האונייה נבנתה ב-1912 בארצות הברית בשם USS Unalga[2]. הספינה, שהייתה בגודל בינוני ובנויה מפלדה, נחשבה כבעלת מהירות גבוהה יחסית – עד 12.5 קשר, והייתה בעלת טווח הפלגה של כ-1,500 קילומטר. היא הייתה בעלת ארבעה סיפונים ומונעת קיטור, והיו עליה שני תותחי בגודל 6 פאונד ו-4 מקלעים (3 אינץ' ו-20 מ"מ)[3].
לאחר מלחמת העולם השנייה הספינה נמכרה לחברה מסחרית ושירתה כאוניית סוחר במימי דרום אמריקה והים הקריבי. שמה שונה ל "אוּלוּאָה" (Ulúa)[4], על שמו של נהראולואה בהונדורס, והיא הניפה את דגלה של מדינה זו.
בקיץ 1946 היא נרכשה בפלורידה על ידי שליחי המוסד לעלייה ב' דרך חברת-קש בשם .Weston Steamship Trading Co. האונייה הייתה אחת מתוך 10 אוניות המעפילים המכונות "האוניות האמריקאיות" של מפעל ההעפלה – אוניות שנרכשו בארצות הברית/קנדה ואשר גודלן יחסית לספינות שנרכשו באירופה אפשר שינוי משמעותי בהיקף ההעפלה אחרי מלה"ע[5] (מורי גרינפילד – מתנדב באחת מהן – כתב עליהן ספר בשם "הצי הסודי של היהודים").
בהמשך שונה שמה ל"חיים ארלוזורוב".
"חיים ארלוזורוב" - אוניית מעפילים
המלווים וצוות האונייה
מפקד בסיס ההעפלה של המוסד לעלייה ב' במרסיי, שמריה צמרת המכונה 'רודי', קבע את צוות האונייה, שלא היה צוות שגרתי, מבחינת גודלו והרכבו המגוון:[6]
המלווים, שלושה ימאי הפלי"ם - ישראל אוירבך (שכינויו היה "עוזי"), צבי כצנלסון ("מירי"), וניסן לויתן ("ליטואק"), 'הגדעוני', משה גדרון ("מוסיק"), גד הילב (רב החובל בפועל) ואפרים צוקר המכונאי הראשי. שני הראשונים כבר צברו ניסיון בשיט באוניות מעפילים; שני האחרונים היו אלו שהביאו את האונייה מארצות הברית למרסיי. מאוחר יותר, מול חופי איטליה, הצטרפו לצוות עוד שלושה מלווים – יחזקאל מעוז, אברהם שביט ויעקב ארנון.
עשרים מתנדבים יהודים מארצות הברית - שלושה מהם, כולל הקצין הראשון ארט ברנסטיין, שירתו בצי ארצות הברית. חמישה אחרים שירתו בחיל הנחתים האמריקני. לרוב המתנדבים לא היה ניסיון ימי כלשהו.
שישה ימאים ספרדים שכירים, בראשות הקברניט פדרו לופז, צורפו לצוות על מנת לחזקו מבחינה מקצועית.
להלכה וכלפי חוץ היה ברנסטיין רב החובל והילב ולופז היו סגניו. למעשה היה הילב רב החובל וברנסטיין ולופז היו סגניו.
שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב', בחר לתפקיד מפקד האונייה והאחראי עליה מטעם המוסד את אריה אליאב ("לובה"), שכינויו היה "ארטור", בן 25. בניגוד למקובל אז, הרי אף על פי שאליאב היה איש המוסד לעלייה ב' ולא ימאי מקצועי, הוא נבחר לפקד על האונייה בשל הנסיבות המיוחדות של ההפלגה[7]. אליאב פעל בכיסוי תפקיד של קצין המנהלה הראשי של האונייה, בזהות בדויה של אזרח הולנדי בשם ויליאם ון-חרוט.
ההכנות להפלגה
האונייה הייתה בין הגדולות והחזקות שנרכשו על ידי המוסד עד אז. וכשנרכשה הייתה במצב מכני טוב.
