PROFILPELAJAR.COM

ג'יין רו ואח' נגד הנרי וייד, פרקליט המחוז של מחוז דאלאס
**Jane Roe, et al. v. Henry Wade, District Attorney of Dallas County**
מידע החלטה
ערכאה	בית המשפט העליון של ארצות הברית
תאריך טענות	13 בדצמבר 1971
תאריך החלטה	22 בינואר 1973
מראה מקום	‎410 U.S. 113; 93 S. Ct. 705; 35 L. Ed. 2d 147; 1973 U.S. LEXIS 159
ערכאות נמוכות	בית המשפט קמא פסק לטובת התובעים, בקשה לצו מניעה נדחתה, 314 F. Supp. 1217 (N.D. Tex. 1970); שאלת הסמכות נקבעה, 402 U.S. 941 (1971); קביעה לטיעונים, 408 U.S. 919 (1972)
החלטה
	חוק מדינת טקסס הקובע כי הפלה היא מעשה פלילי סותר את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית ופוגע בזכותה של אישה להחליט האם היא רוצה להמשיך בהיריון או להפסיקו.
חברי המותב
נשיא בית המשפט	וורן ברגר
חברי המותב	ויליאם דאגלס, ויליאם ברנן, פוטר סטיוארט, ביירון וייט, ת'ורגוד מרשל, הארי בלקמן, לואיס פאוול, ויליאם רנקוויסט.
דעות בפסק הדין
דעת רוב	בלקמן; מצטרפים לדעת הרוב: ברגר, דאגלס, ברנן, סטיוארט, מארשל, פאוול
דעות נוספות	דעת מיעוט: וייט; מצטרף לדעת המיעוט: רנקוויסט (בדעת מיעוט נפרדת)
חוקים אליהם מתייחס בית המשפט
	התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית;; סעיפים 94–1191, 1196 לחוק הפלילי של טקסס
נהפך על ידי
	דובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון
היסטוריה מאוחרת
	דחיית בקשה לדיון נוסף, 410 U.S. 959 (1973)

פסק דין רו נגד וייד (באנגלית: Roe v. Wade; מראה מקום: 410 U.S. 113 (1973)^[1]) הוא פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון של ארצות הברית שקבע כי הזכות להליך הוגן המובטחת בתיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית כוללת את הזכות לפרטיות, ובכלל זאת את זכותן של נשים לבחור לבצע הפלה מלאכותית ללא התערבות המדינה, בשלבים מסוימים של ההיריון. הזכות לבחור בהפלה, אשר הוכרה בפסק הדין, אינה אבסולוטית ונקבע שיש לאזנה עם האינטרס של המדינה להגן על בריאות האישה ועל "חיים פוטנציאליים". בית המשפט איזן בין זכות האישה לבין אינטרס המדינה על ידי קביעת כללים שונים בשלבים שונים של ההיריון: בשליש הראשון המדינות אינן יכולות להתערב כלל בבחירת האישה; בשליש השני המדינות יכולות לקבוע כללים סבירים לצורך אסדרה של הפלות; ובשליש האחרון המדינה יכולה לאסור על הפלות באופן גורף, כל עוד החוק כולל חריגים שתכליתם הגנה על חייה ובריאותה של האם. החלטה זו של בית המשפט העליון עוררה מחלוקת פוליטית הנמשכת עד ימינו.

בשנת 1992, בפסק דין הורות מתוכננת נגד קייסי, אישר בית המשפט העליון את קיומה של הזכות לבחור בהפלה, אך החליף את הכלל המתבסס על חלוקה של ההיריון לשלישים בכלל שמבוסס על הבחנה בין התקופה לפני שהעובר יכול לשרוד מחוץ לרחם (עד כ-24 שבועות), שבה אסור למדינות להכביד על בחירתן של הנשים באופן לא סביר (undue burden), לבין התקופה שאחרי כן, שבה מותר למדינות לאסור על הפלות למעט מקרים חריגים.

