PROFILPELAJAR.COM

וורן ברגר
Warren Burger
	וורן ברגר
לידה	17 בספטמבר 1907; סיינט פול, מינסוטה, ארצות הברית
פטירה	25 ביוני 1995 (בגיל 87); וושינגטון די. סי., ארצות הברית
שם מלא	וורן ארל ברגר
שם לידה	Warren Earl Burger
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי ארלינגטון, ארלינגטון, וירג'יניה, ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת מינסוטה; בית ספר למשפטים ויליאם מיטשל; תיכון ג'ונסון האב ;
	23 ביוני 1969 – 26 בספטמבר 1986; (17 שנים)
נשיא ממנה	ריצ'רד ניקסון
	→ ארל וורן ויליאם רנקוויסט ←
	29 במרץ 1956 – 23 ביוני 1969; (13 שנים)
נשיא ממנה	דווייט אייזנהאואר
פרסים והוקרה
	מדליית החירות הנשיאותית
חתימה

וורן ארל ברגר (באנגלית: Warren Earl Burger‏; 17 בספטמבר 1907, סיינט פול, מינסוטה, ארצות הברית – 25 ביוני 1995, וושינגטון די. סי.) היה נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית בין השנים 1969–1986.

ב-1969, לאחר פרישתו של ארל וורן, מונה ברגר, שנחשב ל"שמרן מתון", לנשיא בית המשפט העליון על ידי הנשיא ריצ'רד ניקסון, ומינויו אושר במהירות בסנאט^[1]. הוא הושבע לתפקידו ב-23 ביוני 1969. למרות היותו בעל דעות שמרניות (המתנגד לזכויות להט"ב), כנשיא בית המשפט העליון הוא הוביל החלטות ליברליות ובכלל זה בנושא הפלות מלאכותיות, אינטגרציה גזעית ועונש מוות.

ביוגרפיה

קריירה מוקדמת

נולד בסיינט פול, מינסוטה בשנת 1907, למשפחה בעלת אמצעים צנועים בת שבעה ילדים ממוצא גרמני. סבו, שהיגר משווייץ לחם בצבא האיחוד במלחמת האזרחים האמריקנית וקיבל על שירותו את מדליית הכבוד. ברגר גדל במשפחה ממעמד הפועלים. המשפחה הגדולה התקשתה להסתדר כלכלית פעמים רבות, ובגיל תשע בלבד ברגר כבר עזר כספית למשפחתו על ידי מכירת עיתונים. ברגר למד בתיכון ג'ון א. ג'ונסון, שם היה תלמיד מקובל מאוד. בזמן נעוריו, היה יו"ר מועצת התלמידים והתאמן רבות בהוקי, כדורגל ושחייה. סיים את לימודיו התיכוניים בשנת 1925. ברגר הצעיר כתב גם מאמרים בנושאי ספורט בתיכון בעיתון מקומי לפני סיום לימודיו.

ברגר מילא את התשלום עבור לימודיו הליליים באוניברסיטת מינסוטה על ידי עיסוקו כסוכן מכירות שקידם מכירת ביטוח חיים. לאחר מכן, הוא נרשם למכללת סנט פול למשפטים (המכונה כיום בית הספר למשפטים של מיצ'ל המליין), וסיים תואר ראשון במשפטים בהצטיינות בשנת 1931. לאחר סיום לימודיו הצטרף ברגר למשרד עורכי דין סנט פול בולט ולימד שיעורי לילה במשפטים למחייתו. בשנת 1933 התחתן עם אלוורה סטרומברג, חברתו לספסל הלימודים. נולדו להם שני ילדים. סטרומברג נפטרה בוושינגטון די. סי ב -30 במאי 1994, בגיל 86.

