העיר ירושלים הייתה תחת שלטון הממלוכים החל משנת 1260 ועד שנת 1516. תקופה זו בתולדות העיר חופפת את שנות שלטונם של הממלוכים בארץ ישראל. ירושלים הממלוכית הייתה עיר שולית מבחינה אסטרטגית, מדינית וכלכלית, ועם זאת בעלת חשיבות דתית גבוהה, הן עבור השלטון הממלוכי המוסלמי והן עבור היהודים והנוצרים.[1]
השלטון בירושלים בתקופה הממלוכית היה נתון בידי פקידים שהיו אנשי דת והתרכזו בבניית מבני דת מוסלמיים בעיר. הפן המנהלי של העיר הוזנח, ואוכלוסייתה הייתה ברובה ענייה, וחיה בְּצִלָּם של ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו כמרכזי לימוד לתורת האסלאם. ירושלים היוותה מרכז חשוב של עלייה לרגל עבור שלוש הדתות, והתקיימו בה קהילות קטנות של נוצרים ויהודים, שאמנם סבלו מהגבלות רבות, אך זכו לזכויות הגנה מסוימות. רבים מהמבנים המפוארים בעיר העתיקה ובהר הבית נבנו בתקופה הממלוכית, והשפעתה של האדריכלות הממלוכית ניכרת בעיר עד היום. פרטי עיצוב ואדריכלות בסגנון ממלוכי משמשים את אדריכלי העיר בתקופה המודרנית על מנת ליצור "מראה ירושלמי".
רקע
הממלוכים השתלטו בפועל על ארץ ישראל לאחר ניצחונם על המונגולים בקרב עין ג'אלות. לאחר הקרב, שהתחולל ב-3 בספטמבר1260, הרג אחד הקצינים הממלוכים הבכירים, ביברס, את הסולטאןקוטוז והפך לסולטאן בעצמו. ביברס לא הקדיש תשומת לב מיוחדת לירושלים, אלא עסק בשנים הראשונות לשלטונו במיגור הצלבנים שנותרו בארץ ישראל. הוא נקט באסטרטגיה של הרס ערי החוף על מנת להקטין את כדאיות כיבושן בידי הצלבנים, שעלולים היו לשוב לארץ ישראל במסע צלב חדש. ירושלים נותרה כעיר פרזות לאחר שחומותיה נהרסו בשנת 1219. הממלוכים לא טרחו לשקם את חומותיה והדבר הוסיף למעמדה השולי בתקופה זו.
המקום היחיד בירושלים שבוצר היה המצודה המכונה כיום מגדל דוד. הדבר נעשה בשנת 1310, ובמצודה ישב חיל מצב ובראשו הנציב (נַאִיבּ). מנגד, סמוך להר הבית (בראשית התקופה באזור בית הספר אל עומריה ולאחר מכן סמוך לשער המשגיח), היה מעוזו של המושל לענייני דת (נט'יר אל-חרמיין - המשגיח על החרמים או הממונה על ההקדשים). הסמכויות השלטוניות נחלקו בין השניים. הנציב היה קצין צבא ומפקד חיל המצב. הוא היה אחראי על השלטת הסדר בעיר, על גביית המיסים ועל השירותים העירוניים (אספקת מים, תעלות ביוב ואיסוף אשפה), ואילו המושל לענייני דת היה ממונה על הר הבית, על כל מבני ההקדש (וקף) בירושלים ועל מערת המכפלה בחברון. לכאורה המפקד הצבאי היה בכיר מהמושל הדתי, אך למעשה היה השלטון בירושלים נתון במידה רבה בידיו של המושל הדתי, בשל החשיבות הרבה של מבני הדת בעיר ומקומם של אנשי הדת שראו בממונה על ההקדשים את הממונה הבלעדי עליהם. המושל הדתי אף גיבש כוח שיטור עצמאי (ראו גם ההיסטוריה של מעמד הווקף בירושלים).
ירושלים וארץ ישראל כולה נהנו בתקופת שלטון הממלוכים משקט יחסי. למעט פלישתו של גזאן המונגולי ב-1299, פשיטות של פטר הראשוןמלך קפריסין בין 1365 ל-1369, השתלטותו של טימור לנג הטטרי על ארץ ישראל ב-1401, ומספר פשיטות של שבטים בדואים, לא ידעה הארץ מלחמות בתקופה זו. עבור הממלוכים היוותה ארץ ישראל, ובעיקר מישור החוף, שטח מעבר בין בסיס שלטונם במצרים למרכז בדמשק.
השלטון הממלוכי בארץ ישראל הסתיים בשנת 1516, עם כיבושה של הארץ בידי העות'מאנים, לאחר תבוסת הממלוכים בקרב מרג' דאבק. בסוף דצמבר 1516 נכנס הסולטאןסלים הראשון לירושלים ללא קרב, ותושביה קיבלו אותו בזרועות פתוחות.
סקירה מדינית, מנהלית וכלכלית
מחד הייתה ירושלים של התקופה הממלוכית עיר זניחה בשולי האימפריה, חסרת חשיבות אסטרטגית ומרוחקת מדרך הדואר; מאידך, עלה והתקבע בתודעה האסלאמית מעמדה כעיר קדושה, השלישית בקדושתה לאסלאם, אחרי מכה ואל-מדינה.[2]ספרות "שבחי ירושלים" משקפת היטב את מקומה של ירושלים בתודעה המוסלמית של התקופה, כפי שמדגימים דברי השופט מוג'יר א-דין:[3]
המתפלל במקום בית המקדש, נמחלים לו כל עוונותיו. הבא אל מקום בית המקדש, מתפלל מימין לסלע ומשמאלו, מתפלל תפילת בקשה במקום השלשלת ונותן צדקה, מעט או הרבה – בקשתו נענית. אללה מסיר יגונו מעליו והוא מנוקה מחטאיו כביום היוולדו... אדון המקומות – הר הבית, ואדון הסלעים – סלע הר הבית. שעת תחיית המתים לא תבוא, עד שלא תובל הכעבה ככלה אל הסלע... מה טוב לגור בירושלים... המתגורר בה, כמי שלוחם מלחמת קודש למען אללה.
— מוג'יר א-דין, "דברי ימי ירושלים וחברון", 1495. תרגום: יוסף דרורי.
לתפיסה זו של ירושלים כעיר קדושה אך זניחה מבחינה אסטרטגית היו מספר השלכות. אמנם ירושלים נשלטה, ככל עיר ממלוכית, על ידי מושל צבאי חילוני (נאיב), אך היה זה קצין בדרגה נמוכה. האיש החשוב בירושלים לאורך כל התקופה היה "הממונה על ההקדשים", איש דת, המכונה לעיתים בספרות בכינוי "המשגיח". רוב הנושאים במשרה זו פירשו אותה כפשוטה ובמובנה הצר, כלומר דאגו לבנייה ולשיפוץ של מבני דת בהר הבית ובסביבתו, ודאגו לרווחת אנשי הדת ותלמידי המדרסות. כל הכרוך בפיתוח לא-דתי של העיר נזנח בדרך כלל.
על פי החוק הממלוכי לא יכול היה בעל תפקיד להוריש רכוש לצאצאיו, היות שהרכוש נחשב כחלק מן המשרה. על כן, הדרך היחידה של בעל תפקיד ממלוכי לדאוג לצאצאיו הייתה באמצעות הקדשת רכושו להקדש (וקף, وقف) תוך מינוי בנו למנהל נכסי ההקדש, כך שיזכה לשכר ממנו. מבני דת ושירותי דת רבים בירושלים הוקמו בזכות הקדשים אלה. המקום המרכזי מבחינת חשיבותו ופיתוחו היה הר הבית וסביבותיו, ושם הוקמו מרבית המבנים המוקדשים.
