טראומה נפשית (ביוונית: τραῦμα, פצע) היא כל חוויה מטרידה היוצרת פחד, חוסר אונים, דיסוציאציה, בלבול או כל רגש עז אחר, באופן משמעותי. על מנת שחוויה תיקרא טראומה, עוצמת הרגשות צריכה להיות כזו היכולה להשפיע לאורך זמן על העמדות, ההתנהגות והרגשות של האדם.[1] אירועים טראומתיים כוללים אירועים שנגרמו על־ידי התנהגות אנושית (אונס, לחימה, תאונה) ואסונות טבע (שרפה, רעידת אדמה).[1] בספר האבחון הפסיכיאטרי DSM-V, מתייחסים לטראומה כאל חשיפה למוות, פציעה רצינית, אלימות מינית, או איום לכל אחד מהמצבים הללו.[2] השימוש במילה 'טראומה' משמש לפעמים לתיאור האירוע הקשה, ולפעמים מתאר את התוצאה או החוויה הטראומטית.
הפרעה פוסט-טראומטית מורכבת היא סוג של הפרעת דחק פוסט-טראומטית, שנגרמת מאירועים קיצוניים יותר, וגורמת להשלכות קיצוניות יותר.[9]
הפרעת הסתגלות היא קבוצה של הפרעות נפשיות המתרחשות בעקבות אירועים מעוררי דחק, אך לא מאיימים.[10]
שכיחות
סקר רחב של ארגון הבריאות העולמי בחן את שכיחותן של טראומות ב־24 מדינות בקרב כ־70,000 איש.[11] נמצא שכ־70% מהעונים לסקר חוו טראומה במהלך חייהם. הטראומות השכיחות ביותר היו תאונות (34% מהמשיבים), מוות לא צפוי של אדם קרוב (31%), עדות לפציעה או מוות (24%), אלימות פיזית (23%), אלימות מינית או זוגית (14%) ומלחמות (13%).
היסטוריה
מקור המילה "טראומה" הוא ביוונית, ומשמעותו "פצע". המונח "טראומה" הופיע מחדש במילון אוקספורד בשלהי המאה ה-19[דרוש מקור], והוגדר כ"שייך לפציעות או לריפוי פצעים". המונח שימש להגדרת פציעות גופניות בלבד עד המאה ה-19, אז הורחב המונח והחלו להשתמש בו כדי לאפיין גם פגיעות נפשיות.
מלחמת האזרחים האמריקנית הביאה למצב בו חיילים רבים הוקעו בהאשמות של מוג לב, רכרוכיות, היסטריה נשית ועריקה. רב התיאורים מתועדים בידי ג'ון טאלבוט. בהמשך, בעקבות גידול בתאונות רכבת, תיאר הרופא תומאס בוזארד (Thomas Buzzard) את הטראומה כ"זעזוע ספינלי", פגיעה בעמוד השדרה הגורמת לבלבול והיסטריה. באותה עת, רופאים נמנעו מלאבחן את התופעה מחשש שמטופלים מעוניינים בפיצוים.
מקובל לראות בפרסום מאמרו של הרופאג'ון אריקסן (אנ'),"On Railway and Other Injuries of the Nervous System" משנת 1866, כשימוש הראשון במונח "טראומה" להגדרת פגיעה נפשית. אריקסן בדק ואבחן סימפטומים שיוחסו לנפגעי תאונות רכבת, וחילק את הנפגעים לשלוש קטגוריות: אנשים שהפגיעה במערכת העיצבית שלהם, כתוצאה מההלם והטלטלה של התאונה, נראית לעין בניתוח שלאחר המוות; נפגעים בהם ההלם והטלטלה פגעו במערכת העיצבית באופן בלתי נראה; ומתחזים שמזייפים סימפטומים כדי לזכות בפיצויים. בכל המקרים הסימפטומים נראים כלפי חוץ כזהים. אריקסן ייחס את הפגיעה הבלתי נראית לנזק שנגרם לעמוד השדרה כתוצאה מההלם והטלטלה בזמן תאונה. אפשר להסביר זאת כנראה בכך שאדם העובר תאונה מאבד אנרגיה שהיא לא בהכרח נראית. אריקסן השווה את הפגיעה הזו למגנט שקיבל מכה חזקה. כמו המגנט המאבד מכוחו המגנטי, הגוף הפגוע מאבד מכוחו העצבי.
