260,000 לוחמים, מהם 185,000 בבלקן ו-75,000 בקווקז[1].
280,000, מתוכם 80,000 בקווקז, 200,000 בבלקן, מחציתם נייחים[4].
אבדות
15,567 חיילים רוסים הרוגים, 56,652 פצועים. בנוסף מתו עוד 81,363 חיילים רוסים, רובם ממגפות ועוד 1,713 מסיבות שונות[2]. 4,302 רומנים הרוגים או נעדרים, 3,316 פצועים[3]. 15,000 לוחמים בולגרים 5,000 לוחמים מונטנגרים 5,000 לוחמים סרבים.
30,000 הרוגים בקרבות ועוד 90,000 שנפטרו ממחלות, מגפות וכתוצאה מפציעות קרב[4].
המלחמה העות'מאנית-רוסית, שנערכה בשנים 1877–1878 (בטורקית: Harbı 93 – "מלחמת התשעים ושלושה" או 1877-1878 Osmanlı-Rus Savaşı; ברוסית: Русско-турецкая война 1877-1878), הייתה מלחמה שעיצבה את פניו המדיניים של הבלקן למסגרת הקיימת עד ימינו. מלחמה זו היוותה ציון דרך לקראת סיום דרכה של האימפריה העות'מאנית כמעצמה.
הרקע למלחמה נעוץ בהתעוררות הלאומית בחבל הבלקן, יחד עם שאיפת הרוסים להחזיר לעצמם שטחים שאיבדו במהלך מלחמת קרים, לשקם את הדומיננטיות שלהם בים השחור ולהשיג שליטה על מצרי הבוספורוס והדרדנלים, המובילים מהים השחור אל הים התיכון. האימפריה הרוסית למודת הניסיון ממלחמת קרים, החליטה עתה להשיג תמיכה במלחמה בדרכים דיפלומטיות על ידי הצגתה כמלחמת שחרור של עמי הבלקן הסלאביים במאבקם נגד האימפריה העות'מאנית, תוך ניצול חולשתו של השלטון העות'מאני המרכזי, שנבעה מהנסיבות שהובילו לעלייתו של עבדול חמיד השני לכס הסולטנות מחד-גִּיסָא וחוסר ניסיונו בתפקיד, בעת פרוץ המלחמה, מאִידָךְ-גִּיסָא[5].
העות'מאנים, שפרצו לאירופה מאסיה הקטנה בימי הביניים וכבשו חלקים גדולים מדרום היבשת, ספגו מפלה קשה ב-11 בספטמבר1683, בעת המצור של הסולטאן מהמט הרביעי על וינה. מפלה זו, הייתה נקודת מפנה בה החלה דעיכתה האיטית של האימפריה. במקביל, התחזקותן המשמעותית של האימפריה הבריטית, צרפת והאימפריה הרוסית, הפכה אותן לפרקים ליריבותיה של האימפריה. בהמשך שימשו העות'מאנים לשון מאזניים במאבקי הכוחות שבין המעצמות, ומן המאה ה-19 גם לכלי משחק במאבקים ביניהם, כאשר ברקע החלה התחזקות הקיסרות הגרמנית. מגרש המשחקים הפוליטי באירופה החל להשתנות כאשר אוטו פון ביסמרק הדומיננטי יצר את ברית שלושת הקיסרים ביחד עם הרוסים והאוסטרו-הונגרים, כמשקל נגד צרפת מחד-גִּיסָא והאימפריה הבריטית מאִידָךְ-גִּיסָא. ברית זו הגיעה אל קיצה בשל תוצאות המלחמה של 1877–1878.
לאורך כל תקופה זו, החלה האימפריה העות'מאנית לאבד מכוחה, ובכלל זה אובדן שטחים רבים באירופה ובאפריקה הצפונית. גם תהליך התיקונים, הטנזימאט, לא הצליח לשקם את העוצמה העות'מאנית, הגם ששיאו וסופו הגיע עם עלייתו של עבדול חמיד השני לשלטון[6]. שנת 1876 הייתה אחת השנים הסוערות בחצר השלטון העות'מאני ואירועיה הבליטו את חולשת הממשל המרכזי.
ב-30 במאי, הודח הסולטאן אבדילאזיז בידי מועצת שריו. יורשו, מורט החמישי, אחז ברסן השלטון שלושה חודשים בלבד, לפני שהודח ב-31 באוגוסט, בטענת אי שפיות. לתוך קלחת זו נכנס עבדולהמיד השני, שהיה חסר ניסיון ולא הוכן כראוי לאתגרים שעמדו מולו, מאחר שאיש לא ציפה שיירש את השלטון. חולשה זו נוצלה עד תום בידי האימפריה הרוסית[7]. בנוסף, משנת 1873 נאלץ הממשל העות'מאני להתמודד עם תקופות ארוכות של בצורת ורעב באנטוליה, שהובילו לאי שקט מבית ולמשבר כלכלי, בשל חוסר התנובה החקלאית. המשבר הכלכלי הוריד בצורה דרמטית את הכנסות האימפריה ממסים והדבר הוליד תגובת שרשרת כלכלית, אשר אילצה את הממשל העות'מאני, להכריז באוקטובר 1875, על פשיטת רגל מחד-גִּיסָא ולהאמיר את נטל המסים באופן משמעותי, נושא שגרם להתמרמרות אזרחית, במיוחד בבלקנים, מאִידָךְ-גִּיסָא[8].
היחס לנוצרים בשטחי אימפריה העות'מאנית
במסגרת חוזה פריז משנת 1856, אשר סיים את מלחמת קרים, התחייבה האימפריה העות'מאנית, לתת זכויות שוות לתושבים הנוצרים. אכן, בוצעו מספר רפורמות וביניהן מתן זכות שירות בצבא, גם ללא מוסלמים[9]. עם זאת מאפיינים רבים אשר הגדירו את הנוצרים כד'ימיים, עדיין נותרו בעינם, למשל אי קבילותה של עדות משפטית שנמסרה על ידי נוצרי כנגד מוסלמי. הקיפוח של הנוצרים לעומת המוסלמים, היה בולט בטריטוריות האירופאיות של האימפריה, בהן רוב האוכלוסייה היה נוצרי[10].
המשבר הכלכלי, שנוצר בעקבות מלחמת קרים, אילץ את הממשל העות'מאני ללוות סכומי כסף נכבדים, בריבית גבוהה מבנקים באירופה, ולמרות הרפורמות הכלכליות שביצע עבדול חמיד השני, התקשה הממשל העות'מאני להחזיר את החובות. בנוסף, כ-600,000 צ'רקסיםהוגלו על ידי הרוסים מהקווקז לנמלי הים השחור באנטוליה ובבלקן, ועל השלטון העות'מאני נפל נטל הטיפול ביישובם מחדש והטלת מרותו עליהם[11].
