PROFILPELAJAR.COM

חוסה קאררס
Jose Carreras
Josep Carreras
	חוסה קאררס מאחורי הקלעים ברויאל אלברט הול, 11 בדצמבר 2001
לידה	5 בדצמבר 1946 (בן 78); Sants, ספרד
מוקד פעילות	ספרד
תקופת הפעילות	מ-1970
מקום לימודים	Conservatori Superior de Música del Liceu
סוגה	אופרה
סוג קול	טנור
שפה מועדפת	קטלאנית, ספרדית
חברת תקליטים	סוני קלאסיקל
פרסים והוקרה	דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סארלנד (2011); מדליית הכבוד של הפרלמנט של קטלוניה (2014); אביר בלגיון הכבוד (1997); Josep Trueta Medal (2012); מדליית הזהב על הצטיינות באמנות יפה (ספרד) (1985); Francesc Macià Memorial award (2013); מדליית הזהב של הז'נרליטט של קטלוניה (1984); פרס נסיך אסטוריאס לאמנות (1991); Catalan Disc of the Year Award (1987); צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (2004); אוסגר (2003); מסדר ההצטיינות הבווארי; אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית; קצין גבוה במסדר הכוכב של רומניה; מפקד מסדר האמנויות והספרות; אות כבוד להוקרה על שירות הרפובליקה האוסטרית; פרס שטייגר; Classic Brit Awards ;
	פרופיל ב-IMDb

חוסה קאררס (בקטלאנית: Josep Carreras i Coll, נולד ב-5 בדצמבר 1946 בברצלונה) הוא זמר טנור אופראי, והתפרסם באופרות של ורדי ופוצ'יני. הוא אחד מ"שלושת הטנורים", יחד עם פלאסידו דומינגו ולוצ'אנו פבארוטי בסדרה של קונצרטים גדולים מהשנים 1990–2003.

קאררס הוא המייסד והנשיא של "הקרן הבין־לאומית חוסה קאררס למלחמה בלוקמיה" (La Fundació Internacional Josep Carreras per a la Lluita contra la Leucèmia), שייסד לאחר החלמתו הוא ממחלת הלוקמיה בשנת 1988.

ביוגרפיה

ילדות ונעורים

קאררס, הצעיר בשלושה ילדים, נולד בסאנטס, שכונת פועלים בברצלונה, ספרד. בשנת 1951 היגרה משפחתו לארגנטינה בניסיון לשפר את חייה. הניסיון לא עלה יפה וכעבור שנה חזרה המשפחה לסאנטס, שם המשיך קאררס לחיות את שנות ילדותו ונעוריו.

בשנות ילדותו של קאררס בברצלונה, עבד אביו כשוטר תנועה. במקור היה מורה לצרפתית, אך כמי שלחם בצד הרפובליקאי במלחמת האזרחים בספרד, עליית פרנקו לשלטון שמה קץ לכך. אמו ניהלה סלון תסרוקות קטן, שם היה חוסה הילד שר לעיתים לפני הלקוחות בתמורה לדמי כיס. אמו של קאררס האמינה תמיד בגדולתו העתידה כזמר, ומותה במחלת הסרטן, כשחוסה היה בן 18, השפיע עליו מאוד. בספר "חוזה קאררס: סיפור חיים" אמר, כי "אפילו עכשיו, בכל פעם שאני יוצא לבמה, תמיד, תמיד אני מקדיש לה מחשבה מהירה."

קאררס גילה כישרון למוזיקה, ובעיקר לשירה. לאחר שראה את מריו לנצה בסרט "אנריקו קארוזו הגדול" החל לשיר את האריות שוב ושוב לפני משפחתו, בעיקר את "לה דונה א'מובילה", מריגולטו. לעיתים קרובות הסתגר בחדר הרחצה כשבני המשפחה התרגזו על הקונצרטים המאולתרים שלו. הוריו גייסו כסף לשיעורי מוזיקה לילד בתמיכת סבו, סלבדור קולי, בריטון חובב. תחילה למד פסנתר ופיתוח קול אצל מגדה פרונרה, אמו של אחד מחברי הילדות שלו, ובגיל 8 החל ללמוד גם בקונסרבטוריון העירוני של ברצלונה.

