קבוצת תמיכה היא קבוצה אשר כל החברים בה מתמודדים עם בעיה או קושי משותפים, כגון מחלה, התמכרות, אֵבל ועוד, ואשר נפגשת באופן קבוע לצורך תמיכה הדדית.

תמיכה חברתית מהווה מקור עיקרי וחשוב ליכולתו של אדם להתמודד בהצלחה עם קשיים ומצוקות. האדם הוא "חיה חברתית" - הוא מעורב כמעט תמיד, החל מרגע לידתו, במהלך התפתחותו ובמשך חייו במערכות בין-אישית במסגרות שונות. המשפחה, המהווה את קבוצת התמיכה החברתית הראשונית, מספקת מקור ביטחון פיזי ונפשי. בהמשך, במהלך חייו, האדם מפתח קשרים חברתיים עם יחידים וקבוצות שהופכים להיות עבורו מעין "רשת ביטחון"^[1][2]. מחקר פסיכולוגי רב-שנים העלה שקיומה של תמיכה חברתית עבור אדם הנתון במצוקה לסוגיה מהווה משאב משמעותי להתמודדות והתגברות על קשיים רגשיים^[2], וכי לא רק קיומה בפועל של תמיכה חברתית יכול להוות מקור כוח ותקווה, אלא גם תפיסת האדם את מצבו בהקשר לקיומה של תמיכה חברתית עבורו. אמונותיו, ייחוסיו וציפיותיו של הפרט בהקשר לקיומה של מערכת חברתית תומכת בו הם כנראה הגורמים הפסיכולוגיים המשמעותיים לתחושותיו ש"הוא לא לבד" וש"יש לו על מי להישען". עניין זה מחזק את הגישה המשותפת לשיטות פסיכולוגיות רבות, הטוענת כי להבניה הקוגניטיבית של עולמו של הפרט יש תפקיד מרכזי ביכולתו להתמודד עם קשיים.

תפיסה זו, בין השאר, עמדה בבסיס ה"טכניקה" המכונה "קבוצות תמיכה" (מונחים אחרים ומקבילים המקובלים הם: "קבוצות לעזרה-עצמית" ו"קבוצות לסיוע הדדי") שהופיעה בצורה בולטת בראשית שנות ה-80 והתפשטה לתחומים רבים ושונים של מצוקה אישית^[3].

תרומת קבוצות תמיכה למשתתפיהן מתבצעת באמצעות:

• הפחתת תחושת בדידות תוך הזדהות עם חברים אשר סובלים מאותה בעיה.
• סיוע בחיזוק דימוי עצמי, ביטחון אישי, תחושת שייכות לקבוצה חיובית ופיתוח יחסים חברתיים.
• אווירה של אמפתיה, קבלה, חוסר שיפוטיות וחוסר הטפת מוסר המעודדת התבטאות כנה ואמיתית.
• אפשרות לשתף בניסיון אישי, לדבר על חוויות ולאוורר רגשות.
• הקשבה ולמידה מניסיון אחרים, ללמוד ולהבין על הבעיה ופתרונותיה תוך קבלת משוב והכוונה, לחלוק מידע וניסיון על מנת לתמוך ולעזור אחד לשני, להפיח תקווה ולתת כוח.

דוגמאות לקבוצות תמיכה:

• אלכוהוליסטים אנונימיים מקיימים קבוצות תמיכה לגמילה מהתמכרות לאלכוהול.
• שומרי משקל מקיימים קבוצות תמיכה להרזיה.
• אחת מתשע מקיימים קבוצות תמיכה לחולות בסרטן השד.
• ית"ד - ילדי תסמונת דאון מקיימים קבוצות תמיכה להורי ילדים עם תסמונת דאון.

קיימות רשתות של קבוצות לעזרה עצמית המנוהלות על ידי חבריהן באופן עצמאי, בעיקר כאשר יש מסגרת ידועה של נהלים ונורמות לפעילות הקבוצה. "אלכוהוליסטים אנונימיים" (AA) היא דוגמה לרשת כזו, וותיקה ומוכרת ברחבי העולם. בעקבות השיטה שיצאה מתוך ה-AA, שיטת 12 הצעדים, צמחו רשתות נוספות של קבוצות לעזרה עצמית: מכורים אנונימיים (NA), מהמרים אנונימיים (GA), אכלני יתר אנונימיים (OA) ועוד.

