אלכסנדר השני ירש את הקיסרות לאחר מות אביו, ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה. בהשפעת הרפורמות שהונהגו בצרפת ובאנגליה הנהיג אלכסנדר השני רפורמות מרחיקות לכת ברוסיה, כולל שחרור האיכרים הצמיתים, דבר שאך הגביר את התסיסה ברוסיה בהיווצר מעמד של איכרים ללא קרקע וללא אמצעי קיום. לאחר מלחמת קרים הצאר חדל מכוונות התפשטות של רוסיה והתרכז בביצור גבולותיה. הצאר השתמש במלחמת האופיום השנייה במטרה לספח את חבל מנצ'וריה החיצונית מידי האימפריה הסינית. לאורך כל שלטונו הביא אלכסנדר לכיבושים במרכז אסיה שהחלו יריבות אימפריאלית עם האימפריה הבריטית אשר כונתה "המשחק הגדול".
הצאר אלכסנדר השני נרצח על ידי טרוריסטים נרודניקים זמן קצר לפני שעמד להוציא לאור סדרת רפורמות ליברליות ברוסיה. תקופת שלטונו עמדה בסימן המהפכה התעשייתית ותהפוכות חברתיות שהובילו עם הזמן לעלייה בתסיסה האזרחית הכוללת בתוך האימפריה הרוסית. בנו ירש אותו בתור אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה.
חינוכו של הצארביץ' (יורש העצר) אלכסנדר נפל לאחריותו של איש האשכולות וסילי ז'וקובסקי, אשר שם דגש בחינוכו של אלכסנדר בכל הנוגע ללימוד מדעי המדינה ושפות אירופאיות מרכזיות, כגון גרמנית, צרפתית ואנגלית, בהן ידע אלכסנדר לדבר בצורה שוטפת לצד שפת האם הרוסית שלו[1]. אביו, הצאר ניקולאי הראשון, טען כי העדיף שבנו יחונך תחילה להיות אדם ואחר כך קיסר. כאשר היה בן 13 התפרץ אביו לשיעור שלו ושאל את אלכסנדר מה היה עושה במצב של ניסיון הפיכה כושל נגד שלטונו. אלכסנדר הגיב כי היה סולח ונותן חנינה לכל המעורבים בניסיון ההפיכה. בשנת 1837, באופן יוצא דופן באותה עת, אלכסנדר הצעיר נלקח לסיור שנמשך שישה חודשים ברחבי האימפריה הרוסית, וביקר ב-30 מחוזות ברחבי האימפריה. במסע זה הפך אלכסנדר ליורש העצר הרוסי הראשון שביקר בסיביר שמעבר להרי האורל בצפון אסיה. בשנת 1839 נשלח בידי הוריו לסיורים ברחבי אירופה, שם פגש בויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת. בעודו יורש עצר, אלכסנדר תואר בתור אדם בעל דעות מודחקות שלעיתים ניתן לפרשן בתור פציפיזם.
האווירה האינטלקטואלית של סנקט פטרבורג לא קראה לכל רפורמה או שינוי; חופש המחשבה וכל צורה של יוזמה פרטית כלכלית הודחקו נמרצות בהוראת אביו, הצאר ניקולאי הראשון, אשר הנהיג משטר ברזל במדינה בידי משטרה חשאית מחשש לניסיון הפיכה אנטי-צארית ואנטי-אוטוקרטית כפי שבוצע בעת עלה לשלטון (ראו מרד הדקבריסטים "דצמבריסט"). צנזורה אישית ורשמית הייתה רווחת באימפריה הרוסית באותה העת; ביקורת על הרשויות נחשבה לעבירה חמורה שעונשה יכול היה להגיע עד למוות.
