כנשיא ונצואלה משנת 1999, לפני מותו, נשיא ונצואלה הוגו צ'אווס פיתח קשרים חזקים עם ממשלת איראן, במיוחד בתחום הפקת האנרגיה, שיתוף הפעולה הכלכלי והתעשייתי. לשתי המדינות שיתוף פעולה טוב בתחום הבנייה, הנפט והגז ובפרויקטי תשתית. הוא ביקר באיראן במספר הזדמנויות, בפעם הראשונה ב-2001, כשהכריז שהגיע לאיראן כדי "להכין את הדרך לשלום, צדק, יציבות וקידמה למאה ה-21". כנשיא החמישי של איראן עם כהונה שנמשכה בין ה-3 באוגוסט1997 ל-3 באוגוסט 2005,[2]מוחמד ח'אתמי ביקר בוונצואלה בשלוש הזדמנויות. במהלך ביקורו במרץ 2005, העניק לו צ'אווס את ה-"Orden del Libertador" וכינה אותו "לוחם בלתי נלאה למען כל המטרות הנכונות בעולם".
במרץ 2005 דיווח ה-BBC כי יחסיו של צ'אווס עם איראן ותמיכתו בתוכנית הגרעין שלהם יצרו דאגה לממשל האמריקני.
2005–2006: תחילת ממשל אחמדינז'אד
מחמוד אחמדינז'אד נבחר לנשיא איראן ב-3 באוגוסט 2005.[3] מאז, אחמדינז'אד וצ'אווס ביקרו זה את זה מספר פעמים, וחתמו על יותר מ-270 עסקאות דו-צדדיות לתמיכה במספר קמפיינים לפיתוח לאומי חברתי ותשתיתי. שני נשיאי ונצואלה ואיראן, הנשיא הוגו צ'אווס והנשיא אחמדינז'אד, בהתאמה, תיארו את עצמם על הבמה העולמית בניגוד ל"אימפריאליזם האמריקאי".[4] בהתייחס לדעות המשותפות האלו, הם מתייחסים זה לזה כבעלי ברית, והם פתחו במספר יוזמות ביחד.[5] צ'אווס מעולם לא צמצם בגילויי תמיכה באיראן של אחמדינז'אד ומיד הכיר בלגיטימיות של כהונתו השנייה כנשיא ותמך במדיניות הגרעין של טהראן.
בתחילת מאי 2006 דווח כי ונצואלה מעוניינת למכור את 21 מטוסי ה-F-16 לאיראן,[6][7] הודעה שהוכיחה את עצמה שנויה במחלוקת.[7] כמו כן, במאי 2006, צ'אווס הביע את עמדתו החיובית לגבי ייצור אנרגיה גרעינית באיראן שעליה הכריז מחמוד אחמדינז'אד והכחיש כי יש להם תוכניות לפתח נשק אטומי.
ביולי 2006 ערך צ'אווס ביקור בן יומיים באיראן כשהממשלה התמודדה עם ביקורת בינלאומית על המשך תוכנית הגרעין שלה והביע תמיכה בלוחמי הגרילה של חזבאללה.[8] ביולי 2006, צ'אווס התחייב כי ונצואלה "תישאר לצד איראן בכל עת ובכל תנאי". הוא אמר "אנחנו איתך ועם איראן לנצח. כל עוד נישאר מאוחדים נוכל להביס את האימפריאליזם, אבל אם נתפצל הם ידחקו אותנו הצידה". ביולי 2006 דיווחה רויטרס כי צ'אווס אמר לקהל באוניברסיטת טהראן, "אם ארצות הברית תצליח לבסס את הדומיננטיות שלה, אזי למין האנושי אין עתיד. לכן, עלינו להציל את המין האנושי ולשים קץ לארצות הברית". הדיווחים מוסיפים כי צ'אווס גינה את ישראל ותייג את מלחמת לבנון השנייה כ"פשיסטית וטרוריסטית".[9]
2007–2009: ציר האחדות, "פסגת G-2" והקמת בנק
ב-6 בינואר2007, השניים הודיעו שהם ישתמשו בכסף מקרן משותפת של 2 מיליארד דולר שהוכרזה בעבר כדי להשקיע במדינות אחרות ש"ניסו להשתחרר מהעול האימפריאליסטי", כלשונו של צ'אווס.[5]
ב-16 במרץ 2007, צ'אווס אמר בראיון לטלוויזיה שהוא חולק על קריאתו לכאורה של הנשיא אחמדינז'אד "למחוק את ישראל מהמפה" באומרו "אני לא תומך בגרימת נזק לאף מדינה" (ראו גם יחסי ונצואלה–ישראל).