בקבוצות אלו, המנחים הם בעצמם חלק מהמשתתפים. מבנה הקבוצה מבוסס על נורמות שהתגבשו בקבוצות 12 צעדים אחרות – ובמקרים אחרים, מדובר במבנה פתוח, שבו כל משתתף יכול לשתף באופן חופשי בדברים שעוברים עליו בתקופה האחרונה. דוגמה לקבוצה לעזרה עצמית בעלת מבנה פתוח ניתן לראות בקבוצות של תנועת שומעי הקולות, קבוצות לעזרה עצמית של אנשים השומעים קולות או רואים חזיונות שאינם קיימים במציאות, תופעה שהפסיכיאטריה מגדירה כפסיכוזה.

פעמים אחרות, היוזמה להקמה וניהול קבוצות תמיכה היא מוסדית – ארגוני המגזר הרביעי, בתי חולים, מרפאות בקהילה, וארגונים חברתיים שונים. קבוצות אלה המורכבות בדרך כלל מסדר גודל של 6–12 משתתפים, נפגשות באופן סדיר ומונחות על ידי אנשי מקצוע, כגון מנחי קבוצות מקצועיים, עובדים סוציאליים או פסיכולוגים.

קבוצות תמיכה יכולות להתנהל באמצעות מפגשים פנים אל פנים, או כקהילות וירטואליות ברשת האינטרנט^[4].

מראשית דרכן ועד היום מתנהלות רוב קבוצות תמיכה במפגשים ייעודיים ובתקשורת פנים אל פנים, אך השילוב בין מחשבים, אינטרנט וטכנולוגיות חדשות, מאפשר כיום צורות שונות של התנהלות במסגרת קבוצה. קבוצות תמיכה מקוונות עושות שימוש ברשת האינטרנט לטובת קיום המפגשים וההתנהלות השוטפת. רשת האינטרנט מספקת לקבוצות אלו אמצעים סינכרוניים כגון צ'ט ושיחות וידאו ואמצעים א-סינכרוניים כגון דואר אלקטרוני ופורומים, שבאמצעותם נשמר הקשר בין המשתתפים^[5]. בדומה לקבוצות תמיכה פרונטליות, קבוצות דיון מקוונות מהוות גם הן אמצעי לשיתוף חוויות, קשיים ושאלות במגוון רחב של נושאים, ומתמקדות בדרך כלל בקשיים פסיכולוגיים, הנוגעים להתמודדות עם מחלות, התמכרויות ויחסים בין-אישיים.

לקבוצות תמיכה מקוונות מספר יתרונות: הן מאפשרות צמצום פערי מרחק בין המשתתפים, הן לרוב לא כרוכות בהוצאות כספיות כגון דמי השתתפות ועלות הגעה, והן מאפשרות הימנעות מחשיפה פנים-אל-פנים בין המשתתפים ובכך יוצרות אנונימיות רבה יותר. עקב היותה של התקשורת אנונימית ומתבצעת דרך המחשב, היא מסירה עכבות בין המשתתפים, ועל כן נוצרים ביניהם תוך זמן קצר קשרים אישיים ותחושה של שייכות, גילויים של דאגה, אכפתיות, הקשבה ורצון לסייע. בכך הגורמים המאפיינים תהליכים קבוצתיים בקבוצות פנים-אל-פנים מתקיימים גם בקבוצות מקוונות. עם זאת, לקבוצות מקוונות מספר חסרונות ומגבלות: לעיתים מתגלים בהן גם ביטויים של בוטות ותוקפנות, אשר נובעים מחוסר בקשר עין, שימוש בשמות פיקטיביים (המייצר חוסר אפשרות זיהוי וענישה) והתייחסות אל המשתתפים כאל אובייקט. כמו כן, האילוצים הטכנולוגיים עלולים למנוע גישה חופשית מאנשים שאינם בקיאים בשימוש במחשב. חיסרון נוסף הוא העדר בקרה על המשתתפים ועל התוכן המוצג בקבוצה - המידע המסופק על ידי המשתתפים עלול להיות לא מדויק, מטעה ואף מזיק, כאשר לעיתים הדבר נעשה בזדון ולעיתים בתום לב. עקב כך, השתתפות בטוחה בקבוצות תמיכה מקוונות מצריכה מהמשתמש גילוי של ערנות, ובדיקה של רקע הקבוצה והמנחה^[6].