אנשי המוסד לעלייה ב' קבעו את שמה "חיים ארלוזורוב", ושם הצופן שנתן לה המוסד היה "יובל". לממשלה הבריטית היה ידוע על האונייה, הפלגתה ויעודה כספינת מעפילים כבר למן תחילת דרכה, והיא עשתה מאמצים להפריע ולהכביד עליה בכל נמל שבו עצרה.
האונייה הושטה לנמל בולטימור והחל מ-15 באוגוסט הוכנה לייעודה ואוישה בידי 27 אנשי צוות מתנדבים אמריקנים, שרובם היו יהודים.
ב-16 באוקטובר עברו המתנדבים טקס השבעה ל"הגנה" ולמחרת יצאה האונייה לכיוון נמל מרסיי שבצרפת.
בחודשים נובמבר ודצמבר עברה האונייה הסבה והוכנה להובלת מעפילים באזור הים התיכון. ההסבה כללה הוספת מבנים עיליים לשם הגדלת כושר הקיבול שלה, דבר ששינה את הצללית הצבאית המקורית שלה. קירות החלל הפנימי של האונייה פורקו כדי להרחיבו ככל האפשר, והותקנו בו משכבי עץ בקומות לכאלף נוסעים. הגה נוסף הותקן במרתף שבירכתי האונייה על מנת לאפשר את השליטה בה גם אם הבריטים יסתערו עליה כצפוי בעת ההתקרבות לחוף הארץ ויתפסו את הגשר הראשי שלה. בנוסף לכך הותקנו בה, לקראת המסע הארוך לשוודיה, הסקה מרכזית ומתקנים מוגדלים לנשיאת דלק. בתקופה זו הצטרפו לצוות אנשי המוסד לעלייה ב'.
זמן מועט לפני סיום השיפוץ הוחלט לשגרה לתחנתה הראשונה, נמל טרלבורג(Trelleborg) בשוודיה, על מנת להוביל מעפילים משם.
על פי התוכנית המקורית נועדה האונייה להוביל מעפילים משוודיה ולהעבירם במזרח הים התיכון לאונייה קטנה, 'הברק', שתובילם לחופי ארץ ישראל, וזאת על מנת למנוע את תפיסתה בהפלגתה הראשונה בשל ההסגר הימי הבריטי על חופי הארץ.
האונייה הפליגה ממרסיי ב-1 בינואר 1947. לאחר עגינה קצרה בנמל קופנהגן בשל קפיאת המים בנמלי שוודיה היא הגיעה ליעדה, נמל טרלבורג שבדרום שוודיה, ב-23 בינואר.
זהות האונייה הייתה ידועה גם לשלטונות השוודיים, אך אלו לא הערימו קשיים על ההפלגה, אפשר שבשל הכנה מראש של אנשי המוסד בסיוע כמה מראשי יהדות שוודיה[8].
בנמל זה בשוודיה עלו על האונייה 664 מעפילים. 550 מהם היו נשים והיתר גברים[9]. הנשים היו נערות ניצולות מחנות ריכוז ומחנות השמדהנאציים, חלקן הגיעו לשוודיה סמוך לסיום מלחמת העולם השנייה בעקבות משא ומתן בין נציג יהדות שוודיה לגסטאפו[10]. חלק נוסף הגיעו לדנמרק ב-2 רכבות רפאים[דרושה הבהרה]. מרבית הגברים היו ילדים בני 9–12 עם פרוץ המלחמה, ומרביתם הגיעו בספינות הלבנות מליבק גרמניה[דרושה הבהרה]. חלק קטן היו אנשי ארגון החלוץ מגרמניה, שהגיעו לדנמרק והוברחו לשוודיה לאחר הפלישה הגרמנית לדנמרק. בידי הנוסעים היו דרכונים מכמה מדינות אירופאיות ובהם אשרות הגירה לקובה.