מאז המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774) הסכים הסולטאן העות'מאני להעניק לקיסר הרוסי את התואר "מגן הנוצרים באימפריה העות'מאנית". תואר זה אפשר לממשל הרוסי להתערב בעת מרידות של נוצרים נגד השלטון הסולטאני כפי שאירע לדוגמה במהלך מלחמת העצמאות של יוון. לנוכח עליית הלאומיות ברחבי אירופה התפתחה האידאולוגיה הפאן-סלאבית, שקראה להקים אימפריה של כל העמים הסלאבים בהנהגת רוסיה אשר תביא לסופה של האימפריה העות'מאנית ותקבע את בירתה להיות קונסטנטינופול, או כפי שכונתה ברוסית: "צארינגראד" (עיר הקיסרים; Царьград). הקיסרות הצרפתית השנייה תחת שלטון נפוליאון השלישי חמדה בהשגת התואר של "מגן הנוצרים" במקום רוסיה כדי לנצל את מעמדה המוחלש של האימפריה העות'מאנית והאימפריה הבריטית חששה כי מלחמה כוללת נוספת בין רוסיה לעות'מאנים עלולה להביא להקמתה של אימפריה גדולה מכל דבר שקדם לה שתאפיל על אירופה[2].
חשש זה מהקמתה של אימפריה פאן-סלאבית הובילה לברית בלתי-צפויה בין בריטניה, צרפת והאימפריה העות'מאנית. כאשר הצאר ניקולאי סירב להיכנע לאולטימטום הבריטי-צרפתי ולסיים את מלחמתו בעות'מאנים, הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על רוסיה והחלו בפלישה אל עבר חצי האי קרים (על כן שמה של המלחמה היה מלחמת קרים)[3]. מחלות הרגו פי שניים יותר חיילים מאשר קרבות ולמרות סדרת כשלים מנהיגותיים ולוגיסטיים מצד הבריטים והצרפתים, אלו הצליחו להביס את הרוסים ולהטיל מצור על עיר הנמל סבסטופול ובנוסף על כך גם הביאו להשמדתו של צי הים השחור (זרוע של הצי הרוסי הקיסרי). הליך המלחמה פגע קשות בבריאותו של ניקולאי וב-2 במרץ1855 הוא נפטר, ואלכסנדר הוכתר לצאר במקומו. תחילה תמך אלכסנדר בהמשך המלחמה עד להדחקת כוחות הברית האנטי-רוסית מחצי האי קרים אך לאחר כיבושה של סבסטופול הוא פתח במשא ומתן לשלום במלחמת קרים, שתנאיו הוכתבו עקב תבוסת רוסיה במלחמה. תואר "מגן הנוצרים באימפריה העות'מאנית" הועבר לצרפת, אזור הדלתה של נהר הדנובה הועבר מרוסיה לשליטה עות'מאנית והאימפריה הרוסית נפגעה קשות מבחינת יוקרתה הבינלאומית. תוארו הרשמי של אלכסנדר השני בתור ריבון האימפריה הרוסית, היה:
ברצון חסדי האל, אנוכי, אלכסנדר השני, הקיסר והאוטוקרט של כל-רוּסְיָה, מוֹסְקְבָה, קִייֵב, וְלָדִימִיר, צאר קָאזָאן, צאר אַסְטְרָחָן, צאר פּוֹלִין, צאר סִיבִּיר, צאר טַבְּרִיצַ'סְקִי, ריבון על פְּסְקוֹב והדוכס הגדול של סְמוֹלֶנְסְק, ווֹלוֹדִימִיר, פּוֹדוֹלֶסְקִיָּה ופִינְלַנְד, נסיך אֶסְטלנד, לִיבוֹנִיה, קוֹרְלַנְד וסֵמִיגַלְסְקִי, סְמוֹגִיטְסְקִי, בִּיַאלִיסְטוֹק, קוֹרֶלְסְקִי, טְבֶרְסְקִי, יוּגוֹרְסְקִי, פֶּרְם, וִיטְסְקוֹי, בּוּלְגַרְיָה ואחרים; הריבון והדוכס הגדול של שטחי נוֹבְגוֹרוֹד, צֶ'רְנִיהִיב, רִיאָזָאן, פּוֹלְטוֹסְק, רוֹסְטוֹב, יָרוסלבל, בְּלוֹזַרְסְקִי, אוֹדוֹרָה, אוֹבְּדוֹרְסְק, קוֹדַיְסְקִי, וִיטֵבְּסְק, מִיטַסְלַבְסְקִי ועל כל ארצות הצפון ריבון, ריבון אִיוַרְסְקִי, קַרְתֵלִינְסְקִי, קוּבָּאן והנחלות הגֵּאוֹרְגִיות.