עד מהרה הפך ברגר לשחקן מפתח בממסד המפלגה הרפובליקנית של מינסוטה, עם תפקיד פעיל בניהול מסעות הבחירות למשרת המושל של הרולד סטסן בשנים 1938, 1940 ו-1942. בשנת 1952 לקח חלק מרכזי במינויו של דווייט אייזנהאואר למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית, בכך שהוביל את משלחת מינסוטה בוועידה המפלגתית לבחירה באייזנהאואר. לאחר שנבחר, אייזנהאואר מינה אותו ליועץ משפטי במחלקת המשפטים של ארצות הברית. בשנת 1956 מונה על ידי הנשיא אייזנהאואר לכהן בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה. הוא כיהן בתפקיד זה כ-13 שנים, עד שנבחר לכהונתו כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית. במהלך כהונתו בת 13 שנים בבית המשפט לערעורים, הוא קיבל מוניטין של שופט "חוק וסדר", בעל עמדה שמרנית אדוקה בכל הנוגע לזכויות הנאשם. הוא מתח ביקורת פומבית על התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית, והביע את חששותיו מכך שבית המשפט העליון הגדיל את הגנתו על הנאשם.

נשיא בית המשפט העליון

בשנת 1968 שופט בית המשפט העליון ארל וורן פרש מתפקידו והנשיא לינדון ג'ונסון רצה למנות את השופט אייב פורטאס למחליפו, אך פיליבסטר של המפלגה הרפובליקנית בסנאט חסם את המינוי. לבסוף וורן נשאר בתפקידו כשנה עד שג'ונסון סיים את תפקידו כנשיא, וברגר מונה כשריצ'רד ניקסון נכנס לתפקידו. המוניטין המשפטי שלו, והקשרים שלו במפלגת הרפובליקנית, משכו את תשומת ליבו של הנשיא ניקסון. מינויו לנשיא העליון נעשה כמעט ללא כל התנגדות, ומינויו אושר במהרה על ידי הסנאט בהצבעה של 74 - 3. קודמו של ברגר, ארל וורן, ניהל את בית המשפט העליון בתקופה שהייתה מבין הליברליות ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. ניקסון מינה את ברגר בתקווה שהכבוד שלו ל"חוק וסדר" ימלוך במה ששמרנים רבים ראו כפעילות שיפוטית ליברלית.

אמנם היה צפוי כי ברגר (שהיה ידוע בנטיותיו השמרניות ובביקורתו על וורן) יבטל כמספר פסיקות של וורן, אך הוא לא עשה זאת, ואף המשיך חלק מהדוקטרינות שלו. אף על פי שברגר היה רפובליקני במשך כל חייו, רבות מההחלטות המפורסמות שניתנו במהלך כהונתו כנשיא העליון ייצגו ניצחונות מובהקים למחנה השיפוטי הליברלי. בפסק דין סוואן נגד שרלוט-מקלנברג מועצת החינוך (Swann v. Charlotte-Mecklenberg Board of Education;‏ 1971), בית המשפט הוציא פסק דין פה אחד התומך באוטובוסים כגישה פרגמטית לצמצום ההפרדה הגזעית בפועל בבתי הספר. ב-24 ביולי 1974 פסק בית המשפט העליון פה אחד כנגד הנשיא ניקסון בפרשת ווטרגייט. במהלך נשיאותו השביע ברגר את הנשיאים הבאים: ריצ'רד ניקסון (קדנציה שנייה), ג'רלד פורד, ג'ימי קרטר ורונלד רייגן (שתי הקדנציות).

פרישה ושנים אחרונות

בשנת 1986 פרש מבית המשפט העליון, בכך כיהן כנשיאו תקופה ארוכה יותר מכל אדם אחר במאה ה-20. בשנת 1988 זכה במדליית החירות הנשיאותית. ברגר היה תומך בסיסי בפתרון סכסוכים חלופיים לא דרך בית משפט, וציין את יכולתן של דרכים חלופיות דוגמת בוררות להקל על מערכת שיפוט עמוסה יתר על המידה. עד מותו בשנת 1995, הוענק לברגר פרס ג'יימס מדיסון לשירות ציבורי מכובד על ידי האגודה האמריקאית הוויגית קליוסופית בפרינסטון, פרס סילבנוס תאייר של האקדמיה הצבאית של ארצות הברית ומדליית החירות הנשיאותית. נפטר בשנת 1995 בוושינגטון די. סי. בגיל 87 מאי-ספיקת לב. נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. צוואתו תיחשף לציבור רק בשנת 2026.