ב-24 ביוני 2022 ניתן פסק דין דובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון, שבו החליט בית המשפט העליון על ביטול פסקי הדין רו נגד וייד והורות מתוכננת נגד קייסי.^[2]^[3]^[4]

רקע

ראשיתה של המחלוקת בעניין רו במרץ 1970 בטקסס. לינדה קופי ושרה ודינגטון, עורכות דין מאוסטין, הציעו להגיש תביעה בשם נורמה מקורווי, אישה צעירה, לא נשואה ובהריון, כנגד החוק של מדינת טקסס האוסר הפלות. השם "ג'יין רו" משמש בבתי משפט במקרים בהם אין רוצים לחשוף את שם התובעת (בדומה לשימוש בכינויים "פלונית" ו"אלמונית" בפסקי דין ישראלים). לאחר הגשת התביעה צורפו כתובעים גם ג'יימס יוברט הולפורד, רופא שנאסר בשל ביצוע הפלות, וכן "ג'ון ומרי דו", שמות בדויים של זוג שרצו לבצע הפלה. בעת הגשת התביעה טענה מקורווי כי הרתה בעקבות אינוס, אולם מאוחר יותר חזרה בה מטענה זו.

החוק הפלילי של טקסס קבע כי ניסיון לבצע הפלה במקרים שאין בהם סכנת חיים לאם מהווה עבירה פלילית. התביעה טענה לבטלותו של החוק בשל היותו סותר את חוקת ארצות הברית ואת הזכויות המוגנות מכוחה במסגרת התיקון הראשון, התיקון הרביעי, התיקון החמישי, התיקון התשיעי והתיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית. הנתבע בתביעה היה פרקליט המחוז של מחוז דאלאס – הנרי וייד.

בית המשפט המחוזי פסק לטובת "ג'יין רו", אולם סירב להעניק לה צו הצהרתי המגן עליה מפני כל פעולת אכיפה של רשויות האכיפה של טקסס.

בפסק דין גריסוולד נגד קונטיקט משנת 1965 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי ישנה "זכות לפרטיות" המהווה חלק אינהרנטי מן הזכויות המוגנות במגילת הזכויות. פסק דין גריסוולד קבע כי השימוש באמצעי מניעה מותר, וכי חוקים האוסרים את השימוש בהם פוגעים באותה זכות לפרטיות המוגנת על פי החוקה. בפסק דין אייזנשטדט נגד באיירד הורחבה הקביעה של פסק דין גריסוולד ונקבע כי מותר גם לזוגות שאינם נשואים להשתמש באמצעי מניעה, וכל חוק שאוסר זאת הוא בלתי חוקתי.

הערעור לבית המשפט העליון

הן "ג'יין רו" והן וייד ערערו לבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-13 בדצמבר 1971 טענו בפני בית המשפט העליון ודינגטון וסגן הפרקליט הכללי של מדינת טקסס – ג'יי פלויד. נשיא בית המשפט העליון וורן ברגר קבע כי השופט הארי בלקמן יכתוב את פסק הדין. בלקמן כתב כי החוק במדינת טקסס בטל בשל היותו סותר את החוקה. ברגר הציע כי הצדדים ישמיעו בשנית טיעוניהם. השופטים קיבלו את הצעתו מאחר שרצו שגם השופטים החדשים שמונו אותה עת לבית המשפט העליון – ויליאם רנקוויסט ולואיס פאוול, ישתתפו בדיון. לבקשתו של נשיא בית המשפט ברגר, נקבע הדיון ל-11 באוקטובר 1972. בדיון השני טענו בפני השופטים ודינגטון וסגן הפרקליט הכללי של מדינת טקסס – רוברט ס. פלוורס.

בספרם של בוב וודוורד וסקוט ארמסטרונג "האחווה" הם סוברים כי הדיון נקבע לאוקטובר 1972 על מנת שההחלטה בתיק תינתן לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית של נובמבר 1972, וזאת כיוון שברגר היה חבר אישי של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון ולא חפץ שהפסיקה תעלה לכותרות ותפגע בקמפיין הבחירות שלו^[^{דרוש מקור]}. לדברי וודוורד וארמסטרונג, השופט ויליאם דאגלס התנגד לדחייה ואיים לכתוב דעת מיעוט, אולם לבסוף שוכנע על ידי חבריו השופטים להסכים.