Божиею поспешествующею милостию, Мы, Александр Вторый, Император и Самодержец Всероссийский, Московский, Киевский, Владимирский, Царь Казанский, Царь Астраханский, Царь Польский, Царь Сибирский, Царь Херсониса Таврического, Государь Псковский и Великий Князь Смоленский, Литовский, Волынский, Подольский и Финляндский, Князь Эстляндский, Лифляндский, Курляндский и Семигальский, Самогитский, Белостокский, Корельский, Тверский, Югорский, Пермский, Вятский, Болгарский и иных; Государь и Великий Князь Новагорода Низовския земли, Черниговский, Рязанский, Полоцкий, Ростовский, Ярославский, Белоозёрский, Удорский, Обдорский, Кондийский, Витебский, Мстиславский и всея Северныя страны, Повелитель и Государь Иверския, Карталинския, Грузинския и Кабардинския земли и Армянския области, Черкасских и Горских Князей и иных наследный Государь и Обладатель, Наследник Норвежский, Герцог Шлезвиг-Голштейнский, Стормарнский, Дитмарсенский и Ольденбургский и прочая, и прочая, и прочая.
אלכסנדר השני בשנת 1860.דיוקן אלכסנדר השני, לבוש במעיל ובכובע של הגדוד הקיסרי של משמרות הפרשים, הדיוקן מוערך משנת 1865.
עוד מימי שלטונה של יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה החלה ההתפשטות הרוסית לתוך צפון הקווקז. לאחר הבסתה של השושלת הקאג'ארית של פרס במסגרת מלחמות רוסיה–פרס הפכה רוסיה למעצמה המרכזית היחידה בצפון הקווקז והשנייה בעבר הקווקז (דרום הקווקז) לצד האימפריה העות'מאנית. הטופוגרפיה של הרי הקווקז הקשתה על ייצוב משטר הצאר הריכוזי על תושבי העמים הקווקזים. בהתחשב בעובדה שרוב עמים אלו היו מוסלמים, התנגדותם לכיבוש הרוסי האורתודוקסי הייתה גדולה עוד יותר. שליטיה של רוסיה הוקירו בחשיבות של הקווקז להתפשטות אל עבר אסיה הקטנה וממלכת פרס. ההתנגדות המרכזית לכיבוש הרוסי נבעה משלוש פדרציות שבטיות בצפון הקווקז, דאגסטן, צ'צ'ניה וצ'רקסיה. תחת ההנהגה של גאמזק-בק והאימאם שאמיל, הכוחות השבטיים האנטי-רוסים התארגנו לכדי אימאמות הקווקז. הטקטיקה של הכוחות השבטיים להשתמש בלוחמת גרילה הקשתה על צבא האימפריה הרוסית הסדיר והובילה לגרירת המאבק במשך עשורי שנים עד לשלטונו של אלכסנדר השני. החל משנות ה-20 של המאה ה-19, כל מנהיגי ההתנגדות ניסו פעם אחר פעם להגיע להסכם עם הרוסים, אך נענו עם הדרישה הנוקשה לכניעה ללא תנאי. כל משא ומתן שהרוסים ניהלו עם הקווקזים היה למטרות טקטיות בלבד, משמע להרוויח זמן או לנטרל קבוצה אחת כדי להילחם בקבוצה אחרת. גם כאשר הקיסר אלכסנדר השני עצמו הציע הסדר משא ומתן עם האימאם שאמיל בשנת 1856, ההצעה נדחתה במקום על ידי המשנה לצאר במלכות המשנה של הקווקז (היחידה המנהלית בתוך האימפריה הרוסית של חבל הקווקז); הנסיך אלכסנדר בריאטינסקי[4].