באיום המעצמות, התערב הממשל העות'מאני להשלטת סדר במדינה. כשקצב השבת הסדר, לא תאם את רוח דרישת המעצמות, נחתו כוחות צרפתיים בביירות ב-1860 ושמו קץ להרג ההמוני. לאחר מכן האיצו השגת הסדר פוליטי חדש בלבנון (בשיתוף מעצמות אירופיות אחרות), ששיקף הפעם את מעמדם הדומיננטי של המרונים בהר הלבנון, ובכלל זה מינוי מושל נוצרי לאזור, שהיה מקובל על שתי המעצמות[13].
המרד בכרתים, 1866–1869
בשנת 1832 זכתה יוון בעצמאות מהאימפריה העות'מאנית. לאוכלוסיית האי כרתים, שרובה היה ממוצא יווני, הייתה זיקה מובהקת למדינה החדשה ורצון להתאחד עימה ולהתנתק מהעות'מאנים. ב-1866 פרץ מרד שבמסגרתו השתלטו המורדים על האי, להוציא 5 ערים שבהן התבצרו המוסלמים. העות'מאנים דיכאו את המרד עד 1869, אך האי-שקט באי ומלחמת האזרחים בין הנוצרים למוסלמים, נמשכה תוך התערבות יוונית בליבוי הלהבות, נושא שהביא מאוחר יותר למלחמה כוללת עם יוון ואובדן השליטה באי[14].
המשבר בבלקנים 1875–1876 והתרגיל הרוסי
השינוי במאזן הכוחות האירופאי, השפיע גם על הבלקן. העות'מאנים איבדו שליטה בפועל על הפרובינציות האירופאיות שלהם, כאשר הרפורמות המינימליות שחוללו בכפיית מעצמות אירופה, שינו אך במעט את חיי הנוצרים וגרמו להתמרמרות באוכלוסייה המוסלמית, שהביאה למספר מרידות בבוסניה והרצגובינה עד שנת 1850. הנסיכויות האוטונומיות (ולמעשה עצמאיות), סרביה ומונטנגרו שאפו להרחיב את שטחן לטריטוריות המאוכלסות בסרבים, כגון בוסניה וחבל קוסובו ולהתנתק סופית מהאימפריה העות'מאנית, כל זאת בחסות האימפריה האוסטרו-הונגרית, שלה היה סכסוך רב שנים עם העות'מאנים.
כאשר פרץ מרד נוצרי בהרצגובינה בשנת 1875, הכריזה מונטנגרו מלחמה על האימפריה העות'מאנית באמתלה של סיוע לאחים הנוצרים. המרידה פרצה בקיץ 1875 בשל עול המיסים הכבד שהטילו העות'מאנים על האוכלוסייה. למרות ההקלה בעול המיסים, ההתקוממות נמשכה הרבה מעבר לסוף 1875, ובסופו של דבר התפשטה לשאר חלקי הבלקן כאשר הנסיך הסרבי, מילאן הרביעי, הכריז אף הוא מלחמה על העות'מאנים בשנת 1876 ובבולגריה פרץ מרד אפריל הבולגרי.
מורדים בולגרים בקרב עם כוחות עות'מאניים; ציור של ולרי אנטונוב משנת 1917דגל המורדים מהעיר גורנה אוריאחוביצה, הנושא את הכיתוב: "חירות או מוות"
גורמי מודיעין עות'מאניים העריכו עוד בסתיו 1875, שהתקוממות עממית תפרוץ בבולגריה ובהתאם לכך תגברו את הסיורים לאורך הדנובה והעמיקו את מערך סוכני המודיעין שלהם בתוך ריכוזי אוכלוסין בולגריים, במטרה להעביר מידע מחד-גִּיסָא ולחבל ככל הניתן בתשתית ההתקוממות מאִידָךְ-גִּיסָא[15].
בני המעמד הבינוני והגבוה לא ששו לסלק את השלטון העות'מאני בכוח, והקבוצות החתרניות מקרב מעמדות אלו היו קבוצות מיעוט שקיבלו חיזוק משיטות הפעולה שננקטו בסרביה וביוון וציפו לתמיכה רוסית בפעולתם[16]. בעוד העות'מאנים מתמקדים בדיכוי המרידות בבוסניה והרצגובינה, המיליטנטים הבולגרים ניצלו את שעת הכושר, ובאביב 1876 פרצו התקוממויות מקומיות ובלתי מאורגנות בדרום מרכזה של בולגריה, אשר משתתפיה דמו יותר לאספסוף המתפרע ללא מטרה, מלבד הרג של מוסלמים ללא הבחנה[17]. לאחר שטבחו במאות מוסלמים, התפשט המרד לכלל מצור על ערי הנמל באזור והעות'מאנים התקשו להתמודד עם המצב באופן מאורגן ומובנה, בשל ניתוב מרבית הכוחות הסדירים למרד בבוסניה והסתמכותם על מיליציות, רובן מקרב האוכלוסייה המוסלמית המקומית, אשר חלקה העיקרי הורכב מצ'רקסים וטטרים, שגורשו מהקווקז על ידי הרוסים באותה עת והיו חדורי רגשות נקם[18].
מיליציות חצי צבאיות אלו, אשר כונו "באשי בוּזוּק" ופעלו ללא פיקוד והכוונה מסודרים, טבחו באוכלוסייה הנוצרית, העלו באש כנסיות ומבני ציבור ומספר הקורבנות מקרב האוכלוסייה הנוצרית, האמיר לכ-12,000 הרוגים[19]. המידע על טבח האוכלוסייה הנוצרית הועצם והופץ במהרה מחוץ לבולגריה, כאשר העיתונות הבריטית יצאה בקול זעקה רמה, כנגד טבח עשרות אלפי הנוצרים בבולגריה, (היו עיתונים שדיווחו על מספר מופרך של 100,000 קורבנות), והמעצמות גמרו אומר להתערב ולשים קץ לאנרכיה[20][21]
צינור העברת המידע על הטבח לאירופה, היה באמצעות קולג' אמריקני שפעל באיסטנבול (en), ומרבית תלמידיו היו בולגרים. חרושת שמועות נפוצה בקרב סגל הקהילייה הדיפלומטית המערב אירופאית ואלו נתגלגלו לכותרות העיתונים באירופה, תוך העצמת המספרים האמיתיים שגרמה לסערה בדעת הקהל הבריטית. העניין גרר אי נוחות רבה בקרב ממשל בנג'מין דיזראלי, אשר בעת ההיא נקט במדיניות פרו עות'מאנית בסוגיית הסכסוך בבלקן[22].
הלחץ הציבורי והפוליטי העצום שהופעל על ממשל ד'יזראלי, הן מקרב הציבור והן מקרב אישים כמו צ'ארלס דרווין, אוסקר ויילד ואחרים, גרם לבריטים להישאר נייטרליים, כאשר הרוסים הכריזו מלחמה על העות'מאנים באפריל 1877. תגובה נזעמת במיוחד הגיעה כמצופה מהאימפריה הרוסית, תוך הפגנות תמיכה בבולגרים, התגייסות למיליציות עממיות שנועדו לצאת לחזית ולתמוך בהם. במקביל לאומנים סלאבים, ראו בעימות שעת כושר לאיחוד כל העמים הנוצרים-אורתודוקסים תחת ההגמוניה הרוסית, נושא שקסם גם להנהגה הרוסית[23].
