלחו חיילים מצריים להגן על המנזר במהלך מרד הפלאחים. המנזר במאה ה-19רוב מבני המנזר כיום, לרבות כיפותיו וחומותיו החיצוניות, נבנו במהלך שיפוץ המנזר במאה ה-19. שיפוץ זה נעשה באמצעות כספי תרומות מרוסיה. מטיילים רבים ביקרו במנזר במהלך המאה ה-19, ועדויות על חיי הנזירים ותיאורי המנזר מצויים ביומניהם. בספרו של מארק טוויין "מסע תענוגות לארץ הקודש", שנכתב במהלך ביקורו של טוויין בארץ ישראל בשנת 1867, מופיע תיאור של המנזר:
מספר הנזירים ותפריטם מתוארים על ידי הנרי בייקר טריסטראם בספרו "מסע בארץ-ישראל 1863–1864" באופן שונה:
מארק טוויין אף מתאר את הכנסת האורחים של הנזירים באופן שונה מטריסטראם:
בעוד שאצל טריסטראם:
טריסטראם, שהיה כומר מוסמך מטעם הכנסייה האנגליקנית, מותח ביקורת על הנזירים:
המנזר כיום נכון ל-2011 מנה המנזר 15 נזירים. המנזר אינו מחובר לאספקת מים, חשמל או לרשת הטלפונים. נזיריו אינם קוראים עיתונים ואינם מאזינים לרדיו. חל עליהם איסור להחזיק כסף, ורק נזירים שמתוקף תפקידם אחראים על רכש אספקה למנזר רשאים להשתמש בו. סדר יומם של הנזירים מתחיל בחצות (בחורף ההשכמה מעט מאוחרת יותר) ובתפילה שאורכה בין 4 ל-5 שעות. לאחריה שותה כל נזיר ספל קפה, אוכל פרוסת עוגה או לחם ומתחיל את עבודותיו (ניקיון המנזר, עבודה במטבח, שוער המנזר וכדומה). הנזירים מתכנסים שוב בשעה עשר וחצי לאכול את ארוחתם היחידה ביום. הארוחה כוללת לחם, אורז, ירקות מבושלים, מים ומעט יין. הנזירים אוכלים בשתיקה, למעט אחד - נזיר שמקריא לשאר במהלך כל הארוחה סיפורים על קדושים נוצריים. בחגים ובימי ראשון מוגשת גם ארוחת ערב קלה, ולתפריט הארוחה העיקרית מתווספת פרוסת דג. מאוחר יותר, בשעת הצהריים, מתכנסים שוב הנזירים לתפילה של כשעתיים. לאחר התפילה מתפזרים הנזירים והמשך הזמן מוקדש לתפילה, ללימוד, ולקריאה בכתבי הקודש. בערבי החורף מתכנסים הנזירים בחדר אותו מחממים באמצעות שריפת פחם, ואב המנזר קורא להם מכתבי הקודש ומפרש סוגיות או חלקים הדורשים הסבר נוסף. כיפות המנזר, שהיו במשך שנים ארוכות צבועות כחול, צופו לקראת שנת 2000. המנזר עצמו נמצא בתחומי שטח C. דרך הגישה הסלולה אליו מכיוון מערב עוברת בשטח A, בכפר הפלסטיני עובידייה. דרך נוספת מכיוון מזרח, שאינה סלולה, מסתעפת מהכביש שבבקעת הורקניה. המנזר ומסעות גופתו של סבאס סבאס מת ב-5 בדצמבר 532 ונקבר במנזר. על פי עדותו של קירילוס, ביום השנה החמישה עשר למותו של סבאס ירד קיריליוס לקברו וראה את גופתו והיא הייתה בלתי מושחתת. ב-5 בינואר 1964, בעת ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי בארץ הקודש, הוחזרה גופתו של סבאס מוונציה למנזר מר סבא ומאז היא נמצאת בו. שני תאריכים אלו הם, למעשה, התאריכים היחידים בפרשת גופתו של סבאס שאין עליהם עוררין בקרב החוקרים, אנשי הכנסייה ונזירי המנזר עצמו.