לבסוף תפסו כוחות רוסים באימאם שאמיל ולקחו אותו בשבי בפעולה שסימלה את סיום הלחימה. צ'צ'ניה ודאגסטן סופחו זמן קצר לאחר מכן אך לא צ'רקסיה. למרות הפלת ההנהגה של הצ'רקסים, אנשיהם המשיכו במאבק גרילה בלתי פוסק נגד הכוחות הרוסים ומנעו המרה תרבותית רוסית ויישוב של תושבים רוסים בארצם כמו גם הפצת דת הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. מפקדי צבא דוגמת דמיטרי מיליוטין החלו להעלות לשיח את רעיון הגירוש של האוכלוסייה הצ'רקסית המקומית במטרה להשקיט סופית את האזור ולהסדיר את סמכות הצאר אחת ולתמיד. מלכות המשנה של הקווקז הייתה בעלת אוטונומיה חלקית מהשליטה הרוסית (בדומה לדוכסות הגדולה של פינלנד) ועל כן בשנת 1860 הוחלט להביא ליישוב מחדש של הצ'רקסים; העברת אוכלוסייה. אף על פי שהצאר אלכסנדר השני אישר את הגירוש של האוכלוסייה הצ'רקסית רק בשנת 1862, לאחר שהיה נואש מהמאבק הממושך, מפקדים שונים בקווקז הוציאו לפועל פקודות גירוש כבר בשנת 1860. עד שנת 1864 התרחשה גלות הצ'רקסים שעקב אכזריותה קיבלה את הכינוי "רצח העם הצ'רקסי" שכן במהלכה נהרגו לערך מיליון תושבים צ'רקסים בצפון הקווקז[5].
חלק נרחב מהאוכלוסייה הרוסית היו צמיתים, איכרים אשר היו תחת השגחתם ואחריותם של בעליהם הפאודלים של האדמות בהן הם עבדו. היה זה מצב של שעבוד, שהתפתח בעיקר בימי הביניים המאוחרים באירופה ונמשך בכמה מדינות עד אמצע המאה ה-19. מי שהיה איכר ועבד אדמה על קרקע מסוימת נדרש לעבוד אצל אדון האחוזה שבבעלותה אותה קרקע, ובתמורה היה זכאי להגנה, צדק משפטי וזכות לנצל שדות מסוימים בתוך האחוזה לצורכי קיום. לעיתים קרובות הם נדרשו לא רק לעבוד בשדות האדון, אלא גם במכרות, ביערות ובסלילת הדרכים שלו. בשנת 1861 החליט אלכסנדר השני על ביצוע רפורמה יסודית במשק, ובמסגרתה ביטל את העבדות ברוסיה ואת מעמד הצמיתות[6]. על מעשה זה הוא זכה לכינוי "המשחרר". בשנת 1866 שוחררו גם כל הצמיתים שהיו בבעלות ממשלתית. סך הכל, האמנציפציה לצמיתים הובילה לשחרורם של 40,000,000 איש מעבדות[7]. על אף שחרור האיכרים ממעמד צמית, היה ביצוע הרפורמה מלווה במהומות איכרים, וחלק גדול מהם זכו לחופש אישי ללא אדמות לעיבוד ופרנסה. בתגובה לפלגים שהתנגדו לסיום הצמיתות בתוך הממשל הרוסי, אלכסנדר השני הציג כי יש צורך להביא את הרפורמות מהממשל ולא מההמונים כפי שאירע לדוגמה בצרפת. הוא צוטט באומרו:
עדיף לבטל את הצמיתות מלמעלה מאשר לחכות שהיא תבטל עצמה מלמטה.