בישראל
מלחמת העצמאות הובילה רבים לפאניקה, לחוסר שליטה ולפגיעות על רקע חברתי שהדגיש קור רוח, יכולת אלתור והתאוששות. החיילים הנפגעים טופלו רחוק מהחזית, באמצעות תרופות. בעקבות מלחמת יום הכיפורים הורחבה יחידת הפסיכיאטריה, והטיפול המיידי כלל תמיכה בקרבת אזור הלחימה, ובעקבותיה השבת החיילים ליחידתם. מלחמת לבנון השנייה הביאה להקמת מרפאות רחוק מהחזית.
השלכות
לטראומה יכולות להיות השפעות פסיכולוגיות ופיזיולוגיות. לא לכל מי שחווה טראומה תהיה אותה תגובה נוירולוגית ופיזיולוגית, והבדלים אינדיבידואליים בתפקוד המוח והגוף בתגובה ללחץ יכולים לשחק תפקיד מרכזי באופן השפעתה של טראומה על המוח והגוף כמו גם בצמיחה הפוסט טראומטית. ההשפעות הפיזיולוגיות של טראומה יכולות להשתנות מאדם לאדם ועשויות להיות תלויות בגורמים כמו חומרת ומשך הטראומה.
פסיכולוגיות
לטראומה עשויה להיות השפעה משמעותית על מבנה המוח ועל תפקודו. טראומה עשויה להוביל לשינויים במבנה המוח, במיוחד באזורים המעורבים בוויסות רגשות ויצירת תגובת לחץ, כמו האמיגדלה והקורטקס הפרה-פרונטלי. שינויים אלו יכולים להשפיע על יכולתו של האדם לווסת את רגשותיו ולהגיב ללחץ. הקושי בוויסות רגשות עשוי להוביל לשינויים עזים ובלתי צפויים במצב הרוח ולקשיים בהרגעה עצמית וויסות עצמי. טראומה עשויה להשפיע גם על תפקודם של נוירוטרנסמיטורים, כמו דופמין, סרוטונין ונוראפינפרין, אשר ממלאים תפקיד בוויסות מצב הרוח, ביצירת מוטיבציה ובתגובות לחץ. תופעה זו יכולה לתרום לתסמינים כמו דיכאון, חרדה ועוררות יתר.
טראומה עשויה לשבש את התפקוד התקין של רשתות עצביות במוח, מה שמוביל לקשיים בקשב, בזיכרון וביכולת הלמידה. טראומה יכולה לגרום לבעיות ריכוז, לשכחה ולקושי בלימוד ובקליטת מידע חדש. טראומה עשויה להוביל גם לעוררות יתר, שבה המוח נמצא במצב מתמיד של כוננות לאיומים פוטנציאליים, גם במצבים שבהם אין סכנה ממשית. זה יכול להוביל לתחושות של חרדה, של מתח ולחיים מלאים בלקיחת סיכונים מיותרים.
טראומה עלולה לגרום לפעילות יתר של מערכת העצבים, מה שמוביל לתסמינים כמו חרדה, התקפי פאניקה ועוררות יתר.
טראומה עשויה לשבש גם את דפוסי השינה של אדם, הפרעות שינה הוכחו בשנים האחרונות קשורות למגוון רחב של בעיות נוירולוגיות וגופניות.
הפרעות נפשיות
טראומה בילדות (למשל התעללות, בריונות, הזנחה, אובדן הורה) מגבירה את הסיכון להתפתחות הפרעות נפשיות.[12] למי שנחשפו לכמה סוגים של טראומה היה סיכון של פי שלושה לסבול מהפרעה נפשית.[12]
לטראומה יכול להיות מגוון רחב של השפעות פיזיולוגיות על הגוף.
פעמים רבות כאב פיזי מלווה טראומה פסיכולוגית,[13] והפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) לעיתים מתקיימת במקביל לכאב כרוני. דיווחים קליניים מעלים את האפשרות כי כאב לאחר טראומה עשוי להיות חלק מההסתמנות (סימפטומטולוגיה) של חוויה חוזרת של הטראומה. כאב כרוני יכול להיות מתיש ולהשפיע בצורה ניכרת על איכות החיים של האדם.