לאחר הקמת המדינה הבולגרית העצמאית הפך מרד אפריל הבולגרי לאירוע מכונן, כחלק מתהליך בניית הנרטיב ההיסטורי של הלאומיות הבולגרית המתחדשת ואיחוד האוכלוסייה לכדי קהילה אחת.
הצבא הסרבי החלש לא הוכן וצויד כראוי לעימות מול העות'מאנים, ובאוגוסט 1876 נחלו כוחותיו תבוסה קשה מידי הצבא העות'מאני, מצב שהיה בבחינת התסריט הגרוע מכל בעיני הרוסים והאוסטרים, שכן הם לא יכלו לטעון חזקה על אדמות עות'מאניות. ב-26 באוגוסט, כאשר הם מוכים קשות, פנו הסרבים בתחינה למעצמות אירופה, לתווך בסכסוך אותו החלו הם עצמם ולסיימו בהסכם. אולטימטום של המעצמות הביא לשביתת נשק בת חודש ותחילת משא ומתן, הגם שתנאיה הנוקשים של האימפריה העות'מאנית לסיום הקרבות, נדחו על ידי המעצמות.
בתחילת אוקטובר, משפג תוקף שביתת הנשק, חידשו העות'מאנים את המתקפה על הסרבים, אשר ניגפו בפניה והחלו לגלות סימני כניעה. מצב זה הוביל לכך, שב-31 באוקטובר, העבירו הרוסים לעות'מאנים, אולטימטום, לחדול מפעולות האיבה ולחדש את שביתת הנשק, תוך 48 שעות. צעד זה גובה בגיוס חלקי של צבא רוסיה בהיקף של 20 דיוויזיות וגרם לסולטאןעבדול חמיד השני, להסכים כמעט מיידית לאולטימטום.
תגובת המעצמות למשבר בבלקנים
משתתפי ועידת קונסטנטינופול כפי שצולמו בדצמבר 1876
כדי לפתור מערכתית את סוגיית המשבר בבלקן, יזמו המעצמות כינוסה של ועידה באיסטנבול. האירוע שנערך בין 23 בדצמבר 1876 ל-20 בינואר 1877, נודע בשם ועידת קונסטנטינופול ובה כלל לא היה ייצוג רשמי לאימפריה העות'מאנית, עניין הממחיש היטב את נסיגת כוחה והשפעתה של האימפריה. מעצמות העל דנו בקביעת הגבולות העתידיים של מחוזות בולגרים אוטונומיים, שנמצאו בתוך שטח האימפריה העות'מאנית. הוועידה הופרעה על ידי שר החוץ העות'מאני, שידע את באי הוועידה שהאימפריה אימצה חוקה חדשה, אשר הבטיחה זכויות וחופש עבור כל המיעוטים האתניים, וכן שהבולגרים יזכו לזכויות שוות לשל שאר אזרחי האימפריה העות'מאנית. למרות זאת, רוסיה נותרה עוינת לאימפריה העות'מאנית, בסוברה כי החוקה החדשה היא פתרון חלקי בלבד מחד-גִּיסָא והעות'מאנים הודיעו, שעם קבלת החוקה החדשה, הם אינם מקבלים את החלטות הוועידה, מאִידָךְ-גִּיסָא.
ב-15 בינואר 1877, לאחר משא ומתן דיפלומטי הצליחה רוסיה לקבל את הסכמת אוסטריה להחלטות ועידת קונסטנטינופול ולהסכם רייכשטאדט החשאי מחודש יולי, ובכך הובטחה אי מעורבותם של האוסטרו-הונגרים בסכסוכים עתידיים בבלקן. ב-31 במרץ דחקה רוסיה במעצמות לחתום על הצהרת לונדון, שהיה כשלעצמו מסמך ריק מתוכן, בו התבקשה האימפריה העות'מאנית להחיל את הרפורמות, אשר כבר אושרו בחוקה החדשה. המעצמות הנותרות נוטרלו בידי התמיכה האזרחית הרחבה לעצמאות הבולגרית, בחוסר אמונן ביכולת הצבאית הרוסית ובבעיות פנימיות אחרות. העות'מאנים, הרגישו חזקים מספיק ודחו את ההצעה בתואנה שהיא מפירה את חוזה פריז משנת 1856[25]. התפאורה הייתה מוכנה לקראת המלחמה שתעצב מחדש את פני הבלקן, לאחר 500 שנות שלטון עות'מאני.
לאחר תבוסת הרוסים במלחמת קרים, ערך שר המלחמה הרוסי דמיטרי מיליוטין שורת רפורמות בצבא היבשה ובצי הרוסי. הוא פעל לביטול גזרת הקנטוניסטים ויצירת גרעין צבאי מקצועי ומאומן בעל עתודות גדולות של כוח אדם באמצעות גיוס חובה לגברים בגילאי 20 ומעלה למשך 6 שנות שירות סדיר ו-9 שנות שירות מילואים. הוקמו בתי ספר ואקדמיות צבאיות. כמו כן הוקמו בסיסים, מגורי קבע ומחנות אימונים מסודרים ובמועד פתיחת המלחמה, יכול היה הצבא ביום פקודה להוביל עד 500,000 חיילים לקרב[26].
הצי הרוסי הקיסרי הוסיף לצמוח בעשורים האחרונים של המאה ה-19, ונעשה לשלישי בגודלו לאחר ציי בריטניה וצרפת. מבנה הצבא הרוסי היה דומה לצבאות המערב אירופאיים והכיל את יחידות משמר המלוכה, הרגלים, הארטילריה ופרשים, אך בנוסף כוחות מיליציות לא סדירות של קוזקים. הצבא הרוסי נייד לבלקנים 185,000 חיילים תחת פיקודו של הדוכס הגדולניקולאי ניקולאייביץ' האב. בקווקז היה לצבא הרוסי חיל מצב שמנה 75,000 חיילים תחת פיקודו של הדוכס הגדול מיכאיל ניקולאייביץ'. הארטילריה הרוסית הייתה מיושנת יחסית ומתוצרת עצמית וצוידה ב-372 תותחים.
185,000 החיילים בבלקן חולקו ל-10 גייסות, ובהן 29 אוגדות, מתוכן 17 אוגדות חיל רגלים, 9 אוגדות פרשים, אוגדה קוזאקית ו-3 אוגדות של גרנדירים. כל אוגדה חולקה ל 2 או 3 חטיבות ובכל חטיבה היו שני גדודים, כאשר חטיבות וגדודי ארטילריה ייעודיים שהכילו 580 תותחים, היוו חלק מהמבנה האורגני של אוגדת או חטיבת הרגלים בהם הוצבו ולא היו יחידה פיקודית נפרדת. כוחות העזר הורכבו מגדודי עתודת חיל רגלים, גדודי הנדסה וגדודי ארטילריה מיוחדים עם ציוד ייעודי לפריצת ביצורים.