האונייה עזבה את טרלבורג ב-24 בינואר והפליגה דרומה דרך הים הצפוני והתעלה האנגלית. אחרי חמישה ימי הפלגה, בשל בעיות מכניות ואובדן דלק, היא נכנסה לתדלוק ולטיפול בנמל לה הבר שבצרפת. שם אסרו השלטונות על האונייה לעזוב את הנמל, בהשפעתה של ממשלת בריטניה. לאחר פעילות של מטה המוסד לעלייה ב' אצל מיניסטריון הצי הצרפתי, תודלקה האונייה ושוחררה לדרכה. בהמשך חצתה האונייה את מפרץ ביסקאיה במזג אוויר סוער וקשה מאוד. נוסעיה סבלו מאוד ממחלת ים, ועקב טלטולי הגלים החלו משכבי העץ שלהם להישבר והיה צורך לערוך בהם תיקוני חירום. כמו כן היה הכרח להטיל לים – תוך סיכון עצמי של אנשי הצוות - מכלי דלק נוספים שהוצמדו לסיפון העליון, אשר נעקרו ממקומם עקב הטלטולים וסיכנו את האונייה. בעת הסערה עברה ליד הספינה שיירת הספינות של המשפחה המלכותי הבריטית שבה הייתה גם אליזבת הצעירה.
לאחר העגינה בתוניסיה הורה מטה המוסד לאונייה להפליג לדרום איטליה ולאסוף משם מעפילים נוספים. לשם קליטתם היה צורך לרוקן מחסנים של חביות דלק באונייה, כדי להכין עבורם שטח לינה. צוות המלווים עשה זאת בעזרתן של חבורות עבודה שגויסו מבין המעפילים שכבר שהו על האונייה. בנוסף התבקשו המעפילים והסכימו להטיל חלק ממטענם האישי לים כדי לפנות מקום נוסף באונייה – פעולה שהדגימה את הסולידריות הגבוהה שלהם[11].
ב-21 בפברואר הטילה האונייה עוגן כ-500 מטר מחוף מחנה ההעפלה במטפונטו(Metaponto) שבמפרץ טרנטו. המעפילים הנוספים – 684 במספר (שלושה רבעים מהם גברים) – הובאו אליה לאחר החשכה, בשיטה שפותחה על ידי המוסד באיטליה – שיט בסירות גומי שנעו לאורכו של כבל אשר נמתח בין החוף לבין האונייה. לאחר סיום הפעולה היו על האונייה 1,384 נפשות – 1,348 מעפילים ו-36 מלווים ואנשי צוות[11]. בין נוסעי האוניה היו הוריו של בני גנץ.
השיט אל חופי ארץ ישראל
תרשים חתך ה"חיים ארלוזורוב" והתארגנות ההתגוננות כנגד השתלטות הבריטים עליה.
מאיטליה הפליגה האונייה לכיוון כרתים ומשם לכיוון פורט סעיד שבמצרים. התוכנית שהותוותה עבורה הייתה שיט צפונה מפורט סעיד בניסיון להגיע לחוף ניצנים ולהוריד שם את המעפילים. עם זאת היה ברור לצוות האונייה כי לאור העובדה שהבריטים מודעים להפלגת האונייה, סיכוייה לחמוק ולפרוץ את ההסגר על חופי הארץ בחשאי הם קלושים ביותר.
עם התקרבות האונייה לחופי הארץ אורגנה בה ההתנגדות לקראת הניסיון הצפוי של הבריטים להשתלט עליה, על סמך הניסיון בנושא זה שצבר המוסד לעלייה ב' עד אז. עוד במספנה בצרפת הוצמדו לשני צדי האונייה במרכזה שתי קורות עץ (שנצבעו אפור ונראו כקורות פלדה), והונעו במנופים על מנת שניתן יהיה להציב אותן בניצב לאונייה ובכך לנסות ולהרתיע את ספינות הצי הבריטי מלהיצמד אליה ולהנחית נחתים על סיפונה. הוכנו לפעולה צינורות להתזת מים בלחץ גבוה נגד הנחתים הבריטים. אמצעים ננקטו על מנת להקשות על הבריטים להשתלט על חדר המכונות של האונייה. לבסוף, בהתייעצות עם המעפילים, ארגן הצוות קבוצות התנגדות שלהם – בסך הכול כ-700 איש - שנועדו לפעול בארבע גזרות על הסיפון כדי להדוף את הנחתים הבריטים. הם צוידו בנשק קר, ברגים וגרוטאות מתכת להטלה ובגרזנים לקיצוץ חבלים שינסו הבריטים לקשור לאונייה. ימי ההפלגה האחרונים נוצלו לצורך אימון כלל המעפילים לקראת המאבק על האונייה.