— אלכסנדר השני, קיסר רוסיה
הפוליטיקאים הליברלים שעמדו מאחורי האמנציפציה של 1861 הכירו בכך שמדינתם היא אחת ממספר מדלדל של מדינות פאודליות שנותרו באירופה. התצוגה העלובה של הכוחות הרוסיים במלחמת קרים הותירה את הממשלה מודעת מאוד לפיגור האימפריה אחרי מעצמות אירופאיות שונות. אלכסנדר השני היה להוט להביא לצמיחה ולפיתוח עוצמה תעשייתית ומכאן גם צבאית ופוליטית, וביחד עם תומכיו הליברלים הציג מספר רפורמות כלכליות, כולל סיום הצמיתות. הנושא העיקרי היה האם הצמיתים צריכים להישאר תלויים בבעלים או להפוך אותם למעמד של בעלי נחלות עצמאיים. בעלי הקרקעות דחפו בתחילה להעניק לאיכרים חופש אך לא קרקע. הצאר ויועציו, שזכרו את תוצאת מהפכות 1848, התנגדו ליצירת מערכת שכזאת עקב חוסר היציבות שהדבר יכול להביא. אך מתן חופש וקרקע לאיכרים הצמיתים הותיר את בעלי הקרקעות הקיימים ללא כוח העבודה הגדול והזול הדרוש להם כדי לשמור על אחוזותיהם ואורחות חייהם.
כדי לאזן מצב זה, החקיקה של האמנציפציה כללה שלושה אמצעים להפחתת הפוטנציאל העצמות הכלכלית של האיכרים הצמיתים שנועדו לשחרור. ראשית, הונהגה תקופת מעבר של שנתיים, שבמהלכה האיכר היה מחויב כמו קודם לבעל הקרקע שמעליו. שנית, חלקים גדולים של אדמות משותפות הועברו לבעלי הקרקעות הגדולים, ואיכרים צמיתים המשיכו לטפל בפיתוח יערות, כבישים ועוד אך קיבלו על כך תשלום. הצמיתים היו צריכים גם לשלם לבעלי הקרקעות עבור הקצאת הקרקעות שלהם בסדרת תשלומים אשר לא היה בכוחם למלא ועל כן המשיכו לשרת את רוב בעלי הקרקעות בתור פשרה במקום להביא לפיתוח שוק חופשי יותר כפי שציפה הצאר תחילה. כדי להקל על הצמיתים המשוחררים שלושה רבעים מהסכום הכולל של התשלומים הועברו על ידי הממשלה הצארית לבעלי הקרקעות כך שהאיכרים הצמיתים המשוחררים החזירו את הכסף הנותר (רק רבע מהסכום המקורי) בתוספת ריבית לממשלה אשר נמשכה כ-49 שנים. תשלומים אלו בוטלו סופית רק בשנת 1907.