75,000 החיילים בקווקז, חולקו ל-2 גייסות, בני 6 אוגדות (4 רגלים ו-2 פרשים) וחטיבת ארטילריה[27].
במחצית המאה ה-19 עבר הצבא העות'מאני תמורות משמעותיות, אשר לא הושלמו במועד פתיחת המלחמה. רפורמות הטנזימאט הובילו ליצירתו של גרעין צבאי מודרני שכונה ניזאם-י ג'דיד (Nizam-ı Cedid), אשר משמעותו "סדר חדש", והוא צויד בנשק מודרני ואומן בשיטות אירופיות תוך יצירת מערכת כלכלית ולוגיסטית תומכת. הדבר לווה בדיכוי ופיזור היניצ'רים אשר היוו את גרעינו של הצבא. תהליך הרפורמות הואט בשל חוסר היציבות הפוליטית, אשר השליך על הפיקוד הצבאי העליון שמונה בדרך כלל משיקולים לא מקצועיים ונתון היה בקיבעון. צבא האימפריה היה ברובו נייח ובמערך הגנתי, תוך פרישתו ביעדים מבוצרים בשטחים הנתונים לשליטת האימפריה.
הצי העות'מאני הגדול לא בא לידי ביטוי ממשי במהלך המלחמה, מאחר שבשל המצב הכלכלי החליט הסולטאן החדש וחסר הניסיון עבדול חמיד השני, בניגוד לדעתו של הווזיר הגדול, להשבית כמעט לחלוטין את הצי וספינותיו עגנו באזור קרן הזהב ונותרו כל המלחמה ללא שימוש. העות'מאנים עשו שימוש בספינות סיור בלבד, אשר פעלו לאורך הדנובה והצליחו ליצור דומיננטיות מסוימת בים השחור.
הצבא העות'מאני בבלקנים מנה 200,000 חיילים בפיקודו של אבדילקרים נאדיר פאשה. מחצית מהכוח הוצב במאחזים מבוצרים כך שטקטית הצבא יכול היה לנייד 100,000 חיילים, ועמד אל מול הצבא הרוסי ביחס של 1:2 לרעתם. בקווקז היה לעות'מאנים חיל מצב בן 80,000 חיילים בפיקודו של אהמט מוחתאר פאשה. הארטילריה העות'מאנית הייתה מודרנית וצוידה ב-200 תותחי קרופ גרמניים ופגזי תותח בריטיים.
החזית האירופאית: מלחמת שתום-העין בעיוור
מפת הקרבות בזירת הבלקן והקווקז (בקטן)חציית נהר הדנובה, על ידי הצבא הרוסי, ב 15 ביוני 1877כניעת מבצר ניקופול, ב-4 ביולי 1877קרבות עזים בין כוחות רומנים לעות'מאנים, ליד הכפר גריביצה שבאזור בולגריהכיבוש מצודת פלבן, על ידי הכוחות הרוסייםעות'מאן פאשה, נכנע לכוחות הרוסיים שצרו על פלבןהקרב על מעבר שיפקה
ב-24 באפריל1877, הכריזה האימפריה הרוסית מלחמה על האימפריה העות'מאנית. פרידריך השני, מלך פרוסיה, העיר בשעתו בלגלגנות שכל מלחמה בין הרוסים לעות'מאנים, היא מלחמה בין שתום העין לעיוור, בהתייחסו ליכולת המבצעית והפיקודית של הצבאות. מלחמה זו הוכיחה הלכה למעשה עניין זה[28].
ב-12 באפריל אישרה רומניה לכוחות רוסיים לעבור בשטחה כדי להילחם בעות'מאנים, מה שגרר הפגזות כבדות מצד העות'מאנים על ערי רומניה לאורך תוואי נהר הדנובה. בתאריך 10 במאי, הכריזה נסיכות רומניה, שהייתה רשמית נסיכות אוטונומית תחת שלטון עות'מאני, על עצמאות מלאה.
ההערכות לקרב
במלחמה זו היו שתי זירות לחימה עיקריות, בבלקן ובקווקז.
הרוסים פלשו לבלקן בכוח שמנה 185,000 חיילים, בפיקודו של הדוכס הגדול ניקולאי ניקולאייביץ', אשר התרכז מהעבר האחד של הדנובה. לעות'מאנים תחת פיקודו של אבדילקרים נאדיר פאשה היו 200,000 חיילים, אך מחציתם היו ממוקמים דרך קבע במאחזים ועמדות מבוצרות בעלי אופי הגנתי, מה שהותיר אפשרות לנייד 100,000 חיילים עות'מאנים בלבד, כך שכבר מתחילת המלחמה, הייתה ברורה תוצאתה. הצבא הרוסי היה מאומן וממושמע הרבה יותר מהעות'מאני, אך העות'מאנים היו עדיפים בחימוש החדיש, בדמות רובים מתוצרת בריטניה וארצות הברית ותותחי קרופ גרמניים[29].
הצי העות'מאני הפגין הגמוניה בים השחור. בזירה זו שמו הרוסים את יהבם על תמיכת האוכלוסייה המקומית, אשר שאפה להשתחרר מעול העות'מאנים. מדובר היה בזירת קרב בעייתית מבחינתם. בערי החוף לאורך הים השחור היו פרושים מבצרים ועמדות מבוצרות היטב הנוחות להגנה, בעלי עמידות גבוהה להפגזות ארטילריות, כגון בפאזארדז'יק וסיליסטרה וכן במוקד הדנובה ברוסצ'וק.
מתאר שדה הקרב והנחות היסוד הרוסיות
הרוסים נקטו בטקטיקה אשר תשמש אותם גם במלחמות עתידיות ועיקרה, השימוש באדמת רומניה כפלטפורמה לפלישה לבולגריה ודרכה לשאר חבל הבלקן. הכוח הרוסי רוכז ליד העיר זימניץ ברומניה, המצויה במישור הדנובה, עניין המקל על ההתארגנות לאחר החצייה מבחינת תוואי הקרקע. חציית נהר הדנובה, בוצעה על גבי הגשרים הקיימים לכוון העיר סבישטוב, כשהמשימה הראשונה לאחר כיבוש העיר הייתה אבטחת ראש הגשר, התארגנות והמשך תנועה ליעדים השונים. לצבא הרוסי לא היו אמצעי תחבורה ממונעים, כך שמדובר היה במבצע לוגיסטי מפרך, אשר הצריך ארגון של 185,000 החיילים על ציודם. התקיפות הראשוניות נועדו להרחבת ראש הגשר בתוואי הקרקע של מישור הדנובה, אשר אפשר לרוסים להעמיק את ראש הגשר. ציר אחד סבישטוב- ניקופול – פלבן חציית נהר ויט והצבת איום על העיר סופיה. ציר שני, סבישטוב – רוסה – ביאלה. ציר שלישי לכוון טרנובו.