בגיל 8 גם הופיע לראשונה בפומבי. הוא שר 'La donna è Mobile' בליווי מגדה פרונרה בפסנתר, בשידור ברדיו הלאומי של ספרד. הקלטה של שידור זה עודנה קיימת ואפשר לשמוע אותה בביוגרפיה על קלטת וידאו, "חוזה קאררס - סיפור חיים". ב-3 בינואר 1958, כשהיה בן 11, הופיע לראשונה בבית האופרה הגדול של ברצלונה, הגראן תיאטרה דל ליצאו, בשירת תפקיד הסופרן הנער של טרוחמאן ב-"הצגת הבובות של דון פדרו" של מנואל דה פאיה. כעבור כמה חודשים שר בפעם האחרונה כסופרן-נער בליצאו, במערכה השנייה של "לה בוהם".

בשנות נעוריו המשיך ללמוד מוזיקה. הוא התקדם ל-Conservatori Superior de Música del Liceu וקיבל שיעורים פרטיים בפיתוח קול, תחילה אצל פרנסיסקו פואיג ואחר אצל חואן רואח, שאותו תיאר כ"אב האמנותי" שלו. על פי עצת אביו ואחיו, שסברו כי נחוצה לו קריירת "גיבוי", נרשם גם לאוניברסיטה של ברצלונה ללמוד כימיה, אבל אחרי שנתיים עזב את האוניברסיטה כדי להתרכז בשירה.

בשנת 1971 נשא לאישה את מרסדס פרז, ולשניים נולדו שני ילדים, אלברט בשנת 1972 וחוליה בשנת 1978. השניים התגרשו ב-1992. בשנת 2006 התחתן קאררס עם יוטה יגר. אחיינו של קאררס, דוויד חימנס קאררס, הוא מנצח ומנהל מוזיקלי של אורקסטרה סימפוניקה דל ואלה. הוא ניצח על רבים מן הקונצרטים של קאררס בסוף שנות ה-90 ועל הופעותיו באופרה "סליי" בתיאטרון ליצאו ביוני 2000.

מוזיקה

שנות ה־70 וה־80

חואן רואח עודד את קאררס להיבחן למה שהיה לתפקיד הטנור הראשון שלו בליצאו, פלאביו ב"נורמה" של בליני, שהצגתה נפתחה ב-8 בינואר 1970. התפקיד היה אמנם קטן, אבל הפסוקים הספורים ששר עוררו תשומת לב מצד הגברת הראשונה של ההפקה, הסופרן ידועת השם, קטלאנית כמוהו, מונסראט קאבאייה. היא הזמינה אותו לשיר עמה את ג'נארו ב"לוקרציה בורג'ה" של דוניצטי, שנפתחה ב-19 בדצמבר 1980. זה היה התפקיד הראשי הראשון שלו כבוגר ולדעתו, כניסתו האמיתית לקריירה של טנור אופראי. ב-1971 הייתה הופעתו הבין־לאומית הראשונה בביצוע קונצרטנטי של "מריה סטוארדה" ברויאל פסטיבל הול בלונדון, גם הפעם עם קאבאייה בתפקיד הראשי. לקאבאייה היה חלק חשוב בקידום ועידוד הקריירה שלו במשך שנים רבות. היא הופיעה עמו ביותר מ-15 אופרות שונות, ואחיה ומנהל עסקיה, קרלוס קאבאייה, שימש גם כמנהל של קאררס עד אמצע שנות ה-90.