אף על פי שרפורמת האמנציפציה הונצחה בבניית קתדרלת אלכסנדר נבסקי והעלאת שמו של הצאר אלכסנדר השני, תוצאותיה היו רחוקות מלהיות אידיאליות. צמיתים ביתיים נפגעו הכי קשה מכיוון שהם זכו רק בחופש שלהם ולא באדמה שממנה עבדו, ועל כן לא יכלו לפרנס את עצמם. לרבים מבין הליברלים בתוך הביורוקרטיה הממשלתית הייתה הבנה ששחרור הצמיתים יביא לשינויים דרסטיים הן בחברה הרוסית והן בממשל. עם זאת, הרעיון שלהם ששינויים אלה ישפיעו רק על בני המעמד השלישי של החברה ויחזק את האוטוקרטיה היה שגוי. במציאות, הרפורמות יצרו מערכת חדשה בה על הצאר היה צורך להתקיים יחד עם בית משפט עצמאי, עיתונות חופשית וממשלות מקומיות שפעלו בצורה שונה וחופשית יותר מבעבר. חמש שנים אחר כך, התחייב אלכסנדר לכבד את עצמאות בתי המשפט, כך שלאיש לא תהיה עוד סמכות לפטר שופטים. לצמיתים שעבדו בנחלות פרטיות הוענקה פחות אדמה ממה שנדרש מהם כדי לשרוד, מה שהוביל לתסיסה אזרחית. מס התשלומים לבעלי הקרקעות היה כה גבוה, עד שהצמיתים נאלצו למכור את כל התבואה שהם ייצרו כדי לשלם את המס, כך שרבים נותרו ללא דבר לשרוד. בעלי קרקעות סבלו גם הם מכיוון שרבים מהם נקלעו לחובות עמוקים והמכירה הכפויה של אדמתם הותירה אותם נאבקים לשמור על אורחות חייהם המפוארים. במקרים רבים נאלצו הצמיתים שזה עתה שוחררו "לשכור" את אדמתם מבעלי אדמות עשירים. יתר על כן, כאשר האיכרים נאלצו לעבוד אצל אותם בעלי קרקעות כדי לשלם את "תשלומי העבודה" שלהם, הוזנחו שדותיהם לעיתים קרובות. במהלך השנים הבאות, הייצור החקלאי מגידולי האיכרים נותר נמוך מבחינה יחסית, ועד מהרה פגע הרעב בחלק גדול מאוכלוסיית רוסיה. עם אוכל מועט ואורח חיים במצב דומה לזה שהיו צמיתים, איכרים רבים החלו להשמיע את זלזולם במערכת החברתית.
לבסוף, הרפורמות שינו את כלכלת רוסיה. האנשים שהובילו את הרפורמה היו בעד מערכת כלכלית דומה לזו של מדינות אירופה אחרות, שקידמה את רעיונות הקפיטליזם ושוק חופשי. הרעיון של הרפורמים היה לקדם פיתוח ולעודד בעלות על נכסים פרטיים, תחרות חופשית, יזמות ועבודה שכירה. הם קיוו שהדבר יביא למערכת כלכלית עם תקנות ותעריפים מינימליים. זמן קצר לאחר הרפורמות חלה עלייה ניכרת בכמות ייצור התבואה למכירה מכיוון שקודם לכן חלק נרחב מהגידולים של הצמיתים שמשו אותם עצמם כצורך לקיום[8][9][10]. מערכת המשפטים החדשה ברוסיה הייתה מבוססת על מודלים אירופאים. עם סדרת הרפורמות המשפטיות של אלכסנדר השני קם מקצוע משפטי מודרני מאורגן כהלכה, ובמהרה הוא השיג סטנדרטים גבוהים מאוד ברמה בינלאומית. המערכת הישנה של פעילויות בירוקרטיות מיותרות ושחיתות שיפוטית נעלמו במהירות ברובם. עם זאת, היו שני פערים חשובים במערכת:
האחד היה שלמשרד הפנים (שהיה תחת סמכות קיסרית מלאה) הייתה סמכות, ללא קשר לבתי המשפט, לגרש אנשים שהוא רואה בהם סכנה פוליטית;
השני היה שבתי המשפט ליישוב סכסוכים בין איכרים נערכו ופועלים על בסיס מנהגים מסורתיים ולא מערכת משפטים כפי שהיה במערב אירופה כבר באותה העת.
פוליטיקה וכלכלת פנים
הקיסר אלכסנדר השני בעת עבודתו במשרד.