החלטת בית המשפט העליון

ב-22 בינואר 1973 נתן בית המשפט העליון את פסק דינו בעניין רו נגד וייד. בדעת רוב של שבעה שופטים למול שניים הוחלט כי החוק במדינת טקסס בלתי חוקתי ובטל. השופטים ביירון וייט וויליאם רנקוויסט התנגדו. באותו יום החליטו השופטים גם במקרה נוסף, פחות ידוע, באותו עניין ממש – דו נגד בולטון, שעניינו היה חוק של מדינת ג'ורג'יה האוסר הפלות (מראה מקום: 410 U.S. 179 (1973)).

הזכות לבחור בהפלה

דעת הרוב של בית המשפט נכתבה על ידי השופט הארי בלקמן. בלקמן ציין כי "ההחלטה להגביל הפלות באמצעות כלי ענישה פליליים היא חקיקה חדשה במרבית מדינות ארצות הברית", וכי מרבית החוקים האוסרים הפלות נחקקו במחצית השנייה של המאה ה-19. חלק מפסק הדין דן באריכות בהשקפות השונות במהלך ההיסטוריה בשאלת ההפלות. פסק הדין סוקר את עמדותיהן של תרבויות שונות ובהן האימפריה הפרסית, יוון העתיקה, האימפריה הרומית, דן בשבועת היפוקרטס, במשפט המקובל וכן בדעותיהם של איגוד רופאי ארצות הברית ולשכת עורכי הדין של ארצות הברית בנושא זה.

בית המשפט קבע כי הגבלות על זכותה של אישה לבחור בהפלה בשליש הראשון של ההיריון אינן חוקתיות וכן כי הגבלות מסוימות מותרות בשליש השני מתוך רצון להגן על בריאותה של האישה. הגבלות מתוך רצון להגן על העובר מותרות רק בשליש השלישי. בית המשפט קבע כי חוקת ארצות הברית אינה מכירה ב"אדם [person] שאינו ילוד", היינו בזכויות העובר. עם זאת, למדינה יכול להיות אינטרס להגן על חיים פוטנציאליים.

בית המשפט ציין (מבלי לקבוע באשר לנכונות הנימוקים) שהועלו בפניו מספר הצדקות לאיסור על ביצוע הפלות:

נשים המבצעות הפלה צפויות לקיים "התנהגות מינית בלתי הולמת".
ההפלה היא פעולה רפואית המסכנת את חיי האישה.
למדינה יש אינטרס להגן על חיי העובר.

לגבי ההנמקה הראשונה ציין בית המשפט כי לא נעשתה כל בדיקה מקצועית לבדוק אם הדבר נכון, ויתרה מזאת, מאחר שהחוקים אינם דנים בנפרד בנשים נשואות ובנשים בלתי נשואות, הרי שאין הנמקה זו עומדת באמת בבסיס החוק. לעניין ההנמקות השנייה והשלישית – מציין בית המשפט כי אכן הן מהוות אינטרס לגיטימי של המדינה:

"למדינה יש אינטרס חשוב ולגיטימי בשמירה והגנה על הבריאות של אישה בהיריון... כמו כן יש למדינה אינטרס נוסף לגיטימי וחשוב להגן על חייהם הפוטנציאלים של בני האדם."

מנגד, ציין בית המשפט, כי אינטרסים חשובים אלה צריכים להיות מאוזנים ושקולים כנגד אינטרסים נוספים – ובהם זכויות היסוד המוגנת על פי החוקה. בית המשפט מזכיר כי אף שאין החוקה מציינת במפורש את הגנתה על הזכות לפרטיות, הרי שזכות זו נובעת מהתיקונים הראשון, הרביעי, החמישי, והתשיעי ולפי תקדימי העבר ניתן להסיק על קיומה של הזכות בעיקר לפי פסקת ההליך הראוי (due process) שבתיקון ה-14 לחוקה. בית המשפט קובע כי "הזכות לפרטיות" רחבה דייה כדי לכלול בתוכה את זכותה של האישה על גופה והזכות לקבוע אם היא רוצה להמשיך בהיריון או לעשות הפלה.