במשך שנות ה-70 התקדמה הקריירה של קאררס במהירות. בסוף 1971 זכה בפרס ראשון בתחרות "ווצ'י ורדיאנה" בפארמה, שהביאה להופעתו הראשונה באיטליה ב"לה בוהם", בתיאטרון המחוזי של פרמה ב-12 בינואר 1972. בהמשך באו עוד הופעות ראשונות בבתי אופרה חשובים בעולם - האופרה של וינה ב-1974, בתפקיד הדוכס מננטואה ב"ריגולטו"; בית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון ב-1974, בתפקיד אלפרדו ב"לה טרוויאטה"; מטרופוליטן אופרה בניו יורק ב-1974, בתפקיד קאוואראדוסי ב"טוסקה" של פוצ'יני; ולה סקאלה, מילאנו ב-1975, בתפקיד ריקארדו ב"נשף המסיכות, של ורדי. עד גיל 28 הספיק כבר לשיר את תפקיד הטנור הראשי ב-24 אופרות שונות הן באירופה והן בצפון אמריקה, והחזיק בחוזה הקלטות בלעדי עם פיליפס, שהניב הקלטות רבות-ערך של כמה אופרות של ורדי, מאלה שאינן נהנות מהפקות תדירות, ביניהן Il Corsaro, I due Foscari, La battaglia di Legnano, Un giorno di regno, and Stiffelio.

בין הזמרות ששרו בתפקידים הראשיים מול קאררס בשנות ה-70 וה-80 היו כמה מזמרות הסופרן והמצו סופרן המפורסמות ביותר בשנים ההן: מונסראט קאבאייה, בירגיט נילסון, רנאטה סקוטו, אילינה קוטרובאס, סילביה סאס, טרזה סטראטאס, דיים קירי טה קאנאווה, פרדריקה פון שטאדה, אגנס באלטסה, טרזה ברגאנצה וקטיה ריצ'ארלי. שותפותו האמנותית עם ריצ'ארלי החלה כששניהם שרו בשנת 1972 ב"לה בוהם" בפרמה ונמשכה 13 שנים, הן באולפן ההקלטות והן על הבימה. בהמשך הקליטו את "לה בוהם" באולפן של "פיליפס קלסיקס" ואפשר לשמוע אותם שרים יחדיו ביותר מתריסר הקלטות מסחריים אחרות, הן של אופרות והן של רסיטלים, בעיקר בחברות פיליפס ודויטשה גרמופון.

מבין המנצחים הרבים שעמם עבד בתקופה זו, האחד שעמו יצר קשרים אמנותיים קרובים ביותר ושהשפיע על הקריירה שלו יותר מכל מנצח אחר היה הרברט פון קאראיין. לראשונה שר בניצוחו של קאראיין בביצוע הרקוויאם של ורדי בפסטיבל זלצבורג ב-10 באפריל 1976 ועבודתם המשותפת האחרונה הייתה בהפקה של כרמן משנת 1986, גם הפעם בזלצבורג. בעידודו של קאראיין, נטה קאררס יותר ויותר לשירת תפקידי ליריקו-ספינטו כבדים יותר, שכללו את "אאידה", "דון קרלוס" ו"כרמן". מבקרים מסוימים אמרו, שתפקידים אלה היו כבדים מדי לקולו הטבעי ואפשר שקיצרו את התקופה, שבה עמד במיטבו מבחינה ווקאלית. (ראו בפרק העוסק בקולו של קאררס.)