מוסדות ההקדש ואנשי הדת היו פטורים מתשלום מסים, ובעיקרו של עול המיסים נשאו הקהילות הנוצריות והיהודים. במצב זה, שבו מיעוט של משלמי מיסים נשא בנטל, הייתה קופת העיר לרוב במצב מדולדל ביותר, שלא איפשר תחזוקה שוטפת ופיתוח עירוני. פיתוח פרויקטים לא דתיים, כמו אספקת המים בימי הסולטאן קאיתבאי, התבצע, בדרך כלל, על בסיס תקציבים מן השלטון המרכזי בקהיר.
ירושלים נחשבה מקום גלות, מעין מושבת עונשין לפקידים שמעלו, קצינים שנמנו עם חבורת סולטאן מודח, מפקדים שסרחו וכדומה. אנשים אלה, שכונו "בטאל" (בערבית: ﺑﻄﺎﻝ), היו במקרים רבים בעלי יכולת ביצוע מרשימה כך שתרומת כישרונם התבלטה יותר מזו של הפקיד הממונה מטעם השלטון. עקב החוסר המעשי בנוכחות אזרחית, ניתן להם חופש מסוים לעשות זאת. ה"בטאל" נענשו וביקשו לכפר על מעשם. בין סוגי הכפרה הנפוצים בירושלים היה בניית מקום קדוש או שיפוצו, והקדשת כתובת המבטאת את חרטת הבונה ותקוותו לכפרה. ה"בטאל" הגיעו לעיר מכל קצות האימפריה, והיו בעלי גישות שונות שתרמו לאווירה קוסמופוליטית בעיר, לפחות באופן יחסי לעיר שדה מוסלמית. האמירים (ראשי הצבא, השליטים) בנו והקדישו עוד ועוד מבני קודש, הרבה מעבר לצורך המעשי בעיר כה דלה, בעוד שצורכי החולין הוזנחו.
בשנות הדעיכה, במיוחד לאחר 1454 (פרט להפסקה בשנות שלטונו של קאיתבאי בין השנים 1468 ל-1496), גברו הסכסוכים בין הממונה על ההקדשים לבין מושל העיר החילוני, עובדה שהפקירה את העיר כליל לפשיטות שבטים בדואיים ולהזנחה ושיתוק של המערכות העירוניות כאספקת המים, ניקיון וכיוצא באלה.
במשך כל התקופה נותרה ירושלים עיר פרוזה (ללא חומות). בתחילה נומק הדבר בפחד מפני השתלטות צלבנית חוזרת תוך לכידת העיר והתבצרות בה. בהמשך נבע הדבר מחדלון השליטים החילונים, מחוסר בתקציב (ששימש רובו ככולו לפעילות דתית), ומרצון למצב את מעמד העיר כעיר קודש בלא סממנים של צבא.
עד שנת 1376 הייתה ירושלים חלק ממחוז ("ולאיה") עזה (ולעיתים דמשק). בשנה זו זכתה העיר, כתוצאה מפוליטיקה ממלוכית פנימית, למעמד של "ניאבה" (נפה) עצמאית, הכפופה ישירות לסולטאן. אך מבחינה מעשית דבר לא השתנה, ומושל העיר לא הועלה לדרגת "מלכ אל-אמראא" (נסיך הקצינים), כדרגתם של מושלי הניאבות של דמשק, חלב, צפת או עזה.
מבחינה כלכלית הייתה ירושלים עיר דלה ביותר. היא ריכזה את תעשיית הכותנה שגודלה בנחל איילון, תעשייה שפרנסה נשים טוות, מנפטים וסוחרים. ענף כלכלי נוסף היה ענף השירותים שניתנו לעולי הרגל. בתקופה הממלוכית התגבר זרם העולים לרגל (בערבית: זיארה, زِيارة) - נוצרים, מוסלמים ויהודים. הם התרכזו בירושלים, והשירותים שניתנו להם (הארחה, לינה, בתי מרחץ, מסחר זעיר, הדרכה בשטח וכתיבת מדריכים, וכדומה) היו מרכיב חשוב בכלכלת העיר.
מאפיין חשוב נוסף של התקופה הוא שבכל 250 שנות השלטון הממלוכי ירושלים לא נכבשה ולא נהרסה, והייתה בה המשכיות של בנייה ושיקום.
ההרכב הדמוגרפי
בירושלים התרכזו, כאמור, קצינים מודחים מכל קצוות האימפריה שהיוו את העילית החילונית בעיר. יחד עמם היגרו לעיר מוסלמים מבוכרה, פרס, הודו, אפגניסטן, כורדיסטן ואף מאפריקה. חלקם פליטי ההתקדמות המונגולית וצבאות טימור לנג, וחלקם עבדים שהשתחררו משירות. בדרום-מזרח העיר התבססה השכונה המוגרבית, כלומר של יוצאי צפון אפריקה, צאצאי לוחמים מצבאו של צלאח א-דין שנותרו בעיר והקימו בה משפחות. אנשי דת מוסלמים הגיעו מכל קצווי העולם המוסלמי, ובהם קבוצה חשובה של סופים, מעין נזירים-הוגים מוסלמים. בצפון-מזרח העיר החלה להתיישב קבוצה של צוענים.
כמו כן, שכנו בעיר מיעוט נוצרי ומיעוט יהודי קטן (ראו להלן בני החסות:יהודים ונוצרים). ב-1267 העיד הרמב"ן על המצאות 2,000 מוסלמים, 300 נוצרים ושתי משפחות של אחים יהודים העוסקות באמנות צביעת הצמר.[4] יותר ממאתיים שנים לאחר מכן, בשנת 1481, מסר הנוסע משולם מוולטרה:
"יש בה (בירושלים) עשרת אלפים בעלי בתים ישמעלים וכמו ר"נ (250) בעלי בתים יהודים."[5]
בצד האוכלוסייה הקבועה, מלאה ירושלים עולי רגל נוצרים, יהודים ומוסלמים, במספרים שלעיתים הכפילו את אוכלוסיית העיר הקבועה. כן שהה בירושלים חיל מצב בן כמה עשרות חיילים, ששימשו במשימות שיטור ובסיסם היה במצודה ("מגדל דוד"). חיילים אלו היו אחראים על מצעד הערב, שבו חזרו מתפילתם בהר הבית אל המצודה וחצו את העיר בליווי תופים וחלילים.
אחד העקרונות החשובים ביותר של הסולטנות הממלוכית היה שממלוכ הוא רק דור ראשון, כלומר מי שנמכר בעודו נער לעבדות, חונך, אומן ואוסלם, חי בקסרקטין והיה חלק מהצבא המובחר. רק אלה שעמדו בהגדרה זו יכולים היו לתפוס עמדות בכירות בממשל. עמדות אלו, שכללו אחיזה ברכוש, לא היו ניתנות להורשה. בנו של ממלוכ לא יכול היה להיחשב ממלוכ בהיותו מוסלמי מלידה, ועל כן היה מנוע מלשאת במשרה רשמית. העובדה שממלוכ לא יכול להוריש הובילה לשיטה שבה הממלוכ מקדיש את רכושו בחייו להקדש (וקף) תוך מינוי בן-משפחה למנהל נכסי ההקדש. לפי החוק הגיעה למנהל ההקדש הכנסה קבועה מן ההקדש, וכך הבטיח הממלוכ רווחה כלכלית לבני משפחתו. רבים מהקצינים הממלוכים בחרו לבנות כהקדש מבני-דת בירושלים.