בית המשפט קובע כי אם עובר היה נחשב "אדם" על פי התיקון הארבעה עשר לחוקה, הרי שגם לו הייתה זכות לחיים על פי אותו תיקון, אולם לאור הקביעה החדשה יחסית כי הפלה היא מעשה פלילי מסיק בית המשפט כי כוונתם המקורית של מנסחי החוקה לא הייתה ליתן זכויות לעוברים בטרם נולדו (התיקון הארבעה עשר נחקק ב-1868). בית המשפט מציין כי הוא אינו מנסה לדון כלל וכלל בשאלה מתי מתחילים החיים ומשאיר את התשובה לשאלה לפילוסופים ולרופאים. על פי בית המשפט, אם המומחים לעניין זה – הרופאים, אנשי הדת והפילוסופים אינם מצליחים להגיע להסכמה – אין זה תפקידו של בית המשפט לקבוע מסמרות בעניין זה.

בית המשפט קבע כי בהתבסס על הידע הרפואי הקיים בעת ההחלטה, יש להפריד בין כל שליש ושליש של ההיריון בקביעת תוצאות האיזון בין הזכות של האישה לפרטיות והאינטרס של המדינה להגן על חיים פוטנציאליים. מאידך ועל כן קובע בית המשפט:

המחוקק אינו יכול להגביל את הזכות לבצע הפלה בשליש הראשון של ההיריון, המדינה יכולה לקבוע תקנות לעניין אופן ביצוע ההפלה בשליש השני של ההיריון ובלבד שהם נוגעים לבריאותה של האם בלבד, וכן המדינה יכולה לקבוע כללים לגבי ההפלה בשליש השלישי של ההיריון ואף לאסור הפלה בשליש זה.

זכות העמידה

אחת השאלות שעמדו בפני בית המשפט הייתה השאלה של זכות העמידה. כעיקרון אין בית המשפט נותן החלטות בעניינים תאורטיים ובעניינים שאינם תלויים ועומדים. במקרה רו החלה ההתדיינות בשנת 1970, ורו ילדה עוד בטרם ניתנה החלטה על ידי הערכאה הנמוכה, כך שלמעשה בפני בית המשפט העליון עמדה שאלה תאורטית במהותה. על פי הכללים המקובלים הרי שלרו לא הייתה זכות עמידה בפני בית המשפט העליון ועל התביעה היה להידחות על הסף. ואולם, בית המשפט החליט בכל זאת לדון בשאלה ולחרוג מהכלל בדבר זכות עמידה, כיוון שמדובר בשאלה "העלולה לחזור על עצמה ועם זאת להיות תמיד בהיעדר עמידה" בשל משך הזמן הלוקח לשאלה להגיע לדיון בפני בית המשפט העליון. השופט בלקמן מציין מפורשות שמשך ההיריון קצר בהרבה ממשך ההליך בפני בית המשפט – ועל כן, לדבריו "אם סיום ההיריון היה שולל את זכות העמידה, לעולם לא היה אפשר לערער על פסק דין בשאלה הנוגעת להיריון".

דעת המיעוט

השופטים וייט ורנקוויסט התנגדו בחריפות לפסק הדין בטענה כי מדובר ב"חקיקה שיפוטית" ובניצול לרעה של כוחו של בית המשפט העליון. וייט כותב בדעת המיעוט שלו:

אין אני מוצא דבר בשפה או בהיסטוריה של החוקה התומכים במסקנת בית המשפט העליון. בית המשפט יוצר למעשה זכות חוקתית חדשה עבור אמהות בהיריון מבלי כל הנמקה או סמכות להחלטה זו, וקובע כי זכות חדשה ומומצאת זו חזקה מספיק לבטל את רוב חוקי המדינות השונות בדבר הפלות. משמעות הדבר, שלילת זכותם של אנשים ובתי מחוקקים בחמישים מדינות מלקבוע את החשיבות היחסית בעיניהם של זכויותיו של העובר לחיים מצד אחד כנגד ההשפעות השונות על האם מהצד השני.

