בשנת 1934, נישאו בני הזוג ועלו לארץ ישראל. ב-1937 נולד בנם היחיד עוזי (פרופ' לרפואה, חי בארצות הברית). סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939, ביקרה לוקה וקס אצל הוריה בלודז', להציג בפניהם את בנה, נכדם, בן השנתיים. ב-1 בספטמבר פלשו כוחות גרמניה הנאצית לפולין, ולאחר סדרת ביקורים יומיומית במשרדי הגסטאפו, בהיותה תושבת ארץ ישראל המנדטורית ובעלת דרכון בריטי שהיה ברשותה, הצליחה להגיע בדרך לא דרך לברסלאו (ורוצלאב) ומשם לווינה והפליגה עם בנה באוניה מעיר הנמל האיטלקיתטריאסטה, לארץ ישראל.
בשנת 1944, כאשר הכריז מנחם בגין, מפקד האצ"ל, את הכרזת "המרד", דהיינו חזרה למאבק חמוש בשלטונות המנדט הבריטי עד להקמת מדינה יהודית, הפכה דירת משפחת וקס ברחוב שינקין 74 בתל אביב למקום התכנסות ומקלט לחברי האצ"ל. הדירה הייתה גם הכתובת לקבלת מכתבים מסווגים ותפקדה כתא דואר מחתרתי של מטה האצ"ל.[2] בני הזוג וקס הכירו את בגין מוורשה. הם לא נרתעו מלקחת סיכונים, וזאת על אף העובדה שגידלו בביתם את בנם היחיד עוזי, והעניקו תמיכה וגיבוי להנהגת האצ"ל וללוחמיו. לוקה הסבירה, כי לאחר שאיבדה את כל משפחתה בשואה אין לה עוד ממה לפחד.
בשנות השבעים לחייה, פנתה לוקה וקס אל לימודים ויצירה אמנותית בציור ובפיסול. עבודות הפיסול שלה מתארות זיכרונות ילדות ונעורים במזרח אירופה בטרם השואה. לדברי וקס, היא רצתה לשמר את דמותם של היהודים "את אורח חייהם, את עיסוקיהם, את תלמידי החכמים, יהודים מתפללים, נשים מדליקות נרות, בעלי מקצועות שונים ודמויות יהודיות". במסיבת יום הולדתה המאה, מוקפת בחברים וידידים, אמרה וקס: "אני יהודייה בת אלפיים!".[5]
יצירותיה של לוקה וקס הוצגו בתערוכות בגלריות ובמוזאונים ברחבי הארץ. הן מוצגות בתערוכות קבע במוזאון השואה בניר גלים, ביד יצחק בן-צבי בירושלים, במוזאון למורשת עדות ישראל בלוד ובתערוכה לזכר בעלה ישראל, בחדר העיון ע"ש ד"ר אלי תבין במכון ז'בוטינסקי בתל אביב, שם נפתחה בחנוכה תשס"ט 2008.
האמן יואב דגון כתב בפתח אלבום יצירותיה היהודים שלי, כי העבודות מבטאות: "עולם אילם מלא הבעה אקספרסיבית, עדות זועקת שהיוצרת יוצקת אל ברואיה שוב ושוב כדי להאחז בחיים".[6] פרופ' שבח וייס כתב כי "הדמויות מן העיירה הן הסבתא והסבא שלנו, הורינו, הדודות והדודים, הרחוב היהודי, השכונה והעיירה והמחוז". לדבריו, "את כל אלה הנציחה לוקה וקס, מעשה של חסד ואמנות צרופה".[7] בדברי ברכתו לתערוכת הקבע שלה במכון ז'בוטינסקי אמר מנכ"ל המכון יוסי אחימאיר, כי האמנית והתורמת אמנם ספונה בביתה, אך בתוך עמה היא יושבת, שם היא מציירת ומפסלת: "מציירת – פרחים, מפסלת – אך ורק יהודים. היא יצרה אותם, היא אוהבת אותם, קשה לה להיפרד מהם – כי הם 'כל כך נחמדים', כדבריה. יהודים – לא פסלים!"; אחימאיר ציין, כי "מבחינתה, אין זו רק אמנות, אין זו יצירה פיסולית לשמה, זוהי בריאה, שיחזור העולם שהיה ואיננו עוד, עמך בני עמנו, שואבי מים, חוטבי עצים, קוראי ספר, מתפללים עטופים בטליתות, כליזמרים וכליהם בידיהם, רקדנים, לומדי תורה, נשים בלבושן המסורתי, גברים בדלותם – ומי לא?".[8]
לוקה וקס הייתה ל"יקירת העיר תל אביב-יפו" בשנת תשנ"ח 1998. ראש עיריית תל אביב-יפורון חולדאי כתב בתעודה שהוענקה לה: "ליווית את תל אביב – יפו מראשיתה, ועיצבת את דמותה. הנחת את היסודות להתפתחותה של העיר: תרבות, חברה, תשתית ומסחר. יצקת תכנים והענקת אופי לעיר שהיום מכנים: 'הבירה של מדינת ישראל' ".[9]
לקריאה נוספת
לוקה וקס, היהודים שלי, (עורך: דן זריצקי), תל אביב: הוצאת "אמנות", 1999.
יהודה לפידות, היום שרה הקטנה – סיפורן של לוחמות האצ"ל, תל אביב: הוצאת מכון ז'בוטינסקי ואגודת מוסיאון האצ"ל, תשס"ג 2003.
דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, חלק חמישי: המרד 1946 – 1947, תל אביב: מוסד קלוזנר, הוצאת "הדר", 1976.
תקוה וינשטוק, אורגינלים של בגין, מעריב, י"ד בניסן תשנ"ב, 17 באפריל 1992, עמ' 34 – 35.
יואב עפרי, היהודים של לוקה וקס הגיעו לחדר העיון, חדשות המכון, ידיעון מכון ז'בוטינסקי, (עורך: יוסי אחימאיר), 42, כסלו תשס"ט – דצמבר 2008, עמ' 8.