גישת העזרה העצמית החלה להתגבש עוד בשנות ה-30 של המאה העשרים, עם הקמת ארגון AA – "אלכוהוליסטים אנונימיים" – שפיתח את "שיטת שנים-עשר הצעדים" לסייע למכורים לאלכוהול להשתחרר מהתמכרותם בעזרת עמיתיהם, מכורים אף הם. קבוצות שונות לעזרה עצמית התפתחו החל בשנות ה-70, תחילה בארצות הברית ומאוחר יותר גם במדינות אחרות, והגיעו גם לישראל. צורת הסיוע הזאת נסמכת על התפיסה שקיים "ידע התנסותי" – Experiential Knowledge – השונה באורח עקרוני מידע תאורטי והוא מתגבש אצל מי שמתמודד עם בעיית-חיים מתמשכת. זהו ידע בענייני יום יום שאיננו נחלת הסגל המקצועי המטפל; לרוב הוא מצטבר אצל מי שחווה את הדברים בעצמו והתוודע מכלי ראשון למורכבות חיי האדם שחווה קושי או בעיה. ההתחלקות בידע מתוך תחושה של שותפות בין אחים לצרה היא הבסיס לקבוצות העזרה העצמית הללו. בגלל מרכזיותה של הבעיה בחיי החברים נוצרת בין המשתתפים קִרבה המבוססת על הזדהות עמוקה עם הזולת, שאת מצבו מכירים חברי הקבוצה מניסיונם הם. לכאורה יכולה התקרבות כזאת ליצור מסגרת של מסכֵּנות ותלונות המוּטָחות בזולת, אך למעשה ההפך הוא הנכון. הקִרבה הנוצרת בגין הגורל המשותף מחזקת את המשתתפים, הנוכחים לדעת שהם לא לבד, שבעייתם אינה ייחודית להם ורבים אחרים לוקים בה, ויש דרכים מגוונות להתמודד עִמהּ.

"הידע ההתנסותי", הקיים כאמור אצל המתמודדים עם הבעיה ואינו מצוי אצל אנשי המקצוע המטפלים, מחייב את היווצרותה של מסגרת ייחודית, בדרך כלל ללא מעורבותם של אנשי מקצוע. אלה עלולים לראות בה התערבות לא רצויה, המתנגשת בשיטות הטיפול שלהם. בתחילה נוצר אמנם קונפליקט בין המערכות המקצועיות לבין קבוצות העזרה העצמית, אולם כיום מבינים רוב אנשי המקצוע את חשיבות הסיוע ההדדי בתהליכי הריפוי, השיקום וההתמודדות עם בעיית חיים בלתי הפיכה. ואכן, מסגרות מקצועיות רבות המטפלות בנכים, בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, בחולי סרטן, במתמכרים לסמים ועוד, נעזרות בגישת העזרה העצמית כאמצעי משלים למערך המקצועי^[7].

היתרונות של הקבוצות לעזרה עצמית באים לידי ביטוי במספר אספקטים:

• שליטה ובקרה – בעוד שבמערכות הפורמליות נשמר מרחק בין נותני השירותים לבין צרכני השירותים, בקבוצות לעזרה עצמית שכיחה שוויוניות והתחלקות.
• היררכיה ובירוקרטיה – אנשי המקצוע פועלים בתוך סוכנויות פורמליות, בירוקרטיות והיררכיות המקשות על האזרחים לקבל מענה לצורכיהם הייחודיים, בעוד שקבוצות לעזרה עצמית הן ארגונים לא פורמליים, דמוקרטיים ולא-היררכיים בתהליך קבלת החלטות.
• תרומה אישית – מדינת הרווחה רואה כאחת ממטרותיה קיום חברה המאפשרת לאזרחיה לתרום מכוחם ומניסיונם לאחרים במטרה להבטיח את יכולתו של הפרט לתפקד בצורה הטובה ביותר. הקבוצות לעזרה עצמית מהוות מקור חשוב לקיום מטרות אלה בהיותם מקור מרכזי למידע ולסנגור ובעיקר לסנגור עצמי, שהוא מרכיב מרכזי של העצמה.

קיומן המרשים של מגוון הקבוצות לעזרה עצמית מצביע על כך כי במערכת השירותים הקיימת יש מקום חשוב לסוג אחר של ארגונים הבנויים על ניצול משאבי מידע מרביים, על הניסיון האישי, ועל הגברת המעורבות החברתית והפחתת תחושות הניכור והתלות בממסד. הן מבטאות את הערך העליון של המחויבות החברתית בין אדם לזולתו.