הבנייה הממלוכית התרכזה בשלושה אזורים בעיר:
בהר הבית שופצו מבנים קיימים, נבנו הקשתות סביב כיפת הסלע הנקראות "מאזני יום הדין", נבנו סטווים סביב, בעיקר בצמוד לכותל המערבי (מצידו ה"פנימי"), מבני קובָּה (כיפות לציון אירועים דתיים של נביאים קדם-איסלמיים), מתקני סביל לשתייה ורחצה, וזָאוִויוֹת - תאי תפילה ששימשו בעיקר את חכמי הדת הצופים להתבודדות.
בצמוד לחומות הר הבית שופצו הגשרים עליהם בנוי רחוב השלשלת ("קשת וילסון") ומאוחר יותר שוק עושי הכותנה (להלן). כמו כן שופצו רחוב הגיא והרחוב המוביל משער האריות של ימינו ("שער השבטים") אל רחוב הגיא. ברחובות אלה וסביבם נבנו המבנים המפוארים ביותר - מדרסות, ראבאטים (בתי הארחה לצליינים מוסלמים) ובתי תמחוי לצליינים עניים. כמו כן נפרצו שערים המובילים אל הר-הבית לנוחות עולי הרגל וכוהני הדת.
עבור סוחרים זרים נבנה החאן (חאן אל-סולטאן, אכסניה לסוחרים) באזור מרכז העיר העתיקה, במפגש השווקים ולא רחוק מכנסיית הקבר, וכן שוקמו השווקים ששירתו גם צליינים נוצרים.
הבונה העיקרי של העיר היה סיף א-דין תנכיז א-נאסרי. תנכיז היה מושל דמשק בין השנים 1312–1340, בימי שלטונו של הסולטאן מוחמד אבן-קלאון, שבזמנו הגיעה האימפריה הממלוכית לשיאה. בשנים אלה שינה תנכיז את פניה של ירושלים באמצעות מיזמי בנייה גדולים וחשובים. אחד העיקריים שבהם היה הקמתו של שוק הכָּתָנִים. מכלול זה, שוק מקורה באורך מאה מטרים, הוביל אל שער שנפרץ בחומת הר הבית (באב אל-קטאנין, باب القطانين) בדיוק מול כיפת הסלע, והיה שער הכניסה המרכזי והעיקרי להר. בשוק הוקמו גם שני בתי-מרחץ (חמאם אל-עין וחמאם א-שיפא) וחאן (בשטחו ממוקם כיום המכון ללימודי ירושלים של אוניברסיטת אל-קודס), כך שהדרך אל השער הראשי של המתחם המקודש עברה דרך מתחם מסחרי חילוני - עובדה שמעידה על כוחו הרב של תנכיז אל מול הממסד הדתי. חלק מהכנסות השוק ובתי המרחץ הוקדשו להקמתו ולמימונו של המבנה הממלוכי המפואר ביותר בירושלים - מדרסת תנכזיה, המוכרת כיום כ"מחכמה". התנכיזיה נבנתה בשנת 1329 והיא המפוארת ביותר בירושלים, פרט למדרסה אשרפייה שעל הר הבית, שנבנתה מאה וחמישים שנים מאוחר יותר. מוג'יר א-דין כינה אותה "זו שאין מושלמת ממנה בין המדרסות". התנכיזיה שימשה מאז ועד היום כמוקד שלטוני. בימי הממלוכים היה במבנה בית דין להתדיינות בין מוסלמים לשאינם מוסלמים. בימי העות'מאנים שכן במבנה בית המשפט העליון. היה זה מעון רשמי לאירוח אורחים נכבדים, וכן מעונו הרשמי של המופתי של ירושלים. כיום נמצא במקום בסיס של משמר הגבול.
מימון לבנייה הרשמית והפרטית, וכן מימון לפעילות הדתית, הושגו בדרך של הקדשת נכסים ושטחים חקלאיים מניבים בכפרים שבסביבת ירושלים. כך, למשל, הוקדשו אדמות הכפר מלחה למימון מדרסת החסנייה.
מבני דת
מדרסת התשטמוריה
מדרסות - מבנה הדת העיקרי שנבנה בירושלים הוא המדרסה. המדרסה בנויה בדרך כלל משתי קומות, הקומה הראשונה במתכונת של חצר מרכזית או אולם מרכזי מקורה המוקף בארבעה אולמות לימוד (איוָואנים), ובקומה השנייה חדרי מגורים. חזית הכניסה מעוטרת ומפוארת, ומשובצת בה כתובת הקדשה מסולסלת ופסוקי קוראן. המדרסה הראשונה כנראה היא מדרסה אל-אווחדיה שבנה אלמלכ אלאוחד יוסף בן דאוד, הממונה על ההקדשים של הסולטאן קלאון, בבאב א-חוטה (מצפון להר הבית, ליד שער האריות של היום) בשנות ה-90 של המאה ה-13. היא שימשה גם כאכסניה, ובספטמבר 1299 נקבר בה אלאווחד. מבין יותר מארבעים מדרסות שנבנו, מדרסות ידועות אחרות הן:
התנכיזיה (ראו לעיל)
התשטמוריה, שהיא דוגמה למבנה בהקדשה פרטית ולא של פקיד ציבור, נבנתה על ידי תשטמור א-סיפי ב-1357
מדרסת אשרפיה על הר הבית (נבנתה על ידי הסולטאן קאיתבאי ב-1482). עליה כתב מוג'יר א-דין: "הבריות נהגו לומר בעבר 'במסגד ירושלים (הר הבית) יש שתי אבנים טובות, כיפת מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע' אומר אנוכי: המדרסה הזאת הייתה לאבן טובה שלישית כי היא ביפי המראה ונוי הצורה מדברי הפלאות" ואפילו ר' עובדיה מברטנורא כתב ב-1488: "גם המלך המולך עתה, אומרים שעשה בתוכו (בתוך מתחם המקדש) בניין יפה ומהודר ואבן יקרה אשר לא נעשה כן לכל הממלכות"[6]
חָ'נָקוֹת וזָאוִויוֹת - ח'נקה היא מבנה המיועד לצופים ומכיל חדרי אירוח, מקום תפילה, מקום לימוד ומקום להתבודדות, וזאווייה היא תא התבודדות צופי. הממלוכים העריכו וכיבדו מאוד את הצופים, והצופים התייחסו לירושלים כאל מקום קדוש במיוחד. ברבות מהמדרסות, כולל בתנכיזיה, הוקדשו מתחמים לצופים. ייתכן שהקשר בין הממלוכים לצופים הוא בעקבות נבואה שנתן נזיר צופי קנאי מכורדיסטן בשם שיח' ח'צ'ר לביברס. בתמורה להתגשמות הנבואה הקדיש לו ביברס זאוויה בירושלים והקדשות לכלכלתו.[7]
הממלוכים כמעט ולא בנו מסגדים בירושלים. מסגד אל-אקצא שימש לכל הצרכים של תפילת יום השישי, ולתפילות אחרות אין המוסלמי זקוק למסגד ייעודי. בנוסף לכך, בכל מדרסה היה חדר עם מחראב ששימש לעת הצורך לתפילה. עם זאת, הממלוכים בנו צריחים סביב להר הבית (צריח שער השבטים, צריח השלשלת ליד שער השלשלת, צריח בני ע'יינם בפינה הצפון-מערבית של ההר וצריח פח'ריה בפינתו הדרום-מערבית) וצריחים אחרים להשגת שליטה בנוף העיר. כך למשל צריח מסגד עומר וצריח הח'נקה צלחיה, שנבנו ב-1466 בצמוד לכנסיית הקבר כחלק ממאבק שליטה, והם גבוהים מכיפתה במספר סנטימטרים.