כל מהלך חציית הדנובה ליד סבישטוב נולד לאחר פעולת הסחה רוסית, כאשר כוח מצומצם חצה את הדנובה ליד גאלאץ והחל בתנועה לכיוון רוסה, עניין שחיזק את ה"קונספציה" העות'מאנית בדבר אופן התקדמותם המתוכננת.
הרוסים ידעו, כפי שידעו כובשים רבים לאורך ההיסטוריה, שהאוחז במעברי הבלקן, אוחז בנקודת מפתח לכיבוש חבלי תראקיה מקדוניה ולמעשה כל פלך רומליה. השתלטותם על מעבר שיפקה והחזקתם בו בכל מחיר, סללה בפניהם את הדרך והם נעו בשני צירים. האחד לכיוון הים השחור דרך סליבן עד העיר החשובה בורגס והשני לכוון בירת מחוז רומליה המזרחית פלובדיב ומשם בתוואי נהר המריצה לכיוון אדריאנופול. מאדריאנופול סלולה הייתה הדרך לכיוון איסטנבול.
הפיקוד העות'מאני-הנחות יסוד
הפיקוד הצבאי באיסטנבול הניח מספר השערות שגויות: הם שיערו כי הצבא הרוסי עצל מכדי לצעוד לאורך הדנובה ולעבור אותו בשפך הנהר, ויעדיף לנוע בנתיב הקצר יותר לחופי הים השחור. הנחה זו התעלמה מהעובדה שבחופים אלו לעות'מאנים הייתה את מערכת ההגנה החזקה ביותר, ושצעידה לתוך ביצורים אלו תהיה התאבדות של הרוסים. עקב הנחה שגויה זו, היה לעות'מאנים רק ביצור אחד שאויש כראוי במורד הדנובה, בעיירה וידין, בה הוצב חיל המצב העות'מאני באקראי, כיוון שהחיילים נזקקו למקום מנוחה לאחר הקרבות כנגד הסרבים במלחמתם באימפריה העות'מאנית[30].
מהלך המלחמה
בתחילת המלחמה השמידו הרוסים והרומנים את כל כלי השיט שהפליגו בדנובה ומיקשו את הנהר, כך שהובטחה לצבא האפשרות לחצות את נהר הדנובה בכל נקודה בה חפץ. אך גם מהלך זה לא עורר תגובה מצד הפיקוד העות'מאני. בחודש יוני חצה כוח רוסי קטן את הדנובה סמוך לשפך הנהר, ליד העיר גאלאץ, וצעד לכיוון העיירה רוסצ'וק. חצייה זו גרמה לאימפריה העות'מאנית להיות עוד יותר סמוכה ובטוחה כי הצבא הרוסי הגדול עתיד לעבור דרך לב ליבו של המעוז העות'מאני.
ביולי החלו הרוסים לבנות, ללא כל הפרעה, גשר על נהר הדנובה בקרבת סבישטוב ואף החלו לעבור דרכו. העיר סבישטוב הייתה הראשונה ששוחררה מעול העות'מאנים. באזור לא היה כוח עות'מאני משמעותי ולאחר קרב בו נהרגו כ-800 חיילים, הצליחו הרוסים לאבטח את ראש הגשר[31]. בשלב זה ביצע הצבא הרוסי, תנועת מלקחיים. כח ראשון בפיקודו של יורש העצר אלכסנדר אלכסנדרוביץ', לימים הצאר אלכסנדר השלישי, נע לכיוון המבצר העות'מאני בעיר רוסצ'וק ואבטח את האגף המזרחי של הצבא הרוסי. הכוח השני נע לכוון ניקופול, דרך טרנובו וגזרת הרי הבלקן, תוך אבטחת האגף המערבי של הצבא הרוסי ויצירת נתיב לאיום עתידי על איסטנבול.
הפיקוד באיסטנבול הורה לעות'מאן פאשה, שפיקד על הכח שהוצב בווידין, לצעוד לכיוון הצבא הרוסי ולבצר את המאחז הקרוב אשר בניקופול. במהלך אותה צעידה הובאה לידיעתו של פאשה כי הרוסים כבר הצליחו לשים ידם על המבצר. למשמע ידיעה זו החליט לשנות את כיוון הצעידה לפלבן. פחות מ-24 שעות לאחר התבצרותו של פאשה, כ-9,000 חיילים רוסים תחת פיקודו של "הגנרל הלבן" סקובלב הכריזמטי, תקפו את המבצר של פלבן, שאויש ב-15,000 חיילים עות'מאנים[32].
עות'מאן פאשה ארגן תוכנית הגנה מבריקה וגרם לרוסים אבדות קשות בשני ניסיונות של הצבא התוקף לפרוץ לתוך העיר. בנקודה זו מספר החיילים בכל צד היה כמעט שווה. אך המורל של הרוסים היה ירוד, ובמחקר המודרני נקבע כי מכת-נגד עות'מאנית הייתה יכולה לגרום להם להשתלט על הגשר הרוסי ואף להרוס אותו. אך בפועל, פאשה קיבל הוראות מהפיקוד העליון העות'מאני להישאר מבוצר בפלבן, וכך אכן עשה. עתה לרוסים לא נשארו כוחות לתקוף פעם נוספת את המאחז, ובמקום זאת החליטו להטיל מצור על העיר. בנוסף, ביקשו עזרה מהרומנים בשליחת כוחות צבא לעזרתם. תוך זמן קצר בלבד עברו הרומנים את הדנובה והצטרפו למצור, בפיקודו האישי של הנסיך קרול. הם נלחמו בגבורה כדי לכבוש את ההרים שמסביב לפלבן, והטיבו להחזיק בהם עד לסוף תקופת המצור[33].
במצור (יולי–ספטמבר 1877) חל המפנה רק לאחר שהרוסים ניתקו את קווי האספקה העות'מאנים לעיר המבוצרת ובעיר החל להיווצר מחסור ורעב. בצעד נואש אחרון, ניסה עות'מאן פאשה לשבור את המצור הרוסי, וב-9 בדצמבר 1877, באישון ליל, הצליחו הכוחות העות'מאנים לחצות את הנהר ויט, לתקוף את הצבא הרוסי בחזית של כ-3 קילומטרים ואף לפרוץ את קו ההגנה הראשון שלהם. הרוסים הצליחו להדוף את העות'מאנים בקו ההגנה השני ועות'מאן פאשה עצמו נפצע בקרב, נפל מסוסו ופציעתו עוררה פאניקה בקרב הכוחות העות'מאנים, אשר נסוגו חזרה לעיר בהותירם 5,000 הרוגים, לעומת 2,000 הרוגים לרוסים. למחרת נכנע עות'מאן פאשה ובעוד שהוא עצמו זכה ליחס הוגן, חלק מחייליו שנשבו או נפצעו, נטבחו בידי הבולגרים[34].