שני הנשיאים הכריזו על "ציר אחדות" נגד "האימפריאליזם האמריקאי" ביולי 2007.[4]
במהלך פסגת ה-G-20 בלונדון 2009, קיימו צ'אווס ואחמדינז'אד פגישה משלהם שאותה כינו "פסגת ה-G-2", שבה הוכרז על הקמת בנק לפיתוח איראני-ונצואלי משותף, בתחילה עם הון של 200 מיליון דולר.[11]
2010–2012: ביקורים דו-צדדיים
במהלך ביקורו של הוגו צ'אווס באיראן בשנת 2010, הוא גינה את "איומי התקיפה הצבאיים על איראן מצד כמה מדינות. אנחנו יודעים שהם לעולם לא יוכלו לסכל את המהפכה האסלאמית". הוא גם אמר כי כתוצאה מ"איומים גדולים" שכאלה, יש צורך "לגבש בריתות אסטרטגיות בתחומים פוליטיים, כלכליים, טכנולוגיים, אנרגיה וחברתיים". מחמוד אחמדינז'אד, תמך גם הוא בהערות ל"ברית אסטרטגית"; הוא גם הוסיף כי "אנו מאוחדים ונחושים לשים קץ לחוסר הצדק הנוכחי השולט בעולם ולהחליפו בסדר עולמי חדש המבוסס על צדק. איראן וונצואלה מאוחדות כדי להקים סדר עולמי חדש המבוסס על אנושיות וצדק. אנו מאמינים שהתוצאה היחידה של תנועות בריונות של אימפריאליזם בכל רחבי העולם, ובמיוחד באמריקה הלטינית, תהיה ירידה מהירה של הכוח האימפריאלי". שתי המדינות חתמו גם על עסקאות בתחומים כמו נפט, גז טבעי, טקסטיל, מסחר ודיור ציבורי.[12]
במאי 2011, נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, הטיל סנקציות על חברת הנפט הממשלתית של ונצואלה PDVSA בשל התרסה על החוק האמריקאי ושליחה לאיראן של שתי מכליות נפט.[13] בספטמבר 2011, אחמדינז'אד דחה את הביקור בקראקס בזמן שצ'אווס החלים מסבב רביעי של טיפול בסרטן, על פי גורמים רשמיים. מספר ימים קודם לכן, שתי המדינות "חתמו על עסקאות שיתוף פעולה בנושאי ייצור, אנרגיה, בנייה וחקלאות במהלך שיחות בקראקס". בערך בזמן הזה, מדורו הצהיר כי "בעוד שהאימפריאליזם והאליטות הפושעות שלו הכריזו מלחמה על העם המוסלמי מאז לפני יותר מ-10 שנים, אנחנו במהפכה הבוליברית, בראשות הנשיא צ'אווס, מצהירים על אהבתנו לתרבות של העם המוסלמי, כל ההיסטוריה שלהם, והכריזו על אחוותנו הנצחית".[13]
מטרת הבוליבריות של צ'אווס הייתה ליצור אגן אידאולוגי המתפשט מהים הקריבי ועד למפרץ הפרסי. זהו תפקיד שאיראן מנסה לגייס לעצמה בתוך הזרמים התת-קרקעיים הבולעים את חלקו בעולם והצורך להראות שאיראן אינה מבודדת מבחינה בינלאומית.