בעקבות פסק הדין

ההחלטה בעניין רו הביאה להתפרצות יצרים בכל ארצות הברית. קבוצות דתיות רבות עמלו על מכתבי מחאה שנשלחו לבית המשפט העליון. הכנסיות השונות, ובייחוד הכנסייה הקתולית וחלק מהכנסיות האוונגליסטיות, טענו שההחלטה מתירה למעשה רצח עוברים. עוד נטען שהחיים נוצרים ברגע ההפריה ולכן קיימת זכות לחיים לעובר הדוחה את הזכויות השונות ועל בית המשפט לאזן זכות זו.

ההתנגדות להחלטה הולידה את "התנועה בעד החיים" (Pro-Life Movement), אשר החלה בארגון הפגנות מחאה גדולות בפתח בית המשפט העליון. תנועה זו הפגינה מול קליניקות המבצעות הפלות והחלה בניסיונות לשכנע נשים להתנגד להפלות, ופלגיה הקיצוניים לא נרתעו משימוש בכוח (שריפת קליניקות ואף רצח רופאים)^[^{דרוש מקור]}. חלק ממתנגדי ההפלות טענו כי קיים קשר ישיר בין הפלות לבין סרטן השד, ובית המחוקקים של טקסס הקצה מימון להפצת טענה זו בקרב נשים הרוצות לבצע הפלה.

על אף ההחלטה חוקקו מספר מדינות הוראות הקובעות כי נדרשת הסכמת הורים להפלות בקרב קטינות, חוקים המורים לרופאים ליידע הורים של קטינות בדבר ההפלה, ליידע את האב בדבר החלטה של האם להפיל, וכן חוקים הקובעים כי הפלות יש לבצע בבתי חולים בלבד ולא בקליניקות, חוקים האוסרים על מימון בתי חולים וקליניקות המבצעים הפלות, וכן חוקים הדורשים מאישה הרוצה לבצע הפלה לקרוא מחקרים מסוימים וספרות מסוימת. על אף החלטת בית המשפט העליון החליט השלטון הפדרלי להימנע מלממן הפלות לנשים שאין ביכולתן לממן הפלה. כמו כן אוסר צבא ארצות הברית לבצע הפלות בבתי חולים צבאיים. חלק מחוקים אלה בוטלו על ידי בית המשפט העליון, אולם בשנת 1980 במקרה הריס נגד מקרי השאיר בית המשפט על כנם חוקים הנוגעים למימון הפלות.

כנגד ההתנגדות לפסק הדין החלו הפגנות תמיכה של תנועות למען הזכות להפלה מלאכותית. תנועות נשים רבות תומכות בפסק הדין כחלק מזכותה של האישה על גופה.

השפעת פסק דין רו על הפוליטיקה של ארצות הברית

אלברט וין ונשיאת "הורות מתוכננת" גלוריה פלדט בהפגנה למען זכות הבחירה של הנשים על מדרגות בית המשפט העליון ביום השנה להחלטה בעניין רו נגד וייד

עם בחירתו של רונלד רייגן לנשיאות ארצות הברית גברה ההתנגדות להחלטת בית המשפט בעניין רו. רייגן מינה לבית המשפט העליון שופטים שחשב כי הם מתנגדים להחלטה ובהם סנדרה דיי או'קונור. בטרם פרישתו מנשיאות בית המשפט העליון הביע השופט וורן ברגר את עמדתו כי יש לבחון מחדש את הפסיקה בעניין רו. מחליפו, אנטונין סקאליה, התנגד להחלטה בעניין רו בכל הזדמנות. החשש מפני הפיכתו של פסק דין רו שימש שיקול עיקרי בעת סיכול מינויו של רוברט בורק לתפקיד שופט בית המשפט העליון, על ידי הסנאט שנשלט על ידי המפלגה הדמוקרטית, במקומו של השופט לואיס פוול, שהיה ידוע כתומך של פסק דין רו – ובחירת אנתוני קנדי המתון. קנדי לא התבטא בנושא, ועל כן לא קומם לא את מתנגדי ההפלות ולא את תומכיהן.