עמדותיו ושיפוטו

פסק דין למון נגד קורצמן

בשאלת חירות דתית, בית המשפט העליון בראשות ברגר שמר והרחיב רבים מהתקדימים של בית המשפט הליברלי של וורן, שהוציא איסור על תרגול טקסים דתיים בחסות המדינה בבתי ספר ציבוריים. ברגר, שכתב את דעת הרוב בפסק דין למון נגד קורטזמן, קבע מבחן בן שלוש נקודות כדי לקבוע אם חוקים או פעולות ממשלתיות ביססו למעשה את הדת בניגוד לתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית. 'מבחן הלמון' התיר חוקים התומכים בדת רק אם הייתה להם מטרה חילונית, השפעה ראשונית שלא קידמה הדתה ולא פגעה בדת, ולא יצרה הסתבכות יתרה בעניין הפרדת הדת מהמדינה.

ביישום אחד של מבחן הלמון, בית המשפט של ברגר הצביע 5 מול 4 בפסק הדין סטון נגד גרהם (1980) לביטול חוק קנטקי שחייב את הצבת עשרת הדיברות על קירות כיתות בטענה שהוא מפר את השלב הראשון של המבחן ובכך פעל נגד התיקון הראשון. עם זאת, בית המשפט של ברגר התייחס לעיתים בהרחבת הפרשות של סעיפי הדת בתיקון הראשון. לדוגמה, בפסק דין וידמר נגד וינסנט (1981) בית המשפט הגיע למסקנה שאוניברסיטה ממלכתית, שחששה מהפרת סעיפי הפרדת הדת מהמדינה, לא תוכל להוציא קבוצות סטודנטים בעלי זיקה דתית מפעילות במתקנים העומדים לרשות ארגוני סטודנטים חילוניים. בפסק הדין הנפרד ויסקונסין נגד יודר (1972), כתב ברגר את החלטת הרוב שדחתה את לימודי החובה בתיכון לאמישים, וראתה בכך פגיעה בחופש הדת שלהם.

חופש ביטוי

בתיקי חופש הביטוי וחופש ההתאגדות אשר נגעו לתיקון הראשון, הבהיר בית המשפט העליון בראשות ברגר את עמדת בית המשפט בנוגע למגבלות קודמות על העיתונות, וטען כי על הממשלה להפגין "נטל כבד" של הצדקה להטיל מגבלות כאלה של צנזורה. ברגר עצמו הגן על חופש העיתונות; למשל, הוא טען בפסק דין הוצאות מיאמי הרלד נגד טורנילו (Miami Herald Publishing Co. v. Tornillo;‏ 1974) כי אין דרישה המחייבת מעיתונים לתת מקום לאנשים שקיבלו ביקורת בדפיהם להגיב על כך. הוא גם ביטל צו איסור פרסום המגביל את כיסוי התיק הפלילי בפסק דין אגודת התקשורת של נברסקה נגד סטיוארט (Nebraska Press Association v. Stuart;‏ 1976).

בטיפול בנושאים אחרים שהעלו לעיתים קרובות את מסגרת התיקון הראשון, הראה ברגר נכונות להסדיר את המעמד של פורנוגרפיה, מילים מלוכלכות ודיבור אלים בבתי הספר האמריקאים. הוא כתב את דעת הרוב של בית המשפט המבטאת סטנדרטים שלפיהם הממשלה יכולה להעמיד לדין בדבר שפה גסה במילר נגד קליפורניה (Miller v. California;‏ 1973) ובמקרה הנלווה אליו, תיאטרון המבוגרים הפריזאי הראשון נגד סלאטון (Paris Adult Theatre I v. Slaton). בפסק דין בית הספר המחוזי מס' 403 נגד פרייזר (Bethel School District No. 403 v. Fraser;‏ 1986), חוות דעתו האחרונה לבית המשפט בעודו נשיא לפני שפרש, כתב ברגר כי פקידי בתי ספר ציבוריים יכולים להעניש את התלמידים בגין דיבור בשפה בוטה וגסות.

פסק דין רו נגד וייד

ערך מורחב – פסק דין רו נגד וייד

אחד מפסקי הדין הנודעים ביותר מתקופת נשיאותו של ברגר הוא פסק דין רו נגד וייד (Roe v. Wade) אשר נגע לשאלת הפלות מלאכותיות. לפי חוק מדינת טקסס הפלה מלאכותית הייתה אסורה. לינדה קופי ושרה ודינגטון, עורכות דין מאוסטין, הגישו תביעה נגד החוק מטעמה של אישה הרה אשר רצתה לבצע הפלה ונעתר ממה. אותה האישה, נורמה מקורווי, נרשמה תחת השם הבדוי "ג'יין רו" בכדי לא לחשוף את זהותה. ב-17 ביוני 1970 קבע בית המשפט הטקסני כי החקיקה נגד הפלות פעלה נגד חוקת ארצות הברית עקב פגיעתה בזכות לפרטיות כפי שנקבעה בתיקון התשיעי לחוקת ארצות הברית. ההגנה מטעם מדינת טקסס הגישה ערעור לבית המשפט העליון. ב-13 בדצמבר 1971 שמע בית המשפט העליון דיון ראשוני.