2013: מותו של צ'אווס
לאחר שהוכרז מותו של צ'אווס ב-5 במרץ2013, סגן הנשיא ניקולאס מדורו הפך לנשיא זמני.[14] למחרת מותו של צ'אווס, המחווה האישית של אחמדינז'אד לצ'אווס ברשת ספגה ביקורת מצד כמה אנשי דת איראנים, כשכתב שצ'אווס "יחזור ביום תחיית המתים" יחד עם דמויות דתיות כמו ישו.[15] שבוע לאחר מכן, CNN דיווח כי אחמדינז'אד השתתף בהלוויה של "חברו הטוב" צ'אווס. אחמדינז'אד חיבק את אמו האבלה של צ'אווס בהלוויה ב"מפגן של חמלה ותמיכה", שלפי ה-CNN באיראן "נפגמה מיד על ידי עיתונים ועל ידי פוליטיקאים שמרנים שציינו איסור דתי לגעת באישה שאינה אשתך או קרובת משפחה."[16] לאחר ההלוויה, אחמדינז'אד אישר כי יחסי איראן–ונצואלה יישארו חזקים ללא קשר למי שייבחר לנשיא ונצואלה הבא. באותה עת, נכון ל-10 במרץ 2013, "הסחר הדו-צדדי השנתי בין שתי המדינות הוערך במאות מיליוני דולרים".[17]
2013–2014: ממשלות מדורו ורוחאני
בחירות מיוחדות נערכו ב-14 באפריל 2013 לבחירת נשיא חדש, וניקולאס מדורו ניצח עם 50.62% מהקולות, והושבע ב-19 באפריל.[14] ב-19 באפריל 2013, אחמדינז'אד הגיע לקראקס כדי להשתתף בטקס ההשבעה של מדורו, וקבע "ונצואלה נמצאת ערב דרך מפוארת ויש לה משימה היסטורית חשובה. האומה בוונצואלה צריכה בהתחלה להתקדם במהירות כדי להפוך למדינה משגשגת, מתקדמת, עשירה וחזקה. שנית, היא צריכה לשמור על דגל הצדק והחופש באמריקה הלטינית. . . היחסים [של איראן] עם ונצואלה... מסמלים את היחסים של איראן עם אמריקה הלטינית".[18]חסן רוחאני נבחר לנשיא איראן ב-15 ביוני 2013.[19]
נכון לאוגוסט 2014, ונצואלה ואיראן "חתמו על 265 הסכמים הנובעים מ-58 פרויקטים בתחומי התעשייה, הסביבה, החקלאות, המסחר, החינוך, הספורט, הדיור, התרבות, האנרגיה והמדע והטכנולוגיה". בתחילת אותו חודש ביקר שר החוץ של ונצואלה אליאס ג'אוה בטהראן כדי לפגוש את רוחאני במאמץ לכאורה לחזק את היחסים הדיפלומטיים, כאשר איראן אישרה מחדש את תמיכתה בממשלת ונצואלה, והביע תמיכה הדדית במדינה הפלסטינית, והסכים גם לא להכיר בישראל כמדינה לגיטימית.[20] מדורו ביקר באיראן בחודש הבא.[21]
בינואר 2015, מדורו ביקר באיראן, כתחנה לסיור שלו במדינות אחרות באופ"ק. הן מדורו והן רוחאני הסכימו שירידת מחירי הנפט נבעה מתהליך פראקינג מוגבר בארצות הברית, כמו גם "האויבים המשותפים" שלהם שמשתמשים במחירי הנפט כ"תכסיס פוליטי". רוחאני אישר כי איראן וונצואלה יאחדו כוחות כדי "לסכל את האסטרטגיות של מעצמות העולם... ולייצב מחירים ברמה סבירה ב-2015". באותה תקופה, הנפט של ונצואלה היווה "מעל 95% מרווחי הייצוא של המדינה", כאשר מחיר החבית ירד בחצי מאז 2014.[23]
ביוני 2015, איראן וונצואלה חתמו על שורה של הסכמים ל"מימון השקעות משותפות ולשיפור אספקת הסחורות", כאשר מדורו הכריז "אלו שישה הסכמים בעלי חשיבות גדולה לכלכלת מדינותינו". המדינות הסכימו לממן במשותף תוכנית מחקר בננוטכנולוגיה, ומדורו גם הצהיר שהוא הבטיח סחורות "הכרחיות לעם הוונצואלי" כמו תרופות וציוד כירורגי. על פי הדיווחים, שר התעשייה, המכרות והמסחר של איראן הצהיר כי ההסכם כפוף לבדיקה ראשונית של משרד האוצר האיראני.[24]