מרכז פעילות הבנייה הממלוכית היה בהר הבית. הבנייה בהר הייתה פריווילגיה שלטונית, וכמעט לא נבנו בו מבנים בהקדש אישי פרטי (יוצא דופן הוא השופט פח'ר א-דין, שהקדיש את הח'נקה פח'ריה בקרן הדרום-מערבית של הר הבית). הבנייה התרכזה בצפון ההר ובמערבו. הר הבית הוקף מצפון וממערב בסטווים מפוארים, שבהם נכללו גם הכניסות למדרסת האשרפייה והאסערדיה. השליטים הממלוכים הם שהקימו את המקשתים הידועים כ"מאזני יום הדין", אשר מקיפים את המשטח המוגבה שעליו ניצבת כיפת הסלע. תנכיז הקים את מבנה הטהרה הידוע כ"כוס" בין כיפת הסלע למסגד אל-אקצא. במאה ה-14, בשם הסולטאן קאיתבאי, נבנו דוכן הקיץ, שהוא מינבר (עמדת דרשן) חיצונית והסביל הקרוי על שמו.
תורבת קמרייה, שבה שלושה קברים של בני משפחת קמרייה שנהרגו בקרבות נגד הצלבנים בין השנים 1251–1266. התורבה שמורה היטב ונמצאת בגן ציבורי בין הרחובות ישעיהו ושטראוס.
התורבה היפה והמיוחדת ביותר בירושלים היא תורבת טוּרקָאן חָ'תוּן המעוטרת להפליא, וממוקמת ברחוב השלשלת לא רחוק מהר הבית. באופן נדיר ביותר זהו קבר הנמצא בתוך גבולות העיר, ולא זאת בלבד אלא שמוקם על הדרך הראשית אל המקום המקודש ביותר. זהו קברה של אישה עשירה מאוזבקיסטן, שעלתה לרגל לירושלים (ייתכן שנמלטה מצבאו של טימור לנג) ונפטרה בה. מיקומה החריג של התורבה יכול לשמש עדות לחוסר ההתעניינות ולחולשה של השלטון המרכזי, שאיפשרו לבעלי ממון לבנות בחופשיות וללא הנחיה באשר לייעוד הקרקע. לתורבה שני חלונות עטורים בסורגים ממלוכיים, ומעליהם עיטור תחרה עדין ויפה, עשיר בצורות גאומטריות ובמוטיבים מן הצומח.
מבנים אחרים
אכסניות - בין המבנים הראשונים שנבנו בירושלים על ידי הממלוכים היו אכסניות לטובת עולי הרגל (רִבָּאט). כבר ב-1266 יזם הסולטאן ביברס הקמת אכסניה לעולי רגל מוסלמים, כדי לשפר את מעמדם בעיר לעומת עולי הרגל הנוצרים. מבנה אכסניית ביברס ניצב במקום שבו נמצא כיום שער האריות. מבנה האכסניה לא שרד, אך ה"אריות" (למעשה ברדלסים, סמלו של ביברס) שמצידי השער הם כנראה שריד ממבנה האכסניה. כמו כן הוקמו בסוף המאה ה-13 רבאט אל-מנצורי (ביזמת הסולטאן קלאון), רבאט כורד ורבאט עלאא' א-דין. מאוחר יותר, במאה ה-14, בנה תנכיז את רבאט א-נִסָאא (אכסניית הנשים), ושתי שפחות משוחררות מטורקיה הקימו את רבאט אל-מרדיני ברחוב באב חוטא. האכסניות ביוזמה פרטית נבנו לצורכי אירוח של עולי רגל בני מוצא קרוב למוצאם של המקדישים.
חאנים - תנכיז הקים את החאן הראשון בתוך העיר, בשוק הכתנים, עבור סוחרים מוסלמים. בשנת 1386 הקים הסולטאן ברקוק חאן מיוחד לסוחרים זרים, הוא חאן אל-סולטאן הניצב בדיוק במרכז העיר העתיקה, סמוך לשווקים. החאן נבנה כחצר מוקפת חדרי מגורים בשתי קומות. הסוחרים הורשו לבצע מסחר בחצר החאן, ורק בה. מוג'יר א-דין מוסר כי הכנסות החאן השנתיות, בסך ארבע מאות דינר (סכום ניכר) מהספקת לינה ושירותים, היו קודש לאחזקת מסגד אל-אקצא.
ארמון הגבירה טוּנשוּק - מבנה יוצא דופן במרכז הרובע המוסלמי של היום (בין מעלות המדרשה לרחוב הסראיה). הגברת טונשוק הייתה פילגשו של אמיר ממלוכי בשם מוטפר א-דין. היא שהתה בירושלים בין השנים 1391-1398 ובנתה את הארמון המפואר. עם מותה ב-1398 נקברה בתורבה מול הארמון מעבר לסימטה. הארמון שימש לימים כבניין המשרדים הראשי של השלטון העות'מאני (הסָרָאיָה).
אספקת מים
סביל קאיתבאי, ברקע - הכניסה למדרסת האשרפייה ושער הכתנים
אספקת המים לירושלים הייתה מאז ומתמיד נושא בעייתי. הראשון בתקופה הממלוכית שהסדיר אספקה סדירה של מים להר הבית היה עלאא' א-דין, הממונה על ההקדשים וחברו לגדוד של ביברס. כבר ב-1266 הקים מערכת הובלת מים להר לצורכי טהרה.
ב-1327 שיקם תנכיז את אמת המים התחתונה ששימשה עוד מימי הרומאים להובלת מים ממעיינות אל-ערוב ובריכות שלמה. הוא העמיד את תעלות הסביל של בריכת הסולטאן, והעביר אמה לאורך רחוב השלשלת להובלת מים אל ה"כוס" (אל-כאס), מבנה הטהרה שבנה על הר הבית. מפעל מים זה סיפק גם את המים הדרושים לבתי המרחץ בשוק הכתנים.
במרץ 1483 נערכה פעולת השיפוץ האחרונה של אמת המים בתקופה הממלוכית. הסולטאן קאיתבאי הקציב סכום עצום לשיקום בריכות שלמה ואמת המים. סופה של האמה, העוברת גם היא ברחוב השלשלת, בסביל קאיתבאי שנבנה מול מדרסת האשרפייה. זהו הסביל המפואר ביותר בירושלים, ולו כיפה מעוטרת בתחרת אבן. הנוסע פליקס פברי שביקר בירושלים ב-1480 ראה את הפועלים חוצבים בהר תוואי לתעלת המים, וכתב שמעשה התעלה עולה על זה של חזקיהו המלך:[8]
...ראינו למעלה משש מאות סרצנים (כופרים) חופרים ועובדים כדי להביא מים חדשים לאלה הגרים בירושלים...השולטן משתדל להביא לירושלים את מימיהן (של הבריכות) בהוצאות מרובות, בעמל רב, בעבודה נבונה ובתחבולות ערומות ומתוחכמות רבות... יתר על כן הוא מחדש את תעלות המים העתיקות ומתקין מכלים רבים לאגירת מי הגשמים ואינו חוסך מעצמו שום אמצעי כסף ולא עבודה כדי לספק מים לעיר הקודש ירושלים. כולם תמהים לדעת מה עולה בדעתו של השולטן לעשות לירושלים, שהוא מבזבז כה הרבה כסף ועושה כה רבות כדי לספק לה מים.