בשנות ה-80 חרג קאררס מדי פעם מן הרפרטואר האופראי הצרוף, לפחות באולפן ההקלטות, ברסיטלים של שירים מתוך סרסואלה, מחזות-זמר ואופרטות. כמו כן הקליט שני מחזות-זמר באורך מלא - "סיפור הפרברים" (1985) ו"דרום פאסיפיק" (1986) - שניהם עם קירי טה קאנאווה ככוכבת לצדו. הקלטה לפיליפס משנת 1987 של המיסה הארגנטינאית, "מיסה קריאוז'ה", בניצוח מחברה, אריאל ראמירז הביאה את היצירה אל קהל מאזינים ברחבי העולם. אף כי רבות מן ההופעות הבימתיות של קאררס מוצעות למכירה בווידאו, הוא ניסה את כוחו גם בקולנוע. בשנת 1986 גילם את הטנור הספרדי בן המאה ה-19 חוליאן גאייארה בסרט "הרומנס האחרון" ובשנת 1987 החל לעבוד על גרסה קולנועית של "לה בוהם" בבימויו של לואיג'י קומנצ'יני.

בזמן ההסרטה של "לה בוהם" בפריז אבחנו אצל קאררס לוקמיה לימפובלאסטית חריפה ונתנו לו סיכוי של 1 ל-10 לשרוד את המחלה. אף על פי כן, קאררס החלים ממחלתו אחרי טיפול קשה ומפרך, שכלל כימותרפיה, הקרנות והשתלת מח עצמות עצמית במרכז האצ'ינסון לחקר הסרטן בסיאטל. לאחר החלמתו חזר בהדרגה הן לבימת האופרה והן לבימת הקונצרטים. בשנים 1988 ו-1989 חידש את הופעותיו בסיורי רסיטלים ובשירה עם מונסראט קאבאייה ב"מדיאה" (מרידה, 1989) ובהצגת הבכורה העולמית של "כריסטובאל קולון" ("כריסטופר קולומבוס") של לאונרדו באלאדה (ברצלונה, 1989).

מ־1990

בשנות ה-90 המשיך קאררס להופיע על בימת האופרה בכרמן ו"פדורה" ושר לראשונה ב"שמשון ודלילה" של קאמי סן-סנס (פראלאדה, 1990), ב"סטיפליו" של ורדי (לונדון, 1993) ו"סליי" של ארמאנו וולף-פרארי (ציריך, 1998). עם זאת, בתדירות הופעותיו באופרה חלה ירידה ככל שהקדיש את זמנו ביתר שאת לקונצרטים ורסיטלים. הופעתו האחרונה באופרה בבימוי מלא הייתה ב-12 ביולי 2002 בטוקיו, שם חזר על התפקיד הראשי ב"סליי" ואילו הופעתיו האופראיות האחרונות התקיימו ב"תיאטרה דל ליצאו", בית האופרה שבו החל בקריירה שלו, בהצגות "שמשון ודלילה" (מרץ 2001).

בשנת 1990 התקיים הראשון בקונצרטים של "שלושת הטנורים", במרחצאות קאראקלה ברומא, לקראת גמר משחקי גביע העולם של פיפ"א. מטרתו המקורית של הקונצרט הייתה גיוס מימון לקרן הלוקמיה של קאררס וכדרך לעמיתיו, פלאסידו דומינגו ולוצ'אנו פבארוטי, לקדם את פני "האח הקטן" בשובו אל עולם האופרה. ואולם, קונצרט זה והבאים אחריו בסדרת "שלושת הטנורים" הביאו לקאררס תהילה הרבה מעבר לבית האופרה. האומדן הוא, שיותר ממיליארד בני אדם ברחבי תבל צפו ב-1994 בשידור הטלוויזיה של קונצרט "שלושת הטנורים" מלוס אנג'לס. ההערכה היא, שעד שנת 1999 נמכר התקליטור של הקונצרט הראשון בסדרת "שלושת הטנורים" ב-13 מיליון עותקים, מספר המציב אותו בראש מכירות התקליטים הקלאסיים בכל הזמנים. בראשית שנות ה-90 כיהן קאררס כמנהל המוזיקלי בטקסי הפתיחה והנעילה של אולימפיאדת ברצלונה ב-1992 ושר בסיור קונצרטים עולמי במחווה לגיבורו המזמר הראשון, מריו לנצה.