ב-27 בפברואר אחר הצהריים אותרה האונייה בדרכה צפונה, כ-60 ק"מ מפורט סעיד, על ידי מטוס סיור בריטי, אשר כיוון אליה את ספינות הצי הבריטי. משחתת בריטית ראשונה פגשה את האונייה לפני החשכה, ובמהלך הלילה ועם בוקר הצטרפו אליה חמש ספינות בריטיות נוספות, חלקן נושאות נחתים. האונייה המשיכה לנוע תחת ליווי בריטי לכיוון צפון לאורך חוף ארץ ישראל ומחוץ לתחום המים הטריטוריאליים שלה. בתחילה הזדהתה האונייה בפני הבריטים באיתות אור בשם "אולואה", אך מאוחר יותר הודיעה שהיא משנה את שמה ל"חיים ארלוזורוב".
הקרב על האונייה
צופים מהחוף ב"חיים ארלוזורוב"
עם בוקר, ב-28 בפברואר, הונף על תורן האונייה הדגל הלאומי והוצבו על סיפונה שלטים עם שמה החדש. בשעה 10 בבוקר התקרבה האונייה למפרץ חיפה, כאשר הספינות הבריטיות שטות סביבה במבנה הדוק בצורת יהלום. אז הגבירה האונייה את מהירותה, נכנסה לתחום מי החופים של הארץ וניסתה לתמרן כדי לפרוץ את מסך המשחתות ולהביא את האונייה אל בין הספינות שעגנו מחוץ לשובר הגלים של נמל חיפה.
בתחילה נרתעו הבריטים מהאונייה הדוהרת, אך לאחר מכן החלו לנגוח בה בספינותיהם, מנעו ממנה מלהתקרב לשובר הגלים והסיטו את מסלולה לכיוון חוף בת גלים. בהמשך הצליחה אחת מספינותיהם להיצמד אל דפנה למרות החפצים שהטילו המעפילים לכיוונה, לחתוך את מוט העץ שהותקן שם ולהזניק אל סיפונה כ-13 נחתים בריטיים. אלו הסתערו לכיוון גשר הפיקוד של האונייה תוך ירי גז מדמיע. בכל זאת הצליחו המעפילים להתגבר עליהם ולהשליך עשרה מהם (לפי גרסה אחרת - שניים) לים, שממנו הם נמשו על ידי אנשיהם. האחרים נותרו באונייה כשבויים[12].
הבריטים דרשו דרך רמקול לדבר עם מפקד האונייה. אנשי הפלי"ם הציגו בתגובה ילד בלבוש קפטן ענוד משקפת. היה זה אחיו של אוסי רביד[13], איש הפלי"ם, שמצא את שלושת אחיו במחנה פליטים ליד זלצבורג.
כאשר הגיעה האונייה למרחק של כ-1,500 מטר מחוף בת גלים, לאזור בו מי הים היו רדודים מדי להשטת הספינות הבריטיות, הסתערה משחתת על האונייה והצליחה להנחית עליה כמה עשרות נחתים. אלו הסתערו וכבשו את גשר האונייה. לאחר מכן הם פעלו על מנת להשתלט על הסיפון העליון כולו תוך מאבק עם המעפילים שעליו, אך לא הצליחו לעצור את שיט האונייה. בסופו של דבר עלתה האונייה על שרטון ונעצרה כ-50 מטר מהחוף, מול מחנה הצבא הבריטי בבת גלים. אז שיתק צוות חדר המכונות את מכונותיה ופתח את שסתומי הטביעה (Scuttle Valves) שם - אמצעי שנועד לאפשר חדירה מכוונת של מים לבטן האונייה. האונייה שקעה במקצת והתייצבה על סלעי הקרקעית. גם עוגני האונייה הוטלו למים.