האדריכלות הממלוכית כוללת מילון מצומצם יחסית של פריטי עיצוב אופייניים מאוד. עם זאת, המבנים השונים אינם דומים זה לזה - שימוש מגוון באותם פריטי עיצוב איפשר השגת עושר צורני רב. בדרך כלל חזית המבנה מעוטרת ומפוארת, ובייחוד הפתח הראשי.
מילון פריטי העיצוב הממלוכי כולל את המאפיינים הבאים:
הכניסה למבנה מאופיינת בגומחה גבוהה ומחודדת מעל הפתח, קעורה כלפי פנים כקונכייה ומקושטת בנטיפי אבן הנקראים "עיטור נטיפות" או "מוּקָרְנָס".
משני צידי הפתח נבנו ספסלי אבן.
על המבנה תימצא כתובת הקדשה, שבה האותיות הערביות מהוות קישוט בפני עצמו, לעיתים משולבים בכתב עיטורים מעולם הצומח ועיטורים גאומטריים. לרוב ישולב בכתובת ההקדשה רנכ (رنك, הסמל המשפחתי) של המקדיש.
שילוב אבנים מצבעים שונים הנקרא אבלק. לרוב נעשה שימוש באבלק המשלב אבנים לבנות ושחורות או אדומות. האבלק מאפיין את הבנייה הממלוכית בירושלים עד כדי כך שמאפיין זה הועתק בתחילת המאה ה-20 בידי אדריכלים ששאפו ליצירת "מראה ירושלמי" (למשל בכנסיית הדורמיציון ובבניין הדואר המרכזי).
סורגים ממלוכיים - סורגי ברזל הערוכים בתבנית שתי וערב עם גולות בחיבורים.
קלבו - תשליבי אבנים בצורות גאומטריות בצבעים שונים.
בני החסות: יהודים ונוצרים
היהודים והנוצרים בשטחי השליטה הממלוכית נחשבו כבני חסות (אַהְל אלדִ'מָה ,أهل الذمة). הממלוכים הקפידו מאוד על שמירת תנאי עומר המגדירים את מצבם של בני החסות, לאמור איסורים שונים כגון האיסור על מכירת וקניית יין, האיסור על בניית מבני דת חדשים (ושיפוץ מבני דת רק בהרשאה מיוחדת), חיוב בנשיאת סימן מזהה (כיסוי ראש כחול לנוצרים וצהוב ליהודים), חיוב במס גולגולת ועוד. עם זאת, כחלק מהקפדתם של השליטים על מצוות הדת, נאסרה פגיעה בבני החסות והם זכו להגנה על גופם ועל פולחנם, אף אם מושפלים וחסרי זכויות. אין להבין מכך שלא היו מקרי התנכלויות ליהודים ולנוצרים מצד העם הפשוט. השלטון, שמצידו איפשר לבני חסותו הקמת מבני דת, היה חלש משך מרבית התקופה והותיר את בני החסות חשופים להלכי הרוח של ההמון. בתקופות שבהן התקיים שלטון חזק ויציב, כמו בתקופות הסולטאנים מוחמד בן-קלאון, ברקוק וקאיתבאי, היה יותר ביטחון אישי לקהילות היהודיות והנוצריות בירושלים, ובמקביל גם הוקפד יותר על גביית מס הגולגולת.
יהודים
גודל האוכלוסייה היהודית בתקופה הממלוכית בירושלים נע בין שתי משפחות מיד לאחר הכיבוש הממלוכי,[9] ועד כ-200 משפחות של אשכנזים וספרדים בסוף התקופה. היהודים התרכזו בדרום העיר, תחילה בהר ציון ולאחר מכן באזור הרובע היהודי של ימינו, סביב ה"חצר" שבה שוכן כיום בית הכנסת החורבה. גידול האוכלוסייה היהודית נבע בעיקר מעלייה של בודדים. בנוסף לאוכלוסייה הקבועה של יהודים, אירחה הקהילה עולי רגל בכמות שהייתה לעיתים כפולה מגודלו של היישוב. ראש ההנהגה היהודית היה "הנגיד", שמקום מושבו היה בקהיר (עד סמוך לגירוש ספרד ישבו צאצאי הרמב"ם על כיסא הנגידות). בירושלים הנהיג את הקהל באופן רשמי סגן הנגיד, ולמעשה בראש כל קהילה עמדו ראשי קהל או "זקנים". שפת הדיבור הייתה ערבית יהודית.
העלייה לרגל
בתקופה הממלוכית התחדשה העלייה לרגל (שנקראה גם בשם המושאל מהמוסלמים זיארה) של יהודים לירושלים, לאחר שהתדלדלה מאוד בתקופה הצלבנית. עולי הרגל היהודים עברו במספר "תחנות" בירושלים, שהיו חלק מטקס האבלות על החורבן והתקווה לגאולה. העלייה לרגל הייתה בדרך כלל של פרטים או של קבוצות קטנות, מכל תפוצות ישראל. חלק קטן מעולי הרגל נשאר בירושלים, לעיתים כמלווים של נפטר חשוב שהובא לקבורה, ולעיתים מטעמים של רדיפות (כמו הרמב"ן, ר' להלן). קיימים כיום מקורות המתעדים עלייה לרגל בידי נוסעים ("תיירים") יהודים ונוצרים כאחד, בין היתר באגרות ששלחו עולים לקהילותיהם ולקרוביהם.
הכותל המערבי - בשנת 1266 הוציא ביברס צו האוסר על בני חסות (יהודים ונוצרים) לעלות להר הבית. עד אז נהגו יהודים לעלות ולבצע טקסי אבלות בשולי הר הבית. מאז התחילה להתבסס תפילה בכותל המערבי בקטעים אחדים ממנו. הממלוכים ניקו את האזורים הסמוכים לכותל המערבי לכל אורך הגיא מפסולת וממבני-ארעי, דבר שאיפשר גישה אליו. עם זאת, בניית גשרים, מבנים ורחובות באזור זה חסמה מעת לעת את אתר התפילה ודחקה את היהודים לאזור אחר של הכותל. טקס האבלות הקצר, שהתקיים אולי מאז החורבן, עקב אחר המתואר במועד קטן כ"ו ע"א: "(הרואה) ירושלים בחורבנה אומר (ישעיהו סד, ט) ציון מדבר הייתה ירושלֵם שממה, וקורע (קרע של אבלות בבגדו). (הרואה) בית המקדש בחורבנו אומר (ישעיהו סד, י) בית קדשנו ותפארתנו אשר הִללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה, וקורע: קורע על מקדש ומוסיף על ירושלים ... כיוון שהגיע ל (הר ה)צופים קורע. וקורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה." הרמב"ן הוסיף גם קריאת מזמור ע"ט בתהילים.[10]
כיתובים של עולי רגל על מצבת קבר זכריה
הר הזיתים - בהר הזיתים זכתה לקדושה אבן שיוחסה לה קדושה כ"הדום" ("מצטבא") שעליו עומדות כביכול רגלי השכינה. האבן קודשה גם על ידי הנוצרים, כמקום שממנו עלה ישו אל השמיים. העלייה לרגל והטקסים באזור זה התבצעו בדרך כלל בשמיני עצרת, וכללו הקפת ה"כיסא" שבע פעמים, קריאת פיוטי הושענות ופיוטים מיוחדים שנקראו "אזכרת הר הזיתים". החל מהמאה ה-14 נקראה האבן "מקום שריפת הפרה" או "המזבח שעשה עזרא" (רמז למזבח בו שרף עזראפרה אדומה, משנה, מסכת פרה ג' ה'). ב-1480 שופצה כנסיית העלייה והפכה למסגד מוסלמי, ובעקבות זאת העבירו היהודים את מוקד העלייה לרגל אל מרגלות הר הזיתים, אל עמק יהושפט וקבר זכריה. גם מועד הטקס הציבורי השתנה, משמיני עצרת לתשעה באב, והדגש שבו עבר למנהגי אבלות על חורבן הבית. בתקופה הממלוכית החל להתפתח במקום זה בית קברות יהודי, בתקווה שעם תחיית המתים בבוא המשיח יהיו הקבורים שם ראשונים להיגאל. מבין ראשוני הנפטרים שנקברו בבית הקברות היו עולי הרגל, וביניהם הרמב"ן (לפי אחת המסורות של מקום קברו), רבי עובדיה מברטנורא, רבי יהודה החסיד ועוד.
