יש הנוהגים לקחת צלי של זרוע מבשר כבש או מבשר בקר או כנף עוף, או גרגרת של בשר עוף. את הזרוע צולים לפני החג, ויש הפוסקים שצריכים לבשל אותה לפני הצליה. הזרוע משמשת רק כתזכורת וזכר לקורבן פסח שהיו מקריבים בבית המקדש, סיבה נוספת לזרוע כי היא מסמלת גם את "הזרוע הנטויה" המוזכרת בסיפור יציאת מצרים[1].
לפי חלק מהספרדים ורוב האשכנזים אין אוכלים את בשר הזרוע הצלוי בליל פסח.
אך יש מנהג אצל חלק מהספרדים (כורדיסטן, תימן, טריפולי, חאלב, מנהג ארץ ישראל) לאכול את הזרוע צלויה אפילו בליל פסח.[2], לפי מנהגי יהדות לוב, שורפים את הזרוע בשריפת חמץ בערב חג הפסח.
מקור המנהג
במשנה בפסחים כתוב:
הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצוה
הגמרא במסכת פסחים בתלמוד בבלי והתלמוד ירושלמי דנים חכמים בשאלה מהם אותם שני תבשילים הנזכרים במשנה. שני התבשילים שאנו אוכלים היום הם בשר לזכר קורבן פסח וביצה לזכר קורבן חגיגה.
מאי שני תבשילין? אמר רב הונא: סילקא וארוזא. רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא. אמר רב אשי: שמע מינה דרב הונא לית דחייש להא דרבי יוחנן בן נורי. דתניא רבי יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצוכרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. חזקיה אמר: אפילו דג וביצה שעליו. רב יוסף אמר: צריך שני מיני בשר – אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. רבינא אמר: אפילו גרמא ובישולא.
^ארץ חיים (סתהון) סימן תעו ס"ק א; שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן כז; שולחן ערוך המקוצר חלק ג עמ' מט; הרב שבתאי בן חיים, השבח לאל עמ' 102; דעות אלו נסקרו בהרחבה במאמר הבא: אכילת זרוע צלי בליל פסח/ שלו שבתאי.