בשלב זה, הכריזה סרביה מלחמה על האימפריה העות'מאנית, לאחר שהובטח לה סיוע כספי נדיב מהאימפריה הרוסית. בפיקודו בפועל של הגנרל קוסטה פרוטיץ', תקף הצבא הסרבי את העות'מאנים והגיע להישגים לא מבוטלים. הישגים אלו יכלו להיות גדולים יותר, לולא לחצה של האימפריה האוסטרו הונגרית, שרצתה למנוע יצירתו של קשר יבשתי בין סרביה למונטנגרו. בסיום הקרבות העבירו הסרבים לחזקתם את הערים בלה פאלאנקה, פירוט, ניש ווראניה.
הרוסים, תחת פיקודו של הפילדמרשליוסיף גורקו, כבשו בהצלחה את המעברים של רכס הרי הבלקן, שהיו קריטיים לתזוזת הצבא. למרבה האירוניה, הרוסים השתלטו על מעבר שיפקה, שפונה על ידי העות'מאנים עצמם לאחר שעמדו בפני מספר תקיפות בו. מאוחר יותר ניסו העות'מאנים לכבוש מחדש את המעבר, שהיה חשוב ביותר להעברת כוחות לפלבן, אך הכול היה לשווא. המתקפה העות'מאנית במעבר זה נחשבת לאחת הטעויות המרכזיות במלחמה, שכן היו מעברים אחרים באזור שלא היו תחת שמירה רוסית. אך גם טעות זו היא קטנה, לעומת העובדה, שבכל הזמן הזה היו כוחות עות'מאנים עצומים ממוקמים ברחבי חופי הים השחור ורק מעטים מהם נוצלו ללחימה ממשית[35].
גם גדוד פיני, ומיליציות מתנדבים בולגרים מקומיים, נטלו חלק במלחמה כאשר נלחמו לצד הכוחות הרוסים. בדרכם חזרה הביתה, כהכרת תודתו לגדוד הפיני שפעל למעלה מהמצופה, העניק הצאר הרוסי לגדוד את השם "גדוד המשמר הזקן", בו הם משתמשים עד היום.
החזית האסייתית
ההערכות לקרב
על צבא האימפריה הרוסית בקווקז פיקד מיכאיל ניקולאייביץ' והוא מנה כ-75,000 חיילים, כאשר הצבא העות'מאני בפיקודו של אהמט מוחתאר פאשה, מנה 80,000 חיילים. ברוסים תמכו מיליציות אזוריות בארמניה וגאורגיה[36]. תוכנית הלחימה הרוסית הייתה הגנתית, תוך שמירה על ההישגים הטריטוריאליים, שהושגו במשא ומתן הדיפלומטי, לאחר מלחמת קרים מחד-גִּיסָא, ונועדה למשוך את מירב הכוחות העות'מאנים מן הבלקן לקווקז מאִידָךְ-גִּיסָא[37]. מדובר בטריטוריות מוסלמיות, שעברו לחזקת הרוסים במהלך המאה ה-19, והיו בעלות זיקה מובנת ורבת שנים לאימפריה העות'מאנית, כך שהעות'מאנים מצידם קיוו לתסיסה אזורית, אשר תשבש את תוכניות הרוסים.
ההתקוממות באבחזיה דאגסטן וצ'צ'ניה
זירת הלחימה בקווקזלוחם דאגסטני בלבוש מסורתיהקרב על העיר דואובאיזיט Doğubayazıt
בחודש מאי 1877, השתלטו מורדים אבחזים וצ'רקסים על העיר סוחומי, בירת חבל אבחזיה (אוקרוג סוחומי), תוך הסתייעות בהפגזות מן הים של הצי העות'מאני, ונחיתה אמפיבית של מורדים וכוחות עזר עות'מאניים. בחודש יוני, ניסה כוח רוסי בפיקודו של פבל פבלוביץ' קרבצ'נקו, מפקד ההגנה האזורית בסוחומי, לכבוש מחדש את העיר מספר פעמים ונחל כישלון חרוץ[38].
הרוסים נאלצו להעביר מהבלקן לאזור שתי אוגדות חיל רגלים, כדי לשחרר את העיר והיא חזרה לידיהם ב 19 באוגוסט. ההצלחה האבחזית עודדה גם גורמים בצ'צ'ניה ובדאגסטן להתקומם. התקוממות משמעותית פרצה בדאגסטן, כתוצאה מפתווה, שהוציאה ההנהגה הדתית אסלאמית בחבל. לאחר הצלחה ראשונית וגירוש חיל המצב הרוסי במקום, הובסו המורדים והצבא הרוסי הוציא להורג אלפי מורדים ובני משפחותיהם וגירש מן החבל רבים אחרים. עם זאת, בשל האי-שקט נאלץ הצבא הרוסי לרתק לאזור כוחות גדולים, בהיקף של שתי דיוויזיות חיל רגלים[39].
הקרבות בקווקז
רבים מקציני הצבא הרוסי שהוצב באזור, היו ממוצא ארמני, חלקם בכירים כגון הגנרלים בייבוט שלקובניקוב, מיכאיל לוריס מליקוב ואיוון דוידוביץ' לאזרב. הם הוצבו עם כוחותיהם ליד ירוואן והוו את חוד החנית בתחילת המתקפה הרוסית, על האימפריה העות'מאנית, ב-24 באפריל 1877, בקרב על העיר דואובאיזיט, (בטורקיתDoğubayazıt, Ağrı) . העיר נכבשה ובסיום המלחמה, לאחר נסיגת הרוסים מהעיר במסגרת חוזה סן סטפנו, הועברה מרבית האוכלוסייה הארמנית הנוצרית, לעיר חדשה שהוקמה בשטח הרוסי ונקראה באיזיט החדשה, היום העיר גאבאר בארמניה[40].
לאחר הניצחון הרוסי וכיבוש העיר, המשיך הצבא הרוסי בתנועתו וכבש את אזור ארדהאן ב-17 במאי. כוחות רוסיים החלו לצור על העיר קארס בסוף חודש מאי, אך תגבורת עות'מאנית הצליחה לשבור את המצור ולהסיג את הצבא הרוסי. ב-17 בנובמבר תקפו הרוסים שוב וכבשו את העיר. בסיום המלחמה היגרו או הוגלו, 82,000 תושבים מוסלמים מנפת קארס ובכלל זה 11,000 מתושבי העיר קארס עצמה, אל תוך שטח אנטוליה שבאימפריה העות'מאנית[41].
העות'מאנים הלהיטו את האווירה בצפון ארמניה ועודדו את הכורדים לתקוף את האוכלוסייה הארמנית המקומית בערים דואובאיזיט ואלשקירט, (בטורקית Eleşkirt) וכ 30,000 ארמנים נהרגו. בחודש אוקטובר 1877 פתח הצבא העות'מאני במתקפה נרחבת נגד הצבא הרוסי ליד אג'ריה וכוחותיו של מוח'תאר פאשה כבשו את האזור ההררי החולש על העיר בתומי[42].
בהמשך ניסו כוחותיו של גנרל לזרב לכבוש מחדש את השטח מספר פעמים, אך נכשלו. עם זאת הצליחו הכוחות הרוסיים לבלום מתקפה נוספת של העות'מאנים בחודש אוקטובר, לעצור את התקדמותם ובהמשך, ב-15 באוקטובר, הצליחו להדוף אותם אל מחוץ לאזור. שיעור אבדות העות'מאנים בקרב אג'ריה מוערך בין 5,000 ל-6,000 הרוגים ולרוסים היו כ-15,500 הרוגים[43].