ב-23 בנובמבר 2015 נפגשו מדורו ורוחאני בטהראן[22] בביקורו השני של מדורו במדינה באותה שנה, והחמישי של בכירים בוונצואלה. במהלך הפגישות הודיעו הנשיאים שהם מאשרים מחדש את הברית ההדדית של ארצם.[25] בינואר 2016, על פי הדיווחים, מדורו ורוחאני קיימו שיחות טלפוניות שבהן "מדורו קרא לרוחאני לקדם את אימוץ הצעדים להחזרת מחירי הנפט בשוק העולמי", כאשר מדורו קרא לפגישה של חברי אופ"ק כדי לטפל בנושא, ובירך את רוחאני על ביטולים אחרונים של סנקציות.[26]
2018–2019: משבר נשיאותי ונצואלה
במאי 2018, מדורו נבחר מחדש לכהונה שנייה, אך הבחירות הוקעו כמרמה על ידי רוב המדינות השכנות, האיחוד האירופי, קנדה וארצות הברית.[27] איראן, לעומת זאת, הכירה בבחירות והנשיא רוחאני בירך את מדורו.[28]
בינואר 2019, האספה הלאומית של האופוזיציה של הרוב בוונצואלה הכריזה כי בחירתו מחדש של מדורו אינה חוקית והכריזה על נשיאה חואן גואידו כנשיא בפועל של ונצואלה. ארצות הברית, קנדה, ברזיל וכמה מדינות באמריקה הלטינית הכירו בגואידו כנשיא זמני.[29] איראן המשיכה לתמוך במדורו.[30]
2020: ייצוא בנזין לוונצואלה
במאי 2020 שלחה איראן חמש מכליות נפט לוונצואלה תחת סנקציות של ארצות הברית, מפני שתעשיית זיקוק הנפט של ונצואלה קרסה בגלל חוסר השקעה וניהול לא נכון.[31] שמות הספינות הם Forest, Fortune, Petunia, Faxon ו-Clavel. ספינות אלו הועמסו בבנזין בבית זיקוק ליד בנדר עבאס.[32] הם נשאו כ-60 מיליון ליטרים של בנזין איראני. בגלל הסנקציות של ארצות הברית נגד שתי המדינות, הזהירו נשיאי שתי המדינות מפני ניסיונות ארצות הברית לחסום את משלוח הדלק הזה.[33] לאחר האיומים הללו לשבש מכליות דלק איראניות לכיוון ונצואלה, שר החוץ מוחמד ג'וואד זריף שלח מכתב לאנטוניו גוטרש כדי להזהיר מפני המהלך של ארצות הברית לשלוח חיילים לאיים הקריביים כדי להפריע ליצוא הדלק. כמו כן, עבאס ארג'צ'י זימן את שגריר שווייץ כמגן על האינטרסים של ארצות הברית באיראן, והפציר בו להעביר את האזהרה הרצינית של איראן לגבי כל איומים אפשריים מצד ארצות הברית נגד מיכליות איראניות.[34]
יחסים אקדמיים
שיתוף הפעולה הטוב בין שתי המדינות מתרחב גם בתחומים תרבותיים ומדעיים בנוסף לתחומים הכלכליים. בתקופה שבה ונצואלה ורוסיה עבדו על שיתוף פעולה גרעיני, שר המדע, המחקר והטכנולוגיה האיראני, מוחמד מהדי זהדי, עמד בראש משלחת לקראקס כדי לקיים שיחות עם גורמים בכירים במטרה לעקוב אחר יישום ההסכמים אשר נחתמו בין שתי המדינות ב-2006. בנוסף, הוקמו שתי ועדות טכניות וחינוכיות ליישום הסכמי איראן-ונצואלה. המשלחת האיראנית ביקרה בקרן ונצואלה למחקר סיסמולוגי, באוניברסיטת קרקס המרכזית, באוניברסיטת סיימון בוליבר ובמכון ונצואלה למחקר מדעי.[35] מעבר לתחום הפוליטי-צבאי, שתי המדינות גם התחייבו לעבוד יחד מבחינה אקדמית בהזמנת תוכנית אוניברסיטאית חדשה באוניברסיטה הבוליברית הקיימת, ללא שכר לימוד, תוך התמקדות בהוראת עקרונות סוציאליסטיים ולקדם דיון על "סוציאליזם של המאה ה-21". ממשלת ונצואלה אמרה כי זה בא בעקבות התוכניות להקים את אוניברסיטת הציוויליזציות במסגרת הסכמים שנחתמו לאחרונה עם איראן.[36]