מנזרים שונים בקפריסין, וביוון מחזיקים עצמות בודדות שעל פי אמונתם שייכות לסבאס. בסתירה לגרסאות אלו עומדת עדות משנת 1547 של נזיר בשם סופרוניוס, שעל פיה נלקחו עצמותיו של סבאס לוונציה רק בשנת 1540, לאחר שמנזר מר סבא עמד נטוש במשך כ-100 שנים. עדות סותרת משנת 1481 של נוסע מהעיר סמירנה (לימים איזמיר) בשם פרדיאס, מציינת כי המנזר לא היה נטוש. נזירי המנזר מאמינים כי מפאת קדושתו של סבאס לא ניזוקה גופתו מפגעי הזמן. אמונה זו מופיעה כבר בכתביו של קירילוס, אך גם נזירים החיים כיום במנזר מחזיקים באמונה זו. גופתו של סאבס מוצגת כיום בתוך ארון זכוכית באולם הראשי של המנזר. איסור כניסת נשים למנזראחד מחוקיו הנוקשים של המנזר, בדומה למנזרים אחרים מאותה תקופה, אוסר איסור מוחלט על כניסת נשים לתוכו, ואפילו אמו של סבאס לא הוכנסה כשבאה לבקרו. איסור זה קיים מאז היווסדו של המנזר, והוא תקף גם בימינו. נשים יכולות להיכנס למגדל הנשים שליד הכניסה הראשית ומשם לצפות במנזר. תיאור אירוח במגדל זה ניתן למצוא בכתביו של ויליאם הנרי ברטלט, שסייר בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-19:
האישה שמתאר ברטלט היא אידה פפייפר (Ida Pfeiffer), שהייתה עמו בקבוצה. אל מנזר מר סבא הגיעה קבוצתם מירושלים לאחר מסע לילי בהרים, כדי להימנע מהתקלות בשודדי דרכים. לאחר המסע המפרך, מתארת פפייפר את רגע הגעתם למנזר:
ברטלט מתאר בסיפורו שהכלל האוסר על אי כניסתן של נשים למנזר הופר:
לפי הנזירים, בשנת 1952 ניסתה תיירת אמריקאית להיכנס למנזר כשהיא מחופשת לגבר, אך ניסיון זה נכשל. אוצרות המנזר ואוספיומנזר מר סבא הוא מהעתיקים בארץ ישראל. חשיבותו ארוכת שנים ובידודו הגאוגרפי, אפשרו למנזר לאסוף במהלך השנים חפצי אמנות, כתבי יד נדירים ומגוונים ועוד. בין כתבי היד שנמצאו בספריית המנזר עותקים נדירים של התנ"ך, הברית החדשה, איגרות שליחים מהמאות ה-7, ה-9, וה-12, ואפילו כתבי האיליאדה של הומרוס. במהלך שנות השבעים הועברה רוב תכולת הספרייה של המנזר לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית בירושלים. מכתב מר סבאמכתב מר סבא הוא איגרת המיוחסת לקלימנט מאלכסנדריה, שהתגלתה בשנת 1958 על ידי מורטון סמית מאוניברסיטת קולומביה, והיא העותק היחיד המכיל את הבשורה הסודית על-פי מרקוס, תוספות שאינן קאנוניות לבשורה על פי מרקוס. בשנת 1973 פרסם סמית ספר ובו תמונות שחור לבן של אותו מכתב. מאוחר יותר (1976) בחנו את המכתב ארבעה חוקרים נוספים ואף צילמו אותו צילומים צבעוניים, אך ביקורם וממצאיהם נשמרו בסוד עד שנת 2003. בשנת 1977, כשהועברה ספריית המנזר לירושלים הפריד הספרן את המכתב, צילם אותו ושמר אותו בנפרד. צילומיו פורסמו בשנת 2000, אך ניסיונות נוספים מצדם של חוקרים לבחון את המכתב נכשלו בטענות שונות ובהן כי המכתב אבד. בקרב חוקרים רבים קיים חשד כי מדובר בזיוף ואין מדובר במסמך אותנטי. ארכימדס
בשנת 1907 גילה החוקר הדני יוהאן לודוויג הייברג במנזר אגיה סופיה שבאיסטנבול קובץ תפילות שנכתב על גבי ספרים עתיקים של המלומד היווני ארכימדס. הספר, הקרוי היום הפלימפססט של ארכימדס, נכתב ככל הנראה באזור ירושלים בשנת 1219 לספירה. באותה תקופה מחירו של הקלף היה גבוה, וככל הנראה כומר אשר רצה לכתוב ספר תפילות ולא היה בידו קלף חדש, השתמש במגילות עתיקות שאותן הוא גרד על מנת למחוק את הכיתוב המקורי, חתך וכרך אותן מחדש בצורה של קודקס, שעל גביו כתב ספר תפילות. ידוע שהספר שכן במשך מאות שנים במנזר מר סבא ובמהלך המאה ה-19 הועבר למנזר אגיה סופיה, שהיה גם הוא שייך לכנסייה היוונית אורתודוקסית. הפלימפססט מכיל כתבים מקוריים רבים של ארכימדס אשר לא השתמרו מהם עותקים נוספים, כגון הספר "המתודה" אשר מכיל את הרעיונות של שאיפה לאין-סוף המהווים את הבסיס לחשבון האינפינטיסמלי אשר התגלה רק כ-2,000 שנה מאוחר יותר, וכן הספר "הסטומכיון" שעוסק בחידה מכנית (הדומה לחידת טנגרם), ומראה שארכימדס עסק גם בשעשועי מתמטיקה. כוכב בית לחםבכנסיית המולד במקום בו, לפי המסורת, נולד ישו הנוצרי, הוצב כוכב כסף על ידי הכנסייה הרומית. כחלק ממאבקי דת ושליטה בכנסייה הוסר הכוכב בשנת 1847. על פי הערכות שונות היוונים היו אלו שהסירו את הכוכב. ג'יימס פין, שהיה קונסול בריטניה בארץ ישראל, מציין כי ככל הנראה העבירו היוונים את הכוכב למנזר מר סבא המבודד. עקבותיו של הכוכב אבדו והוא לא נמצא מעולם. הסרת הכוכב הייתה אחת העילות לפרוץ מלחמת קרים. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||