החל מאמצע המאה ה-14 יש עדויות לתפילה נוספת לבוא המשיח, ברמת הפרט, מול שער הרחמים, שאינה קשורה למועד העלייה לרגל הכללי.
הרמב"ן בירושלים
בנוסף לעלייה לרגל הייתה גם עליה לירושלים במטרה להשתקע בה. הראשונה שבעליות הייתה של הר' משה בן נחמן ג'רונדי. בקר בעיר בשנת 1267 ויסד מחדש את היישוב היהודי בה. הוא הגיע לירושלים בגיל 72. בבואו הוא מצא בה רק שתי משפחות אחים אשר עסקו במלאכת הצביעה. היהודים המועטים שיישבו בכפרים אשר בסביבות העיר, היו מתאספים בשבתות ובחגים בבית האחים להתפלל בציבור.
הרמב"ן תכנן את החייאת ירושלים לפני בואו, מתוך מודעות למצב הקודר בארץ ישראל. זמן קצר לפני שיצא לדרכו, הוא מסר דרשה על קדושת הארץ ועל חשיבות הצדקה. ייתכן שהוא התכוון להכין את קהילתו למאמצי תמיכה להקמת מוסדות דת בארץ ישראל.[11]
על המצב בארץ ובירושלים הוא כתב לבנו :"ומה אגיד לך בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכללו של דבר, כל המקודש מחברו חרֵב יותר מחברו,.[12]
הוא החל לשקם את הקהילה. תחילה בנה בית כנסת מחוץ לעיר, בהר ציון, החזיר את ספרי התורה משכם[13] והקים ישיבה בעיר אליה הגיעו תלמידים מהארץ ומהארצות השכנות.
הוא מזכיר שרידי בית כנסת באגרות ששלח. וכך הוא כתב:" ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה". לונץ כתב בסוף המאה ה-19 " ... ועד היום רואים בו את העמודים והכיפה שהרמב"ן מזכיר במכתבו.[14] אך בית הכנסת עבר למקומו החדש בעיר העתיקה רק בשנת 1270, אחרי מותו של הרמב"ן.
לאחר עליית הרמב"ן
בראשית המאה ה-14 כתב רבי יצחק צרפתי[15] שהתיישב בארץ "על יתרון מלכות ישמעאל". הוא קורא ליהודים לעלות לארץ ולעזוב "ארץ העמים, ארץ ציה וצלמות ולבוא לירושלים ארץ החיים אדמת קודש...ועתה אל תתעצלו ואל תתרשלו שובה ישראל, קומה למנוחותיך... ושורש יעקב יציף ויפרח ובאו האובדים בארץ אשכנז והנדחים בארץ צרפת להשתחוות בהר הקודש בירושלים". מספרם של היהודים בעיר גדל, נבנו עוד בתי כנסת והם התיישבו ברחוב מיוחד ,[16] ראשיתו של הרובע.
גורמי המשיכה לעלייה היו קדושת הארץ והמצווה להיבנות בה. נוספו עליהם גורמים מיסטיים: לפי חישוב קץ של פסוקים סתומים בספר דניאל הגיעו מלומדים ספרדים למסקנה שהמשיח עתיד להגיע ב-1358. סיבה מרכזית שדחפה יהודים לעזוב את אירופה ולעלות הייתה המוות השחור, המגפה שהשתוללה ביבשת וגררה עימה גם פרעות ביהודים ועליה באנטישמיות (גזירות קנ"א למשל).
אשתורי הפרחי (1280-1355) הגיע לירושלים, עקב חישוב קץ, והיה בה שנה אחת (בין 1313-1317). הוא היה ממגורשי צרפת. הוא כתב את ספרו "כפתור ופרח" כדי להכין את רבבות העולים למצפה להם בארץ. הספר מכיל התדיינות במצוות התלויות בארץ, תיאור הארץ, אנשיה, צמחייה, גבולותיה ומטבעותיה. הוא מזכיר לשבח את העדה הירושלמית ומציין כי באו אליה רבים מהסביבה. בראש העדה היה ר' ברוך ועימו רבנים נוספים. עם זאת, במבוא לספר "כפתור ופתח" נכתב : הוא "החליט לעזוב את ירושלים לפני מלאת לו שנה לישיבתו בה, ולהאחז באחת הערים הקטנות, למען יהי' רחוק משאון הקריה, ויוכל לעסוק בתורה כחפצו, ויבחר לו את העיר הק ט נ ה (הדגש במקור) ונעימה "בית שאן" למושב לו, אשר בה הי' ישוב קטן מאחינו; למען יוכל לשבת במנוחה ולעסוק בחקירת ארה"ק ולחבר חיבור מיוחד כתוצאות חקירותיו ובה כלה את כל חייו"..[17] הרב מצא בה מקום נוח לכתיבת ספרו, עד שנשאר בה עד סוף ימי חייו.
מבין העולים לירושלים ברבע האחרון של המאה ה-14 נמנה ר' יוסף טוב עלם (השני) מספרד אשר חיבר בתקופה זו את אחד הפירושים המוקדמים לפירושו של האבן עזרא לתורה.
ב-1350, עלו מגרמניה קבוצת תלמידי חכמים אשכנזים בראשות הרב יצחק הלוי מבילשטיין, שהקים במקום ישיבה. ישיבה זו הייתה גם מוקד משיכה לתלמידים מגרמניה שבאו ללמוד בה לתקופות קצובות ושבו לגרמניה. הישיבה התקיימה למשך כמה עשרות שנים וכנראה התפזרה לקראת סוף המאה ה-14. ב-1400 לערך רכשו האשכנזים (בכספי קהילותיהם שנותרו בחו"ל) את ה"חצר" (במקום בו שוכן כיום בית הכנסת החורבה) והקימו בה בית כנסת, ישיבה ובתי מגורים. כך עבר המרכז היהודי מהר ציון אל אזור הרובע היהודי של ימינו.
