אנריקה רודריגס פברגט נולד בעיר סן חוסה דל מאיו. הוריו היו מורים שראו שליחות בעבודתם והנחילו זאת לבנם, שהוכשר אף הוא להיות מחנך ומורה לגאוגרפיה. בשנת 1923 נבחר כציר מחוז קולוניה לפרלמנט, ובשנת 1926 התמנה לשר לענייני חינוך וצדק חברתי בממשלת אורוגוואי. במהלך כהונתו היה שותף לייסוד קתדרה לחוקי עבודה ורווחה בפקולטה למשפטים, להקמת מוסד לאומי להפצת תרבות ואמנות בפריפריה, ו"המוסד הבין-אמריקני להגנת הילד" במונטווידאו, שבטקס חנוכתו ב-1927 הציג את "עשרת הדיברות של זכויות הילד".[1] פברגט לקח חלק מרכזי במאבק מפלגתו, המפלגה האדומה, לסילוק החברות הזרות בעלי הזיכיונות בענפי כלכלה מרכזיים מאורוגוואי והכפפת ענפי הכלכלה המרכזיים לשליטת המדינה.[2]
בהיותו ילד, משפט דרייפוס הותיר עליו רושם חזק, מה שהשפיע עליו לפעול להגנת היהודים נגד אנטישמיות.[3]
עם שובו לאורוגוואי לאחר המלחמה, מונה לנציגה הקבוע באו"ם בשנת 1946, תפקיד שכיהן בו עד 1961. במסגרת כהונתו היה חבר המשלחת המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל שביקרה בארץ ישראל ב-1947 והציעה את תוכנית החלוקה. בדיוני הוועדה הצביע פברגט על הקשר בין בעיית ארץ ישראל לבעיית הפליטים היהודים לאחר מלחמת העולם השנייה, פעל לכך שהוועדה תבקר גם במחנות העקורים באירופה ועמד בראש תת-הוועדה שביקרה במחנות. פברגט אף התפעל מהמפעל הציוני ומניסיונותיו החברתיים וההתיישבותיים.[5] בזמן ההצבעה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר1947, נענה לבקשת נציג המשלחת הציוניתאבא אבן, ויחד עם שגריר גואטמלה, חורחה גרסיה גרנדוס, ארגן את שאר שגרירי אמריקה הלטינית לגוש משמעותי של קולות בעד התוכנית, שבלעדיו לא הייתה עוברת. במהלך ביקורו בארץ ישראל ניסה פברגט לתווך בין שלטון המנדט למחתרות האצ"ל והלח"י ולערוך הסכם חילופי שבויים.[6]
בשנת 1961, באו"ם, אחמד שוקיירי טען כי שגריר אורוגוואי פברגט הוא כביכול יהודי ולכן "נאמנותו" יכולה להיות רק כלפי ישראל ולא כלפי מדינתו אורוגוואי. השגריר ענה שדבריו מתאימים יותר לתקופות עבר, כי הדבר מראה על שיגרה של טענות חסרות בסיס בנאומיו, וכי הערתו של שוקיירי מזכירה את התעמולה של גבלס (להטיל ספק בנאמנות).[8][9][10]
פברגט, לאחר מכן שירת בממשלת אורוגוואי והיה שותף להקמת "החזית הרחבה" (Frente Amplio) של מפלגות השמאל ב-1971. ביוני1973, בעקבות הפיכה צבאית והקמת משטר דיקטטורי, גלה פעם נוספת, הפעם לבואנוס איירסבירת ארגנטינה, ושב למונטווידאו זמן קצר לפני מותו, בנובמבר 1976.
בזכות תמיכתו בהקמת מדינת ישראל וקשריו עימה, נקראו על שמו רחובות בערים רמת גן, חולון ותל אביב. כהוקרה על תמיכתו, הוזמנו בני משפחתו בדצמבר2007 לישיבה מיוחדת של הכנסת לציון 60 שנה להחלטת האו"ם על תוכנית החלוקה.[12]
^Near East Report, Volumes 5-6, Isaiah L. Kenen, Near East Report Incorporated, 1962, p.59Fabregat interrupts, pointing out that his "philosophy is governed by his Spanish Christian... to be respectful of every type of religious or philosophical belief." Fabregat regrets that Shukairy has used the kind of language he has and says that such language “is much more fitting to past ages.” It might well follow that many of the other statements made by the Arab spokesman are as groundless, Fabregat points out. It is no exaggeration to say that Shukairy's tirades against the Israelis remind one of Goebbel 's attacks against the Jews in the 1940s.