בנוסף, היא יכולה לגרום לבעיות במערכת העיכול כמו תסמונת המעי הרגיז, עצירות ושלשולים. ייתכן שהסיבה לכך היא שינויים במערכת תגובת הלחץ של הגוף, שעלולים להשפיע על העיכול ועל המיקרוביום של המעי. טראומה עשויה להחליש את המערכת החיסונית, מה שהופך אדם לרגיש יותר למחלות וזיהומים. החלשת המערכת החיסונית עלולה להוביל לדלקת כרונית, שיכולה לגרום למגוון של בעיות בריאותיות.
כתוצאה מדחק יכול להיווצר שינויים במערכת תגובת הלחץ של הגוף, מה שיכול להפוך את האדם לרגיש יותר למצבים בריאותיים כרוניים כגון מחלות לב, מחלות כלי דם ומחלות אוטואימוניות. טראומה עלולה להגביר את הסיכון למחלות לב וכלי דם, כולל התקפי לב ושבץ. סביר שהדבר נובע משינויים במערכת תגובת הלחץ של הגוף, שעלולים להגביר את לחץ הדם וקצב הלב.
במשרד הבריאות אימצו את מודל מעש"ה[14][15][16] להגשת עזרה ראשונה נפשית למי שעברו טראומה נפשית. המודל הומחש בסרטון הסבר[17] והוא כולל ארבעה עקרונות פעולה:
מיקוד קשב והבעת מחויבות לנפגעים - יש למקד את הנפגעים כך שלא ירגישו לבד. כדאי לומר אמירה מחייבת כמו "את לא לבד, אני כאן איתך."
עידוד לפעולות יעילות - במקום לנסות להרגיע את הנפגעים, יש לדרבן אותם לפעול כדי לסייע לעצמם ולאחרים. בדרך זו הם הופכים מקורבנות למסייעים. מומלץ לעודד אותם לבצע פעולות יעילות ופשוטות. אחד ממאפייני הדחק הוא חוסר אונים, כאשר נותנים לאנשים שחוו טראומה לבצע פעולות פשוטות, זה מקטין את חוסר האונים שלהם ובכך מפחית את הדחק. רצוי שהמשימות יצרו חוויית הצלחה.
שאלה של שאלות פשוטות - יש להימנע משאלות על רגשות, מכיוון שאלה עלולות להגביר את המצוקה הרגשית. אפשר לשאול שאלות פשוטות ורציונליות המחייבות מחשבה על ההתמודדות בהווה: "לאן תרצו להגיע?" "האם תרצו לבצע פעילות כזו או אחרת?"
הבנייה של רצף האירועים - על מנת להפחית את תחושת הבלבול, מומלץ לתאר בקצרה את רצף האירועים שהתרחש כדי ליצור סדר ולהדגיש שהאירוע המאיים הסתיים.
הפגת חרדה בזמן מתיחות ביטחונית
ילדים
במצבים של מתיחות ביטחונית, ממליצים בנט"ל לפעול לפי חמישה עקרונות, כדי להרגיע ילדים בתקופות של מתיחות ביטחונית.[18]
עידוד וביטחון - להזכיר לילדים שצה"ל חזק ומיומן, וששמירה על הוראות הביטחון מגינה עליהם.
קירבה ונוכחות - להרבות במגע, להתקשר להרגיע יחד אנשים אחרים.
מידע - לא להסתיר מידע מהילדים, אך לא לפרט יתר על המידה. להעניק רק מידע חיוני ואמין.
צמצום חשיפה - לצמצם את חשיפת הילדים לתקשורת, לתמונות ולתכנים שלא מותאמים להם.
לנרמל ולקבל - להסביר שבמצב לא נורמלי, כל תגובה היא נורמלית. לתת לגיטימיזציה לתגובות טבעיות של הגוף והמוח כמו פחד, בכי, רעידות ובלבול.
^Yule, W., Williams, R., & Joseph, S. (1999). Post-traumatic stress disorders in adults. In W. Yule (Ed.), Post-traumatic stress disorders: Concepts and therapy (pp. 1–24). John Wiley & Sons Ltd.