בסוף המאה ה-14 עלה לשלטון באימפריה הממלוכית הסולטאן הממלוכי הראשון בשושלת הבורג'ית ברקוק (1390). הוא שלח מושל חדש לירושלים, שיסד סדרים חדשים והקל מאוד במיסים על הנוצרים ועל היהודים. בנו פארג' היה עוין לנוצרים עד שנשארו בעיר רק שני הגמונים צרפתיים וארמנים אחדים. לעומת זאת, הוא נטה חסד ליהודים. הרב אליהו מפרארה בקר בעיר בשנת 1437 והוא כתב לבני-משפחתו באיטליה:"שהיהודים בירושלים חיים בשלווה, עוסקים בכל ענפי המלאכה, כולל חציבת אבנים. הנשים עוסקות באריגה. ומצבם החומרי והמוסרי טוב". ראשי הקהל דרשו ממנו ללמד אותם והוא מספר כי לימד שלוש פעמים ביום גמרא עם תוספות ומפסקי הרמב"ם. בתמורה "ויקצו לו שכר הגון".[18]
הנוסע יוהאנס פולונר (Johannes Poloner), שביקר בארץ ישראל בשנת 1421, כתב כי במרחק 76 צעדים מ"שער רחוב היהודים" (הוא שער ציון), "הצופה מחוץ לעיר לצד דרום", נמצא "רחוב בית הכנסת של היהודים".[19] כוונתו לרחוב היהודים בהווה הנמשך מדרום לצפון לכיוון השווקים. זה המקור הראשון המתאר את שכונת היהודים החדשה בתוך העיר העתיקה.
קיימת עדות של השייח' מחמד אבן עביה[20] לפיה בשנת 1474 נהרס בית הכנסת שהיה בעיר, בטענה שהוא "חדש", "עד שחזרו ולקחו להם בית כנסת מחוץ לעיר" - דהיינו חזרו לבית הכנסת בהר-ציון. הוא שוקם בהוראת הסולטאן קאיתבאי "נגד (דעתם של) כל שריו ועבדיו וכל עם ארצו" (דברי עובדיה מברטנורא). הסולטאן אף הורה להעניש את המתפרעים. ב-1488 עלה מאיטליה לירושלים והשתקע בה ר' עובדיה מברטנורא, והחל משנה זו גברה עליית הספרדים והגיעה לשיאה אחרי 1492 - גירוש ספרד.
הנוסע הגרמני ארנולף פון הארף, שביקר בארץ ישראל בשנים 1499-1498, ציין כי "בתוך ירושלים גרים יהודים רבים מאד".[21]
בסוף המאה ה-15 היו בירושלים למעלה מ-200 משפחות יהודיות, שהתגוררו סמוך ל"גרעין" הרובע היהודי של ימינו.
האוכלוסייה הנוצרית נחלקה לנוצרים בני-הארץ, שאין להם קהילות-אם באירופה, ולנוצרים אירופאים. על הקבוצה הראשונה נמנו קהילות כגון הארמנים, המרונים, הקופטים, האשורים (סורים), היעקוביטים[דרושה הבהרה], והאתיופים. הקבוצה השנייה, "נוצרים אירופאים", כללה את ה"לטינים" (מאמיני הכנסייה הקתולית), את הגאורגים והיוונים האורתודוקסים. כל קהילה התגוררה סביב גרעין שכלל מבנה דת מרכזי (כנסייה או מנזר) בעיר העתיקה (פרט לגאורגים שמרכזם היה במנזר המצלבה), וטענה לבעלות על חלק מכנסיית הקבר. כמו היהודים והמוסלמים, גם הנוצרים אירחו עולי רגל ובכל קהילה היה בית הארחה לצליינים.
המקום הקדוש המשותף לכל העדות היה כנסיית הקבר. כנסייה זו גם הייתה מוקד העלייה לרגל של נוצרים, עלייה לרגל שהגיעה לשיא במאה ה-15. השליטה בכנסייה הייתה של השלטון הממלוכי המוסלמי, אשר קבע את הסדרי הפתיחה והסגירה של המקום וגבה מס (בערך שונה לכל עדה) על הכניסה לכנסייה. העדות השונות רבו ביניהן על אחיזה באזורים שונים של הכנסייה, ובמקרים רבים נהגו לשחד את השלטונות כדי שיקצו להם זכויות ויתמכו בהם. עבור השליטים, שנטלו שוחד מכל הצדדים, הייתה הכנסייה מקור הכנסה שופע.
היחס לנוצרים
היחס לנוצרים נחלק לשתי תקופות. בתקופה הראשונה, עד אמצע המאה ה-14, החשש הממלוכי המרכזי היה מפני מסע צלב נוסף שיגיע מאירופה, ולכן הם דיכאו ביד קשה את הנוצרים האירופאים. קהילותיהם היו קטנות, והם היו יעד להתקפות. כך למשל בשנת 1272 פרץ הנזיר הצופי הקנאי ח'צ'ר, חביבו של ביברס, אל מנזר המצלבה, גירש משם את הגאורגים והפך את המקום לח'נקה (מנזר צופי). רק במאה ה-14 חזרו לשם הגאורגים. עם זאת, הכתות הנוצריות "בנות הארץ" זכו באותה תקופה לאוטונומיה מסוימת ולזכויות, למשל בכנסיית הקבר.
התקופה השנייה התחילה בשנות הארבעים של המאה ה-14, כאשר מסר הסולטאן מוחמד בן-קלאון למסדר הפרנציסקני (הקתולי) כתב זכויות שהתיר להם לקנות אדמה על הר ציון, להקים מנזר ולשתות יין. הממלוכים התחייבו להגן על שיירות עולי רגל נוצרים, לא לגבות מהם מס שרירותי, ואף פטרו את הפרנציסקנים ממס כנסיית הקבר. אין ספק שכתב הזכויות (שהיה זמני וחודש בכל דור עם כל סולטאן וסולטאן) נקנה בכסף רב ששולם לממלוכים על ידי האפיפיור. מכאן ואילך עלה כוחם היחסי של הקתולים, שבסיוע הונם הצליחו לבסס דריסת רגל הולכת וגדלה על חשבון העדות הנוצריות האחרות. בין הסיבות לשינוי ניתן למנות את ביטול הסכנה הצלבנית, ואת עליית כוחן של ונציה ופירנצה כמעצמות סחר, שיחסים כלכליים תקינים עמן הפכו לחיוניים. הפרנציסקנים בירושלים היו גם בני חסות של אחת השושלות החזקות באירופה של התקופה, דוכסות בורגונדיה. באמצע המאה ה-15 גורשו הפרנציסקנים מהר ציון ונמסר להם השטח שבידיהם עד היום, בצפון-מערב העיר העתיקה.
הסכסוך על הר ציון
הר ציון הוא מקום מקודש הן ליהודים, שמציינים במקום את קבר דוד, והן לנוצרים, שמאמינים ששם נערכה הסעודה האחרונה. במקום היה מבנה צלבני ובו התמקמו גם הפרנציסקנים. היהודים קיימו במקום תפילות וטקסים, והוא היה אחת התחנות בעלייה לרגל. בין המחצית השנייה של המאה ה-14 ועד 1427 התקיימו סכסוכים בין יהודים לנוצרים על החזקה במקום ועל זכויות התפילה והביקור. ב-1427 פנה נגיד היהודים אל הסולטאן (ג'קמק) וביקש להגיע לפשרה. תשובתו של הסולטאן, לפי פליקס פברי הייתה: "גם אנו חושבים את דוד לקדוש, ממש כמו הנוצרים והיהודים, ואנו מאמינים בכתבי הקודש ממש כמוהם. על-כן לא היהודים ולא הנוצרים יהיו בעלי המקום הזה, אלא ניקח אותו לעצמנו."[22] לפי ניתוח אחר[23] בתקופה זו היה לממלוכים עניין פוליטי לפגוע בנוצרים, כחלק מהתחרות שלהם עם האימפריה העות'מאנית, והם הענישו את הנוצרים בעקבות "בנייה בלתי חוקית". לפי ניתוח זה, ההיטפלות להשתדלות היהודים היא רק תעמולה נוצרית.