בכך נסתיימה ההתנגדות הפעילה של האונייה. במהלכה נפצעו 30 מאנשיה, שלושה מהם באופן קשה (שניים כנראה מיריות). מבין הבריטים נפצעו 12, מהם ארבעה קשה.
חלק מהמעפילים קפצו למים ושחו לחוף. מספר מעפילים אף הגיעו לבית חולים רמב"ם ובידיעת מנהל בית החולים, אושפזו במחלקה פנימית כחולים ונשארו בארץ ישראל[14].
לאחר הקרב
בצהרי יום ההשתלטות ניסו הבריטים לגרור את האונייה ממקומה ללא הצלחה. לפיכך הובאו אליה אסדות נחיתה והמעפילים הועברו אליהן על ידי צנחנים בריטיים (מהדיוויזיה המוטסת ה-6, שחייליה כונו "הכלניות") תוך גילוי התנגדות פסיבית. המעפילים הובאו לנמל חיפה, והועלו שם על סיפון שתי ספינות שהתקינו הבריטים לגירוש מעפילים. בלילה הפליגו הספינות אל קפריסין, שם הוכנסו המעפילים למחנות מעצר. לאחר הקמת מדינת ישראל הם שוחררו מהם בהדרגה והגיעו ארצה.
שלושה מהמלווים הארץ-ישראלים של האונייה - ניסן, ישרוליק ואברהם - נצטוו להתחבא בתוך מכלים בבטן האונייה עם תום הקרב עליה. בלילה, לאחר שהבריטים ירדו כולם מן האונייה המקורקעת (לאחר שערכו בה חיפוש) הם יצאו ממחבואם, שחו לחוף ודיווחו למטה ארגון ההגנה על קורות הקרב על האונייה.
האונייה נותרה תקועה מול חוף בת גלים. בשלהי מלחמת העצמאות היא נמכרה וחלקים ממנה נמכרו לגרוטאות .
השנה שנת 2022 75 שנה להגעתה לחוף בת גלים ציינו משפחות המעפילים ודורות ההמשך את האירוע בטקס שנערך ב-28.2.22 במוזיאון ההעפלה בחיפה ובמדליה מיוחדת שהונפקה לכבוד האירוע.
מאמץ מיוחד נעשה על מנת שבשנה זו תוקם האנדרטה לכבודם של המעפילים ואנשי הצוות. עירית חיפה אישרה את הקמתה ומתקיים מבצע לגיוס הכסף (בסיוע הקרן לחיפה) שיאפשר את ההקמה.
ייצוגיה בתרבות
תיאור ההתנגדות פורסם בעלון הפלמ"ח ומאוחר יותר בירחון "מערכות", ביטאונו של ארגון ההגנה, שיצא לאור בנובמבר 1947. התנגדות אנשי האונייה לבריטים – הן ההתנגדות למשחתות והן המאבק שהתנהל על סיפונה - הפכה לדוגמה ולמודל לחיקוי לאנשי ספינות המעפילים שבאו אחריה.
הנצחה והנחלת מורשת
ארגון מעפילי קפריסין פועל להנצחת המעפילים ואלו שתמכו בהם בספינות שהבריטים השתלטו עליהן וגירשו את מעפיליהן לקפריסין. צוות המורשת אח"א - אולואה חיים ארלוזורוב פועל במסגרת הארגון. הצוות הקים אתר אינטרנט ובו פירוט מסע הספינה, הצוות, רשימת מעפילים ודף פעילויות מורשת. בדף הפעילויות כתבות, סרטי הכנסים שנערכו, ראיונות, הרצאות, והפניות לאתרי ההנצחה בישראל: האנדרטה בטיילת חולדה גורביץ בהקמה ואבן ההנצחה התת-מימית באתר השרטון עליו עלתה הספינה - ועוד.[15][16]
_1939.jpg)