רפרטואר ההקלטות והקונצרטים של קאררס מתרכז כיום כמעט כולו בשירים נאפוליטניים, מוזיקה קלאסית קלה ו"האזנה נינוחה". הוא גם מופיע ומקליט יותר ויותר עם אמנים מחוץ לחוגי המוזיקה הקלאסית, כמו דיאנה רוס, שרה ברייטמן ועוד.

קאררס הופיע בישראל במרץ 2011 בהיכל מנורה מבטחים.^[1]

קולו

בשיאו, נחשב קולו של קאררס לאחד מקולות הטנור היפים ביותר בתקופתו. מבקר המוזיקה הספרדי, פרננדו פראגה, תיאר אותו כטנור לירי עם הנדיבות של ספינטו, בהיותו מחונן ב"גון קול אציל, עשיר בצבעו ומהדהד להפליא". תיאור זה נכון בעיקר לגבי המשלב האמצעי של קולו. פראגה מציין עוד, כמו קאררס עצמו, שהצלילים הגבוהים של מנעד הטנור היו בעייתיים אצלו אפילו בנעוריו והבעיה החמירה בד בבד עם התקדמות הקריירה שלו. בדומה לאלילו, ג'וזפה די סטפנו, נודע קאררס גם ביופי ובעושר ההבעה של סגנון שירתו ובהגשתו עתירת הרגש. תכונות אלה באות אולי לביטוי בדרך הטובה ביותר בהקלטת "טוסקה" שלו משנת 1976 עם מונסראט קאבאייה בתפקיד הראשי ובניצוחו של סר קולין דייוויס.

לדעת מבקרים אחדים, תפקידי הספינטו הכבדים יותר שלקח על עצמו, כמו "אנדראה שנייה", דון חוזה בכרמן, דון קרלו ואלווארו ב"כוחו של גורל" הכבידו על כלי הביצוע שלו, הלירי מטבעו, ואפשר שזו הסיבה לכך, שקולו התכהה ואיבד משהו מן הזוהר הקודם. אף על פי כן, קאררס נתן כמה מן הביצועים המעולים ביותר שלו בתפקידים אלה. ה"דיילי טלגרף" כתב על "אנדראה שנייה" שלו משנת 1984 בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון: "המעבר נטול המאמץ מן המשורר הלירי רודולפו ב"לה בוהם", לפני שבועות ספורים, אל המשורר ההרואי שנייה, שהטנור הספרדי מחולל באמנותו הווקאלית, מהלך עלינו קסמים מראשית ועד אחרית." על שירתו בשנת 1985 בתפקיד אנדראה שנייה בלה סקאלה (השמור על DVD) כתב קרל באטאליה ב"חדשות האופרה", כי קאררס משל באופרה "בריכוז מפיל מורא ובהטעמה ווקאלית מעודנת בכישרון, המשווה לתפקיד ספינטו זה עוצמה, החסרה בטנור שלו, שהוא הלירי מעיקרו." עם זאת, הסקירה שקרל ה. הילר כתב ב"אופרה" על ההצגה בלה סקאלה מציינת עוד, כי בעוד שבפסוקי השירה השקטים של הפרטיטורה "יכול היה קאררס להציג במלואו את רכות הצליל שקול טנור זה, אולי היפה ביותר בימינו, מסוגל לה", הוא התקשה בצלילים הגבוהים הרמים, שהפקתם נשמעה מאומצת ובלתי נוחה.