המשפט התעקב עקב החלפתם של שני שופטי עליון, ג'ון מרשל הרלן השני והוגו בלאק הפורשים, בויליאם רנקוויסט ולואיס פאוול. היה זה רק באוקטובר 1972 כאשר נשמעו דיונים מחדש עם שני השופטים החדשים. ב-22 בינואר 1973 קבע בית המשפט העליון 7 ל-2 נגד חוק טקסס שאסר הפלות בטענה כי אכן פגע בזכות לפרטיות. ברגר תמך בדעת הרוב, מהלך שנגד את המוניטין השמרני שלו. בדעת הרוב קבע בית המשפט העליון כי אישה הרה תוכל לבצע הפלה חוקית עד לנקודה שבה העובר יוכל לשרוד מחוץ לרחם (נכון לאותה העת זמן זה נחשב להיות רק לאחר 28 שבועות הריון, נכון להיום, הודות לתמיכה רפואית, הזמן הוא 22 שבועות לתוך ההריון).

מורשת והערכה

"בית המשפט של ברגר" עסק בנושאים רבים שהיו על הפרק בדיון האזרחי בזמנו, החל מהפלות, לעונש מוות ועד פורנוגרפיה, וסביר להניח שהיה בעל תפקיד מכריע בהתפטרותו של ריצ'רד ניקסון. למרבה האירוניה, היה זה ניקסון שמינה את ברגר לנשיא בית המשפט העליון והיה זה ברגר שפיטר את ניקסון מהנשיאות. ברגר ניהל את בית המשפט העליון במשך 17 שנים והוא גם לקח תפקיד פעיל מאוד בחיזוק מערכת בתי המשפט הפדרלית של ארצות הברית. לאחר פרישתו בשנת 1986 ועם מותו לאחר מכן ב-1995, ציין טור בניו יורק טיימס כי לבית המשפט בראשות ברגר ישנה מורשת מורכבת.

בין הקביעות המפלגות הגדולות ביותר שפרסם בית המשפט של ברגר היה פסק דין רו נגד וייד (Roe v. Wade) בשנת 1973 אשר עסק בשאלת ההפלות. ברגר לקח חלק בדעת הרוב, שהבטיחה לנשים את הזכות לבצע הפלות. ברגר כתב גם מספר חוות דעת חשובות אשר נגעו לתיקון הראשון של החוקה. במקרה של מילר נגד קליפורניה משנת 1973, דעת הרוב של ברגר הציעה הגדרה חדשה של גסות כפי שהיא נוגעת לסטנדרטים קהילתיים. פסק דין נוסף וחשוב של ברגר הייתה בפסק דין למון נגד קורצמן בשנת 1971, כאשר ברגר תכנן בדיקה להחלטה האם חוק או תוכנית ציבורית המועילה לדת או לאמונות דתיות מותרת במסגרת התיקון הראשון.

ייתכן והמקרה המפורסם ביותר שהתקיים תחת בית המשפט של ברגר היה פסק דין ארצות הברית נגד ריצ'רד ניקסון ב-1974, שנפתח עקב פרשת ווטרגייט, כאשר ברגר כתב את דעת הרוב של בית משפט אשר קבע פה אחד כי הנשיא ניקסון אינו יכול להפעיל טענת פגיעה בזכויות יוצרים ופרטיות על הקלטות שבוצעו בבית הלבן. ניקסון התפטר 16 ימים לאחר החלטת בית המשפט. בעת פרש ברגר מנשיאות בית המשפט, הנשיא רייגן החליף אותו בנשיאות בשופט העליון ויליאם רנקוויסט ואת מושבו הפנוי של רנקוויסט מילא עם מינויו של אנטונין סקאליה בן ה-50 לעליון.