במקרה משנת 1989 פסק דין ובסטר נגד שירותי הבריאות ההפריתיים (Webster vs. Reproductive Health Services) הייתה החלטת דעת הרוב שנכתבה על ידי נשיא בית המשפט העליון רנקוויסט (ברוב של 5 למול 4) שלא להפוך את הלכת רו, אולם פסק הדין התיר מספר הגבלות על הפלות, ולמעשה שינה את הנחת היסוד של פסק דין רו בדבר כלל שלושת החודשים. בדעת היחיד המסכימה שלה השופטת או'קונור סירבה להתייחס (ולהפוך) את רו. השופט אנטונין סקאליה בדעת המיעוט התנגד לדעת הרוב בטענה שעל בית המשפט להפוך לחלוטין את פסק דין רו. השופט הארי בלקמן המשיך לתמוך במסקנת פסק הדין והתנגד נחרצות לעמדת הרוב הנ"ל בטענה שהיא תמנע כל אפשרות לבצע הפלות בארצות הברית.

עם פרישתם מבית המשפט העליון של "תומכי רו", ויליאם ברנן ות'ורגוד מרשל, ובחירת שופטים שהיו סבורים שיתנגדו לרו על ידי נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, חשבו רבים כי תקדים רו ייהפך במהרה. בפסק דין הורות מתוכננת נגד קייסי (505 U.S. 833 (1992)) נערך דיון נוסף בשאלת הזכות החוקתית להפיל. בית המשפט החליט להותיר על כנה את הלכת רו ברוב של 5 שופטים נגד 4, בשינוי קל, כלומר – דחיית גישת הטרימסטרים הנוקשה של רו לטובת אבחנה המבוססת על חיות העובר (viability). בית המשפט קבע כי זכות האישה להפיל עומדת לה עד לרגע החיות, וכי המדינות רשאיות להגביל את הזכות להפיל לאחר החיות על מנת להגן על האינטרס הציבורי בשימור חיים פוטנציאליים. בין שופטי הרוב היו שופטים שנבחרו על ידי רייגן ובוש – או'קונור, קנדי ודייוויד סוטר (וכן השופט סטיבנס שמונה על ידי פורד). שלושת אלו כתבו במשותף את פסיקתם. היתר ההפלות נשאר על כנו, אולם ניתן למדינות מעט מרחב להטיל עליהן הגבלות – למשל הטלת פסק זמן חובה של 24 שעות בין פנייה לרופא לבין ביצוע ההפלה. רנקוויסט וסקאליה כתבו שניהם דעות מיעוט.

במספר דיונים נוספים בשנות ה-90 נעשה שוב ניסיון לצמצם את הזכות להפלות – חלקם, כמו החובה להודיע להורים לפני הפלה בידי קטינה – התקבלו, וחלקם – למשל האיסור על הפלות חלקיות (partial births) – לא. ואולם, יודגש, כי במהלך תקופה זו לא הותקפה עצם הזכות לבצע הפלות, שכן שישה משופטי בית-המשפט העליון תמכו בה.

בשנת 2005 הציע הנשיא ג'ורג' בוש תיקון לחוקה האוסר על הפלות בשלושת החודשים האחרונים של ההיריון. במרץ 2006 נחקק בדרום דקוטה חוק האוסר על ביצוע הפלות למעט במקרים של סכנת חיים לאם של העובר. מטרת החוק הנוגדת באופן מובהק את פסק דין רו נגד וייד היא להביא לדיון חוזר בבית המשפט העליון ולשינוי ההחלטה.

נושא ההפלות הוא הנושא העיקרי אליו מופנית תשומת הלב בעת שנבחנים מועמדים חדשים לכהן בבית המשפט העליון של ארצות הברית. בפסיקה ב-1992 בעניין קייסי הזהיר השופט בלקמן כי הוא "בן 83, ולא יוכל לכהן בבית המשפט לנצח". רמיזה פוליטית לא דקה זו באה להזהיר את הבוחרים שעליהם לבחור בנשיא ידידותי לרעיון ההפלה שימנה שופטים בהתאם. ואכן, בחירתו של ביל קלינטון ומינוים של סטיבן ברייר ורות ביידר גינזברג על ידיו הבטיחו רוב להיתר ההפלות לעוד שנים ארוכות.