פעילות הומניטרית

לאחר החלמתו הוא מלוקמיה, ביקש קאררס הן לשלם את חובו למדע הרפואה והן לשפר את איכות החיים והטיפול של חולי לוקמיה אחרים. ב-14 ביולי 1988 ייסד את קרן חוסה קאררס הבין־לאומית למלחמה בלוקמיה (Fundació Internacional Josep Carreras per a la Lluita contra la Leucèmia) בברצלונה. הקרן, המוציאה רבעון על פעולותיה, Amigos de la Fundación, מרכזת את מאמציה בארבעה תחומים עיקריים:

פיתוח מחקר קליני בריפוי לוקמיה ובטיפול בה באמצעות מלגות ומענקי מחקר.
מגביות לגיוס תורמי מח עצם ודם טבורי לחולי לוקמיה, הזקוקים להשתלות, לצד ניהול REDMO, המרכז לרישום תורמי מח עצם בספרד.
חיזוק המחקר ותת-המבנים הקליניים הן במוסדות ובתי חולים מן השורה הראשונה בעולם והן בבתי חולים ומעבדות בעולם המתפתח.
מתן שירותים חברתיים לחולי לוקמיה ומשפחותיהם, כולל דיור חינם בקרבת מרכזי השתלות.

לקרן חוסה קאררס יש סניפים גם בארצות הברית, שווייץ וגרמניה. הסניף הגרמני הוא הפעיל ביותר בין השלושה. מאז 1995, קאררס מעלה מדי שנה בלייפציג מופע גאלה בשידור חי בטלוויזיה במטרה לגייס כספים לפעילות הקרן בגרמניה. מאז ראשיתו, גייס קונצרט הגאלה לבדו יותר מ-71 מיליון ארו. קאררס מופיע גם ב-20 קונצרטי צדקה לפחות מדי שנה לטובת הקרן שלו ומוסדות צדקה אחרים הקשורים ברפואה. הוא חבר כבוד באגודה האירופאית לרפואה ובעמותה ההמטולוגית, פטרון כבוד של החברה האירופאית לאונקולוגיה רפואית ושגריר רצון טוב לאונסק"ו.

פרסים ואותות כבוד

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: הנגשה לקוראי עברית.

קאררס קיבל מספר רב של פרסים ואותות כבוד על פעילותו האמנותית וההומניטרית כאחת. ואלה הם:

של הרפובליקה הצרפתית Commandeur de l'Ordre des Arts et des Lettres and Chevalier dans l'Ordre de la Légion d'Honneur
של הרפובליקה האיטלקית Gran Croce di Cavaliere and Grande Ufficiale
של הרפובליקה האוסטרית roßes Ehrenzeichen für Verdienste
צלב הזהב של המסדר האזרחי לסולידריות חברתית ממלכת ספרד, סופיה
פרס נסיך אסטוריאס
מן הרפובליקה הפדרלית של גרמניה Bundesverdienstkreuz

ב-23 בפברואר 2004 הנפיק משרד הדואר האוסטרי בול בערך של ארו אחד להנציח את יום השנה להופעתו הראשונה באופרה של וינה.

חוסה קאררס קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות בספרד, אנגליה, רוסיה, איטליה, ארצות הברית, פורטוגל, רומניה, גרמניה והונגריה.

הכיכר המרכזית בסאנט חואן ד'אלאקאנט נקראת על שמו וכך גם שני תיאטראות - אודיטוריום ז'וז'פ קאררס בווילה-סקה (סמוך לטאראגונה) ותיאטרון ז'וז'פ קאררס בפואנלאבראדה.

לקריאה נוספת

Alier, R., El Trobador - Retrat de Josep Carreras, 2007, Barcelona: Edicions Dau. ISBN 9788493522858
Matheopoulos, H., The Great Tenors: From Caruso to the Present, 1999, London: Laurence King Publishing.
Nidal, P., Carreras, La Pasion de Vivir, 1988, Barcelona: Clip.
Osborne, R., Conversations with Karajan, 1991, Oxford: Oxford University Press.
Perez Senz, J., El Placer de Cantar - Un Retrato Autobiografico, 1988, Barcelona: Ediciones de Nuevo Arte Thor.
Taylor, S. and Pullen, R., Montserrat Caballé - Casta Diva, 1994, London: Victor Gollancz Ltd.