בחודש פברואר 1878, כבשו הרוסים את אזור ארזורום. קרב ההגנה על שכונת עזיזייה (Aziziye) שבעיר, נסמך בין היתר על נשים מתנדבות. המפורסמת בין נשים אלה היא ננה האטון (Nene Hatun) שהפכה לאחד מסמליה של העיר. לאחר סיום המלחמה נסוגו הרוסים מהאזור, אך במסגרת חוזה סן סטפנו, עברו לחזקתם אזור העיר בתומי (בשטחי גאורגיה המודרנית), ובאנטוליה, שטחים בנפת ארטווין וריזה של ימינו ובכלל זה הערים ריזה וארטווין עצמן[44].
ב-9 בינואר1878 כבשו הכוחות הרוסיים את סופיה, ב-17 בינואר, את המצודה העות'מאנית בעיר פלובדיב וב 20 בינואר את העיר אדירנה. העות'מאנים ביצעו נסיגה רחבה לאורך כל החזית ונערכו לקרב הגנה על איסטנבול, בירת האימפריה העות'מאנית[45]. האימפריה הבריטית, אשר נמנעה מלהתערב באופן פעיל בנעשה, בשל אירועי מרד אפריל הבולגרי והשלכתו על דעת הקהל, נחרדה מאפשרות של קריסת האימפריה העות'מאנית מחד-גִּיסָא והתחזקות חסרת תקדים של מעמד האימפריה הרוסית באירופה מאִידָךְ-גִּיסָא והחליטה לפעול מיידית לסיום הסכסוך.
בלחצה של בריטניה, הסכימה רוסיה לשביתת נשק ב-31 בינואר 1878, אך כוחותיה המשיכו בתנועתם לכיוון איסטנבול. בתגובה להמשך התנועה הרוסית, נשלח צי של ספינות מלחמה בריטיות, במטרה להרתיע את הרוסים מלהגיע לעיר והם אכן הפסיקו את התקדמותם ליד העיירה סן סטפנו (ב-1926 שונה שם המקום לישילקוי(Yeşilköy)), מרחק 11 ק"מ בלבד מאיסטנבול. רוסיה הסכימה להסדר וב-3 במרץ נחתם חוזה סן סטפנו, אשר במסגרתו הכירה האימפריה העות'מאנית בעצמאות רומניה, סרביה ומונטנגרו ובמתן אוטונומיה לבולגריה. המעצמות, המודאגות מהתרחבות ההשפעה הרוסית בבלקן, כפו שינויים בחוזה, במסגרת קונגרס ברלין. השינוי המרכזי קבע שחלק מבולגריה יהפוך לנסיכות עצמאית ואזור מקדוניה יוחזר לאימפריה העות'מאנית[46].
השלכות המלחמה על רומניה
ב-21 במאי1877, הוכרז על עצמאות רומניה מהאימפריה העות'מאנית, מתוקף רצונו של העם הרומני. למחרת היום הודיעה הממשלה הרומנית, על הפסקת תשלום מס הטריבוט לאימפריה העות'מאנית והכסף הועבר למשרד המלחמה. בתחילת הסכסוך, לא הייתה האימפריה הרוסית מעוניינת בשיתוף פעולה עם הרומנים, מאחר שחששה שרומניה תזכה במסגרת המשא ומתן שיסיים את המלחמה, בשטחים אליהם לטשו הרוסים את עיניהם. הקשיים והאבדות הכבדות בקרבות בבולגריה, שכנעו את הרוסים להיעזר בצבא הרומני.
הרומנים נלחמו בעוז, השתתפו במצור על פלבן וניצחו בקרב על וידין, כשעל חלק מהקרבות מפקד הנסיך קרול אישית. בסיום המלחמה, הוכרה העצמאות הרומנית על ידי המעצמות במסגרת חוזה סן סטפנו, עליו חתמו גם נציגי רוסיה. לרוסים, לא הייתה כל כוונה לממש את ההסכם בכל הנוגע לרומניה והם אולצו על ידי גרמניה ובריטניה, להכיר בעצמאות רומניה במסגרת קונגרס ברלין, בתמורה להעברת דרום חבל בסרביה לחזקתם[47]. רומניה הייתה לממלכה עצמאית.
השלכות המלחמה על האוכלוסייה המוסלמית בבולגריה
לאחר חוזה סן סטפנו הכתיבו הרוסים את שיטת הממשל שלהם בשטחי בולגריה. חיילים רוסים, קוזאקים ומיליציות מקרב האוכלוסייה המקומית הנוצרית-בולגרית, (שכונו בבולגרית אופלצ'נצי), מצאו באוכלוסייה המוסלמית המקומית, פורקן לשנים רבות של קיפוח ושליטה עות'מאניים וזו הפכה לשעיר לעזאזל. המוסלמים נרדפו, גורשו מבתיהם ונטבחו על ידי הכוחות השונים ויש המעריכים בכרבע מיליון את מספר הנרצחים, רובם ממוצא טורקי ועוד כמיליון פליטים נמלטו מבתיהם, ביחד עם כוחות הצבא העות'מאניים הנסוגים[48][49], במהלך הלחימה, נפגעו גם מבני ציבור ומסגדים, ובכלל זה המסגד העתיק בטרנובו ו-7 מסגדים בעיר סופיה, אשר פוצצו על ידי אנשי חיל ההנדסה הרוסי[50]. הלכה למעשה, ביצעה האימפריה הרוסית, טיהור אתני ברחבי בולגריה ותבנית זו של התנהלות, תלווה את אזור הבלקן גם בסכסוכים העתידיים שיתרחשו בחבל.
חיילי האימפריה הרוסית, הביאו עימם לבולגריה את האנטישמיות הדתית, המסורתית שלהם. בכל מקום אליו הגיעו במהלך המלחמה, הם הצהירו שהיהודים מהווים גיס חמישי ורדפו אותם. אלפי יהודים עזבו את מקומות מגוריהם ונמלטו ביחד עם הצבא העות'מאני הנסוג לאיסטנבול[51]. גם האוכלוסייה המקומית, קשרה בין היהודים לשלטון העות'מאני, שכן לא מעט יהודים שימשו בתפקידים פקידותיים במנגנוני הממשל. מאִידָךְ-גִּיסָא, גם חלק מבני הקהילה, התקשה להחליט למי תינתן נאמנותו, בשל חוסר הבהירות הפוליטית, שנוצרה לאחר המלחמה מחד-גִּיסָא והשלטון העות'מאני שהיטיב יחסית עם היהודים במשך מאות שנים, מאִידָךְ-גִּיסָא.