שלטונו של אלכסנדר השני היה נוכח להתפשטות האידאולוגיה הלאומנית ברחבי יבשת אירופה. במטרה למנוע מעלייתם של ארגוני בדלנים לאומיים, חיזק אלכסנדר השני בדומה לאביו לפניו, את הכפייה התרבותית הרוסית על אזורי הגבול המערביים של האימפריה באירופה. מאז קונגרס וינה בשנת 1815, פולין הקונגרסאית נשלטה בידי הממשל הרוסי בתור ישות מדינית נפרדת מרוסיה תחת איחוד מלוכני כך שהריבון הרוסי היה גם הריבון הפולני[11]. בקרב האוכלוסייה הפולנית היה רגש לאומי חזק והתמרמרות ממושכת על השלטון הרוסי. תחילה התנגד אלכסנדר השני להביא להגדלת הזכויות האוטונומיות של הפולנים אך עם גדילת התסיסה הלאומית הסכים אלכסנדר השני להביא לרפורמות בממשל הפולני כרצון רוב התושבים[12]. עוד לפני שיכול היה הקיסר לפעול, בתחילת 1863 פרץ מרד ינואר שמנהיגיו פעלו להקים איחוד פולני-ליטאי-רותיני (אוקראיני) שיגזול נתח מרכזי משטחה של האימפריה הרוסית. הקיסרות הצרפתית השנייה והאימפריה הבריטית תמכו במורדים הפולנים שיחלישו את רוסיה אך אלכסנדר השני סירב להענות לדרישותיהם להעניק ויתורים לפולנים בטענה כי דרישות אלו לא יביאו למלחמה כוללת. צבא האימפריה הרוסית מחץ את המרד בתוך שנה וחצי, ואלכסנדר השני הגיב ביד קשה נגד האוכלוסייה הפולנית של האימפריה הרוסית. הוא ביטל את תהליך העברת הקרקעות לאיכרים פולנים וללא כל הודעה מוקדמת החליט לבטל את מוסד הצמיתות בפולין, שלוש שנים לאחר שעשה זאת ברוסיה עצמה. בשנת 1867 ביטל אלכסנדר השני את כל מעמדה האוטונומי של פולין ואיחד אותה פוליטית עם רוסיה עצמה. הנחלות של פולין הקונגרסאית נודעו מנקודה זאת והלאה בתור ארץ הוויסלה ובוטלה כל האוטונומיה הפולנית. רוב המעורבים במרידה נגד השלטון הרוסי גורשו הרחק מארצם לגלות בסיביר.
בין לבין הממשל הרוסי בסנקט פטרבורג התנגד להתפתחות רעיונות לאומיים מעבר לפולין באזורים כגון בלארוס, שם פעלה הממשלה כדי להביא להכרה בתושבי המקום כרוסים לכל דבר. ניסיונות אלו לא הצליחו למנוע את התפשטות התנועה הלאומית הבלארוסית ובשנת 1864 פרץ מרד לאומי כושל בהנהגתו של קונסטנטי קאלינובסקי, מנהיג התנועה הלאומית הבלארוסית. לאחר הפלת המרד בידי צבא האימפריה הרוסית, מארגניו הוצאו להורג והושגה רגיעה זמנית בבלארוס[13]. תהליך הפוך התרחש בתוך הדוכסות הגדולה של פינלנד, שיחסה הפוליטי אל רוסיה דמה לזה של פולין הקונגרסאית. הדיאטה (אספה) הפינית שבה לפעילות בהלסינקי בהוראתו של אלכסנדר השני, הקיסר פיתח את הכלכלה הפינית להיות כמה שיותר עצמאית מהכלכלה של שאר רוסיה, תהליך שכלל הנפקת מטבע פיני עצמאי מהרובל; מרק פיני, ואפשר לתשתיות הרכבות הראשונות להתבצע תחת פיקוח האספה הפינית בהלסינקי ולא ממשלת סנקט פטרבורג הרוסית. בהמשך תרם אלכסנדר השני להפצת השפה הפינית במקום השוודית שהייתה נפוצה יותר מפינית עד לפני כן. הדבר הביא למצב שפינית יכולה הייתה להיחשב לראשונה שפה לאומית ברוב פינלנד. כיום אלכסנדר השני עדיין מכונה בפינלנד "הצאר הטוב". לקראת סוף שלטונו, בשנת 1881, החליט אלכסנדר השני להביא להקמת צבא פיני עצמאי מצבא האימפריה הרוסית[14].