ואכן, הנזירים סולקו מהמקום וב-1452 המקום הפך למסגד. כך החלה סדרת סכסוכים בינלאומיים, בהם השתדלו גופים נוצריים אצל השלטון הממלוכי לקבל לידיהם את המקום. גם יהודים עשירים ניסו לשחד את הסולטאן לבל ייתן יד לדחיקתם של יהודים. ב-1462 מדווח הנוסע גיום אוליבר: "הם (המוסלמים) מונעים את הנוצרים מלהיכנס שם (למבנה קבר דוד) תחת עונש מוות". במשך תקופות קצרות חזרה למקום שליטה פרנציסקנית, אך לבסוף נושלו הפרנציסקנים סופית וחלקם נאסרו.
ההשלכות על העם היהודי היו קשות, שכן הזעם הנוצרי הופנה אל היהודים. בשנת 1428 הוציא בוונציה האפיפיור מרטינוס החמישי, צו האוסר על רבי-חובלים נוצרים להוביל באוניותיהם יהודים העושים דרכם לארץ-ישראל. כמו כן הוטלו מיסים כבדים על יהודי איטליה כ"פיצוי" לפרנציסקנים. גזירות אלה, שנקראו "גזירת הים", בוטלו רק בשנות השמונים של המאה ה-15. בשנת 1488 דיווח עובדיה מברטנורא:
משכבר הימים קברות המלכים גם היו תחת ידם של הפרנציסקנים...ובא יהודי עשיר, אשכנזי, שביקש לקנותם מידי הסולטאן הממלוכי...ונתקוטט עם הכומרים... [עקב סכסוך זה] לקחו אותם [את הקברים] מיד הכומרים והם עתה תחת יד הישמעאלים. ויוודע הדבר בוויניציאה כי היהודים הבאים מאדום (אירופה) גרמו לקחת קברות המלכים מתחת יד האדומים [הנוצרים], אז גזרו לבלתי תת-יוצא ובא ליהודים בירושלים דרך ארצם, ועכשיו תודה לאל חי, בטלה הגזירה.
— עובדיה מברטנורא. בתוך ירושלים עיר ועם עמ' 140
ככל הנראה הייתה מתיחות בין היהודים לבין הנוצרים, מכיוון שהנוסע פליקס פברי (בשנים 1483-1480) מספר שביום שישי הטוב שלפני הפסחא, נוהגים היהודים להסתגר בבתיהם "ואין להם רשות להתהלך אז ברחובות".[24]
ירושלים בספרות המסעות
בתקופה הממלוכית התפתחה ספרות שיועדה לעולי רגל, ובמקרים רבים נכתבה בידי עולי רגל לתיאור חוויותיהם בארץ הקדושה ובירושלים בפרט. קיימת ספרות מוסלמית הנקראת "שבחי ירושלים" או "המעורר לזיארה", ובין דוגמאותיה הבולטות ספרו של ג'מאל א-דין אלמקדסי (מת 1364), "מעורר הרצון לביקור בלקודס וא-שאם[25]" או ספרו של מוג'יר א-דין, "דברי ימי ירושלים וחברון" (1495). בצידה קיימת ספרות יהודית, שמייצגה הנאמן הוא "כפתור ופרח" לאשתורי הפרחי ואגרותיהם של עובדיה מברטנורא ותלמידו לקהילותיהם, וכן ספרות-מסע נוצרית כגון מסעות פליקס פברי (1480) או "מסע לארץ הקודש" של ברנרד פון בריידנבאך (1486).
את הספרות ה"חדשה" הזו ייחדה זווית הראיה הפרקטית - לא רק סיפורי קדושים ותיאורי מקומות קדושים, אלא מידע שמתיימר להיות אמין ומדויק באשר למקומות הלינה, סדרי התפילה ומועדיהם, השווקים ומחיריהם, אזהרות מפני עורמתם של הסוחרים ורמאויותיהם של מורי הדרך - מידע המזכיר את זה שנמצא במדריכי טיולים מודרניים.
כך למשל:
ובכל יום ויום יריד בה (בירושלים) מחמישה שריטאות (=רחובות) גדולות שבתוכה, לא יכם שרב ושמש מפני שבנויות למעלה בכיפה גדולה, ומנהרות הרבה בכפה יעבור האור בהן...וחנויות מכאן ומכאן רצופים מעוטרים מברכת ה' בל יחסר כל בהם. וקשה לאדם לעבור בשרטייא שלכל אחד מהם מרוב ההמון בה.
— איגרת ר' יצחק בר' מאיר לטיף (התחברה בין השנים 1485-1480) (מתוך יערי, אגרות, עמ' 94)
או
"בלכתך אל השוק יתפסך בעל החמור הקרוב ויובילך אל חמורו. לא אחת יקרה ששניים או שלושה חמרים יחזיקו בעולה רגל אחד וכל אחד ימשכנו לכיוון אחר."
— מסעות פליקס פברי (1480) 7-10
עם המצאת הדפוס היו מדריכי תיירים וצליינים אלה מהטקסטים הראשונים שנדפסו (אולי הראשון שבהם הוא ספרו של הכומר הגרמני ברנרד פון בריידנבאך "מסע לארץ הקודש" בשנת 1486).
אברהם דוד, שאלו שלום ירושלים, אסופת איגרות עבריות בעניינה של קהילת ירושלים ויהודיה בתקופה הממלוכית, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשס"ג.[26]
יוסף דרורי, "ירושלים בתקופה הממלוכית; אדריכלות ממלוכית בירושלים", בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, הוצאת אריאל 83-84, 1992. עמ' 206-169.
אלי שילר, "תולדות כנסיית הקבר - הכנסייה מסוף ימי הביניים ועד העידן החדש", אריאל, 42-42א, 1985, עמ' 41-47
יוסף דרורי, "ירושלים בתקופה הממלוכית", בתוך: בנימין זאב קדר (עורך), פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט, 1978, עמודים 148-177.
היסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 7, חלק א (כתבו: יוסף דרורי, אלחנן ריינר): "ארץ ישראל במדינה הממלוכית (1260–1516)", ירושלים : כתר ויד יצחק בן-צבי, 1981, עמ' 9–90.
עופר רגב, "ממלוכ כי ימלוך", בתוך: אייל מירון (עורך), ירושלים וכל נתיבותיה, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשנ"ז-1996, עמ' 153-142.
אלחנן ריינר, "בעקבות עולי רגל יהודים לירושלים בימי הביניים", בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, הוצאת אריאל 83-84, 1992. עמ' 246-207.
אלי שילר, "תולדות כנסיית הקבר - הכנסייה מסוף ימי הביניים ועד העידן החדש", אריאל, 42-42א, 1985, עמ' 41-47
נתן שור, תולדות ירושלים, כרך ב', הוצאת דביר, ירושלים, 1987, עמ' 468-421.
"התקופה הממלוכית", בתוך: מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם: מדוד המלך ועד ימינו, הוצאת יד בן צבי, ירושלים; ידיעות ספרים, 1995, עמ' 150-128.
זהר עמר, אפרים לב, רופאים ותרופות בירושלים במאות העשירית עד השמונה עשרה, תל אביב תש"ס.
דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993.
נמרוד לוז, "ירושלים הממלוכית כמקרה מבחן למודל העיר המוסלמית", בתוך: קובי כהן-הטב, אסף זלצר, דורון בר (עורכים), עיר בראי מחקרה: מחקרים בגאוגרפיה היסטורית יישובית של ירושלים, הוצאת מאגנס, 2011
Michael Hamilton Burgoyne and Donald Sidney Richards, Mamluk Jerusalem: An Architectural Study, World of Islam Festival Trust for the British School of Archeology in Jerusalem, London, 1987 ISBN 978-0905035338