מאות פליטים יהודים התיישבו גם בעיר אדירנה וחלקם חזרו לממלכה הבולגרית לאחר מלחמת הבלקן הראשונה, עת נכבשה העיר בידי הצבא הבולגרי. יהודים אילו אשר התיישבו בעיקר באזור פלובדיב, נותרו ברובם מחוסרי אזרחות והם גורשו בספטמבר 1939 במסגרת "המסע לגירוש נתינים זרים", שערכה הממשלה הנאו פאשיסטית בבולגריה[52].
בערים רבות, היו גילויי אנטישמיות ובכלל זה גם פוגרומים, שבוצעו בבני הקהילה שנותרה בבולגריה. לדוגמה, עם הגעת הכוחות הרוסיים לפאתי העיר סטארה זאגורה, בשלהי 1877, החל פוגרום בתושבי העיר, אשר במהלכו נרצחו כמה עשרות יהודים ונשרף בית הכנסת. היהודים נטשו את העיר. לאחר המלחמה, עם הפיכת בולגריה לנסיכות אוטונומית, החלו פרסומים מגמתיים בבולגריה, לפיהם היהודים אחראים לשריפה הגדולה שהחריבה את העיר בתום המלחמה וכי הם שיתפו פעולה עם החיילים העות'מאנים. בעיר וידין נפגעו יהודים רבים מהפגזות הצבא הרוסי וממעשי שוד של החיילים העות'מאנים הנסוגים. גילויי האנטישמיות התמעטו משמעותית רק בתחילת המאה ה-20, לאחר אימוצה של חוקת טרנובו על ידי הפרלמנט הבולגרי והנסיך פרדיננד הראשון[53].
פני חבל הבלקן לאחר המלחמה
פני הבלקן 1796–2008, אנימציה
גבולות המיתאר המדיניים, שנוצרו לאחר מלחמה זו, יהוו סלע מחלוקת טריטוריאלי ואתני בין מדינות הבלקן לבין עצמן, ובין מעצמות על שהתחלפו לאורך הדורות ושאפו להשיג שליטה והשפעה מרביות בחבל זה, המהווה חיץ בין מערב למזרח אירופה וחולש על הים השחור ומבואותיו, החל מגרמניה, דרך בריטניה, ארצות הברית וכלה בברית המועצות עד להתפרקותה ורוסיה של ימינו.
כך החלה סאגה אשר נמשכה למעלה ממאה ועשרים שנים, ומותחת קו ישיר ממלחמה זו ועד מלחמת קוסובו, כאשר בתווך נלחמו הבולגרים בסרבים, היוונים בטורקים, פרצו מלחמת הבלקן הראשונה, השנייה, מלחמת העולם הראשונהוהשנייה, כשבכל אחת מהן לא נזנח חבל הבלקן, כזירת לחימה משמעותית. גם את תחילת המלחמה הקרה, ניתן לנכס לבלקנים, שכן דוקטרינת טרומן נולדה, כדי לבלום את השפעתה הגואה של ברית המועצות באזור, שמתום מלחמת העולם השנייה ועד סמוך להתפרקותה, היה מחולק בין מדינות הנתונות להשפעה אמריקנית כגון יוון וטורקיה, מדינות ש"הולאמו" על ידי ברית המועצות כגון בולגריה, וכאלו שפסחו על שתי הסעיפים, כגון רומניה ויוגוסלביה. תהליך פירוקה האלים של יוגוסלביה ממלחמת בוסניה ועד מלחמת קוסובו, החזיר את האזור למצב מדיני, הדומה דמיון מפתיע לזה שהיה 120 שנים קודם לכן, אלא שבדרך נפלו מאות אלפי קורבנות.
המלחמה בתרבות
אנה קארנינה מאת לב טולסטוי; באפילוג של הספר מסופר שוורונסקי נוסע להתנדב במלחמת שחרור, מתואר יחס האצילים והחקלאים למלחמה.
ביאזיט (ספר), ספרו של ולנטין פיקול על קרב ביאזיט שקרה במהלך מלחמה.
^מרניקוב א.ג, א.א ספקטור, היסטוריה של מלחמות בעולם, מינסק, 2005. כל מצבת כוח האדם של הצבא הרוסי, נכון ל-1 בינואר 1877, עמדה על 500,828 חיילים. כאמור לא כל הצבא הרוסי נלחם במלחמה זו ולכן ציון המספר הנ"ל בחלק מהגרסאות הלועזיות של הערך, הוא שגוי.
^Урланис Б. Ц. Войны и народонаселение Европы. — М.: 1960.
^Cornel I. Scafes и др. Armata Romani in Razboiul de Independenta 1877—1878. Editura Sigma, Bucuresti: 2002. P. 149
^Shaw, Stanford J. and Ezel Kural Shaw. History of the Ottoman Empire and Modern Turkey: Volume 2, Reform, Revolution, and Republic: The Rise of Modern Turkey 1808–1975. Cambridge: Cambridge University Press, 1977, pp. 142–143
^The Historical Journal, Vol. 3, No. 1 (1960), pp. 38–55
^Crampton, R.J. "Bulgaria", Published 2007, Oxford University Press, p. 206.
^Lord Kinross, The Ottoman Centuries, 1977, Morrow Quill, pp. 509 .
^Русско-турецкая война 1877—1878. Под редакцией И. И. Ростунова. — М.: Воениздат, 1977. — С. 217.
^Hambartsumyan, Victor et al, The Russo-Turkish War, 1877–1878, Soviet Armenian Encyclopedia. vol. x,. Yerevan, Armenian SSR: Armenian Academy of Sciences, 1984, pp. 93–94
^Brockhaus and Efron Encyclopedic Dictionary. "Kars oblast". St. Petersburg, Russia, 1890-1907
^Hambartsumyan, Victor et al, The Battle of Ajaria, Soviet Armenian Encyclopedia., vol. i., Yerevan, Armenian SSR: Armenian Academy of Sciences, 1974, p. 138.
^Hambartsumyan, Victor et al, The Battle of Ajaria, page 138.
^Sergüzeşt-i Hayatımın Cild-i Sanisi, Gazi Ahmed Muhtar Paşa, Tarih Vakfı Yurt Yayınları, 1996.
^Compton's Home Library: Battles of the World CD-ROM
^L.S.Stavrianos ,The Balkans Since 1453- Balkan Crisis and the treaty of Berlin: 1878
^ויטמן, סידני, זכרונותיו של מלך רומניה, עמודים 15-20.
^McCarthy, J., Death and Exile: The Ethnic Cleansing of Ottoman Muslims, 1821–1922, (Princeton, N.J: Darwin Press, c1995), 64, 85
^Hupchick, D., The Balkans, 2002, pp. 265, Palgrave
^Crampton, R.J., A Concise Historyof Bulgaria, Cambridge University Press, 2006, pages 111-114.
^Tamir, V., Bulgaria and Her Jews: A dubious symbiosis, 1979, p. 94–95, Yeshiva University Press
^ההיסטוריון חיים קשלס נוקב בנתון "מאות" וההערכה היא שכ-אלף יהודים חזרו לבולגריה.
^רומנו, א. אלברט, יהדות בולגריה, בתוך אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967.
.png)