יחסי סחר
נכון לסוף 2008, איראן שילמה לוונצואלה דיבידנדנדים של מפעל תחמושת איראני, מפעל להרכבת מכוניות, מפעל מלט ואפילו שירות אווירי ישיר בין טהראן, דמשק וקראקס באדיבות איראן אייר, בין היתר.[37]
הסחר בין ונצואלה לאיראן גדל בהתמדה ושתי המדינות פתחו במיזמים משותפים במספר מגזרים, כולל אנרגיה, חקלאות, דיור ותשתיות (2008).[38][39] שווי פרויקטי פיתוח תעשייתי שבוצעו על ידי חברות איראניות בוונצואלה עמד על כ-4 מיליארד דולר (דצמבר 2008).[40] הסחר הדו-צדדי בין איראן-ונצואלה זינק, מפחות מ-189,000 דולר ב-2001 לכמעט 57 מיליון דולר עד סוף 2008.[41]
באמצע 2020, התאגיד האיראני המנוהל Etka, שלפי הוול סטריט ג'ורנל, בבעלות משרד ההגנה של איראן ויש לו קשרים למשמרות המהפכה, פתח סופרמרקט בקראקס בשם "Megasis" שמוכר בעיקר מוצרים מיובאים מאיראן.[45][46]
ב-13 במאי2022, על פי סוכנות הידיעות הרשמית של איראן IRNA, נחתם חוזה בסך 110 מיליון אירו לתיקון והפעלה מחדש של בית הזיקוק הקטן ביותר בוונצואלה, אל פאליטו עם 146,000 חביות ליום.[47]
ב-11 ביוני 2022 חתמו איראן וונצואלה על הסכם שיתוף פעולה ל-20 שנה בטהראן.[48]
תגובות בינלאומיות
מספר מהיחסים בין איראן לוונצואלה היו שנויים במחלוקת במדינות אחרות.
2006: צי ה-F-16 של ונצואלה לאיראן
ב-2006 פרסמה התקשורת האיראנית סדרת דיווחים שהעלו כי ונצואלה מעוניינת למכור את 21 מטוסי ה-F-16 שלה לאיראן.[6] השמועות אושרו, כאשר יועץ הוגו צ'אווס אמר לסוכנות הידיעות AP כי: "צבא ונצואלה שוקל למכור את צי מטוסי ה-F-16 שלו מתוצרת ארצות הברית למדינה אחרת, אולי איראן, בתגובה לאיסור של ארצות הברית על מכירת נשק לממשלתו של הנשיא הוגו צ'אווס". בתגובה, שון מקורמק, דובר משרד החוץ האמריקני, הזהיר את ונצואלה והציע: "ללא הסכמה בכתב של ארצות הברית, ונצואלה לא יכולה להעביר את מטוסי ה-F-16, למדינה שלישית".[7]
2012: הקונגרס האמריקאי בוחן את איראן באמריקה הלטינית
בתחילת 2012, הקונגרס האמריקני החל להביע דאגה הולכת וגוברת לגבי האינטרסים של איראן באמריקה הלטינית, במיוחד ביחסיה עם ונצואלה. ב-18 בינואר, הנציג ג'ף דאנקן (R - דרום קרוליינה) הציג את חוק המלחמה באיראן בחצי הכדור המערבי של 2012.[49] הצעת החוק קראה לארצות הברית להשתמש בכל מרכיבי הכוח הלאומי כדי להתמודד עם הנוכחות הגוברת והפעילות העוינת של איראן בחצי הכדור המערבי. ואז, ב-2 בפברואר, כינסה הנציגה איליאנה רוס-להטינן (R - פלורידה) דיון בוועדה לענייני חוץ על פעילות איראנית בחצי הכדור המערבי.[50] לבסוף, ב-7 במרץ, החקיקה של דאנקן בנוגע לפעילות ממשלת איראן בחצי הכדור המערבי עברה מוועדת החוץ של בית הנבחרים בתמיכה דו-מפלגתית חזקה.[51]
בעקבות הדיונים פורסמו מספר דיווחים וניירות עמדה עצמאיים אשר נראה כי הם נותנים לגיטימציה לאיום הנשקף מהפעילות האיראנית בחצי הכדור המערבי. זה כלל מחקר מרכזי של המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים במרץ 2012.[52] עם זאת, הוצע גם כי פוליטיקה מפלגתית תרמה להתעניינותם של הרפובליקנים בנושא.[53]