ישראל נחשבה למדינה בעלת רמת מחויבות גבוהה כלפי האזרח ופועלות בה מערכות שונות של תמיכה באזרחיה. למרות זאת, לא התפתחה בה מודעות מספקת ליצירת רשת מקיפה של סנגור ותמיכה. הדפוס המקובל בישראל, יותר מכל מדינה מערבית אחרת, הוא של תמיכה שיזומה על ידי הממסד או אנשי מקצוע בשירות המדינה (כגון, ביטוח לאומי, משרד העבודה והרווחה, שירותי הרווחה וכו'). התפיסה המייצגת דפוס זה היא כי המדינה באמצעים וכלים שונים, צריכה למלא תפקיד מרכזי בהבטחת רווחתה ושלומה של האוכלוסייה. אולם לקראת סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 אנו עדים במדינת ישראל לתהליך הפרטה של שירותים רבים שבעבר סופקו במסגרות ציבוריות. שירותים אלה מסופקים באמצעות ארגונים הקרובים לאוכלוסיות הנזקקות להם, אך המדינה, מסיבותיה היא, יכולה בכל עת לבטל את השתתפותה בעלות שירותים אלה, להשאיר את מימון הטיפול בידי הארגון, כלומר בידי בני המשפחות, ולמעשה להתנער מאחריותה לטיפול באוכלוסיות חריגות ולקבוע שהוא אינו מעניינהּ, שהוא הבעיה הפרטית של האדם הסובל ובני משפחתו.

חוסר יכולת זה של מדינת הרווחה לספק את הצרכים להם התחייבה בפני אזרחיה, בירוקרטיה מסורבלת, חוסר יעילות, וחוסר רגישות למגוון הצרכים, הביאו להתפתחות המואצת של הארגונים החברתיים, ארגונים וולונטריים וארגוני עזרה עצמית וסנגור עצמי הפועלים לצד המערכות הפורמליות. ארגונים אלה הם שותפים חשובים למערכות שיזם הממסד בהיותם נגישים יותר, פחות פורמליים, יוצרים סולידריות חברתית ועזרה הדדית בעיקר ברמה הקהילתית.

קבוצות לעזרה עצמית החלו לצמוח בישראל כבר בתחילת שנות ה – 70, זאת למרות שבשנים אלה עדיין שירותי הרווחה התרחבו וגדלו. מחקרים על ארגוני מתנדבים, קבוצות לעזרה עצמית ועמותות שונות, מראים כי קיים מאגר חשוב של שיטות למתן עזרה שאינן ממוצות בשירותים הפורמליים. העזרה הבלתי פורמלית הולכת ומתעצמת בעיקר משום שהעזרה הפורמלית היא אינסטרומנטלית במהות בעוד שהעזרה הבלתי פורמלית היא הדדית. האידיאל צריך להיות בקיום רצף של מערכות לעזרה מהפורמלי ביותר עד ללא פורמלי, כשכל מערכת ממלאת את תפקידה על הרצף. בכך מושג ניצול מקסימלי של מקורות עזרה.

החל משנות השמונים החלו הקבוצות והארגונים להתרחב ולהתעצם והם הפכו להיות יותר ויותר משמעותיים בחברה. עם התמורות הללו, החלה ההכרה בחשיבות הקבוצות לעזרה עצמית כגורם טיפולי לגיטימי לצד המערכות הפורמליות. אולם מגמה זו החלה לדעוך החל מאמצע שנות ה-90. הספרות המקצועית חדלה להתעניין בה; סביבה נערכים עתה פחות מחקרים וכנסים, ושירות כמו "המרכז לעזרה עצמית" נסגר לאחר יותר משני עשורים של פעילות פורָה. יש הטוענים כי תהליך זה מקביל לתהליך התפתחותו של האינטרנט. הקהילה הווירטואלית תפסה מבחינות רבות את מקומה של הקבוצה האינטימית; יחסי פנים-אל-פנים, שהם הבסיס לתהליך העזרה העצמית, הומרו ביחסים וירטואליים. בהיעדר מגבלה גאוגרפית, מגוון הסוגיות והנושאים שסביבם מתארגנים פורומים וקבוצות באינטרנט רב עשרת מונים מזה האפשרי במסגרות פנים-אל-פנים. מניתוח סוגיות העולות בפורומים כאלה מתברר שאין הן שונות מן הסוגיות העולות בקבוצות הנפגשות פנים-אל-פנים. עם זאת, ללא תשתית ארגונית הסיכוי שפורומים באינטרנט ייהפכו לספקיות שירותים, כמו שאירע לחלק מן הקבוצות שהחלו כעזרה עצמית, איננו גדול^[7][8].

• טיפול קבוצתי
• קהילה וירטואלית חברתית
• קשרים בין-אישיים

• מידע על קבוצות תמיכה באינטרנט