השפעת פסק הדין על תמותת נשים מהפלה לא בטוחה

בשנות ה-60 של המאה ה-20 מתו אלפי נשים כתוצאה מהפלה לא בטוחה במדינות בארצות הברית שאסרו על הפלה חוקית. בשנת 1963 דווחו 280 מקרי מוות, וב-1965 דווחו 235 מקרים. מקרים רבים אחרים כלל לא דווחו או לא סווגו כיאות.

בשנת 1972, לפני פסק דין רו נגד וייד, דווחו 35 מקרי מוות מהפלה לא בטוחה. בשנת 1973 דווחו 19 מקרים, ולאחר מכן חלה ירידה חדה במקרי מוות בארצות הברית כתוצאה מהפלה לא חוקית, ובכל שנה היו מקרי מוות בודדים, או אף מקרה כלל.^[5]

"ג'יין רו" אחרי המשפט

"ג'יין רו", היא נורמה מקורווי, הפכה בשנות ה-90 לקתולית מאמינה ולמתנגדת להפלות, והופיעה כדוברת ראשית באירועי התרמה רבים של "התנועה למען החיים".

בנאום בפני עיתונאים שנערך ב-18 בינואר 2003 אמרה מקורווי שהיא נוצלה על ידי ודינגטון. היא פנתה לבית המשפט וביקשה להפוך את פסק הדין בטענה שנשים שעברו הפלות סובלות מנזק נפשי ופיזי. ב-19 ביוני 2003 השופט דייוויד גודבי פסק כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר. ב-22 בפברואר 2005 סירב בית המשפט העליון ליתן צו לעיון חוזר בהחלטה הקודמת ודחה את הבקשה.

בסרט תיעודי שיצא לאחר מותה הודתה מקורווי ב"וידוי על ערש דווי" כי פעולותיה נגד ההפלות בוצעו בהנחיית ארגוני המאבק בהפלות ותמורת תשלום. בסרט הצהירה מקורווי: "אם אישה צעירה רוצה לעבור הפלה, זה לא מזיז את התחת שלי. לכן קוראים לזה בחירה".^[6]

ביטול פסק הדין

ערך מורחב – פסק דין דובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון

ב-24 ביוני 2022 פורסמה ההחלטה הרשמית של בית המשפט העליון בארצות הברית בפסק דין דובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון. פסק הדין עסק בחוק של מדינת מיסיסיפי אשר אוסר על ביצוע הפלות אחרי השבוע ה-15 להיריון, בניגוד להלכה שנקבעה בפסקי דין רו וקייסי. שישה שופטים (מול שלושה מתנגדים) תמכו בהחלטה שאישרה את חוקתיות החוק ממיסיסיפי. רוב של חמישה שופטים הלך מעבר לכך וקבע שפסקי הדין בעניין רו וקייסי בטלים (נשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס תמך בקביעה שהחוק ממיסיסיפי הוא חוקתי, אבל כתב בנפרד שהיה מסתפק בביטול "קו החיות" כזמן הקובע לחוקתיות של איסורים על הפלות ולא מרחיק לביטול של רו וקייסי).

בפסק הדין "דובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון" נקבע כי הזכות להפלה אינה זכות חוקתית פדרלית. הענקת הזכות להפלה הפכה לתלויה במדינות עצמן.^[3]

בינואר 2024 פורסם בכתב בעת JAMA Internal Medicine מחקר לפיו היו כ-65,000 מקרים של היריון כפוי כתוצאה מאונס במדינות ארצות הברית שבהן חל איסור על הפלות, במהלך שנה וחצי לאחר שפורסם פסק הדין. חוקים האוסרים על הפלות נחקקו ב-14 מדינות. מחקר נוסף מצא שההפלות נפסקו כמעט לחלוטין ב-14 מדינות אלה. לרוב, נשים שנכנסו להיריון כפוי במדינות אלה לא מצליחות לבצע הפלה, למרות שהחוק מתיר הפסקה של היריון כתוצאה מאונס.^[7]