ההפסד הרוסי במלחמת קרים הוכיח כמה נחוץ פיתוח תעשייתי נרחב באימפריה הרוסית, שכן התעשיות הקיימות ברוסיה באותה העת לא היו בעלות היכולת להביא לייצור שיהיה שווה בערכו לזה של יריביה של רוסיה. בשנות ה-70 של המאה ה-19 יזמה ממשלת אלכסנדר השני סדרת תשתיות נרחבות לפיתוח תעשייתי ולהבאת בשורת המהפכה התעשייתית לרוסיה, החשובים שבתשיות אלו היו בניות מסילות הברזל. תוכניות אלה הונפקו עם הופעתו של הרוזן סרגיי ויטה בשנות ה-80 של המאה-19. ויטה, מתמטיקאי מוסמך, היה בעל מוניטין של רב הישגים מנהליים, הן בביורוקרטיה הצארית והן במגזר הפרטי[15]. תנופת בניית הגדולה הראשונה של הרכבות החלה בשנת 1865 ונמשכה עד 1878 במהלכה אורך המסילות הכולל עלה מ-3,800 ל-22,400 ק"מ. נכון לשנת 1875 היו הערים הבאות מקושרות במסילות ברזל מתופעלות: סנקט פטרבורג, מוסקבה, ולדימיר, חרקוב, קייב, רוסטוב על הדון, אסטרחן, ריגה, ורשה, לודז' ופודוליה[16].
נכון לשנות ה-70, המגזרים העסקיים החשובים ביותר בסנקט פטרבורג ומוסקבה היו תעשיית המזון, המגזר הפיננסי (בנקים וחברות ביטוח) ובתי מלאכת הטקסטיל. במוסקבה, המגזרים הללו כללו עד 70% מכלל התאגידים השכורים, בעוד שהנתון המקביל בסנקט פטרבורג היה 42% .במוסקבה, הופעתם של שישה בנקים גדולים בין השנים 1866 - 1871, כגון בנק המסחר של במוסקבה, בנק התעשייה ובנק הלוואות מסחריות לא יכול היה להיות אפשרי ללא מעורבות הממשלה ותמיכתה, שהתעוררה בעיקר לנוכח הצורך בשימוש יציב בבנקים למען בניית מסילות ברזל. לצד זאת, עלייתו של מגזר הבנקאות במונחים של ריכוז וחלוקת ההון היה משמעותי וכלל החשבונות השוטפים בבנקים גדל מ-350 מיליון רובל בשנת 1861 ל-2,753 מיליון רובל בשנת 1873. תעשיית המזון הורכבה בעיקר מחברות בישול וייצור סוכר בקנה מידה קטן עם הון כניסה ממוצע של פחות מ-1,000 רובל. בתוך תעשיית הטקסטיל שחלקה בחלוקה הכלכלית היווה 39% מכלל התאגידים במוסקבה, עלתה בערכה בעוד התחילה ההתפתחות התעשייתית לשנות את הסביבה העסקית בעיר. מפעלי טקסטיל דרשו סכום גדול של עובדי מפעלים, שניתן היה להשיג רק מהאזורים הכפריים עם סיום מגבלות תנועה שקבע הקיסר אלכסנדר השני במסגרת רפורמת האמנציפציה לצמיתים בשנת 1861[17].
מפת האימפריה הרוסית משנת 1882. שטחים שנכבשו בתקופת שלטונו של אלכסנדר השני מודגשים בירוק כהה.דיוקן משנת 1874 המציג את אלכסנדר השני, קיסר רוסיה ונאסר א-דין שאה קאג'אר מפרס הקאג'ארית רכובים על סוסים לבנים בעת ביקורו של השאה הפרסי ברוסיה.
ההתפשטות הרוסית לתוך סיביר נעצרה לנוכח מעורבות סינית במקום עוד במהלך המאה ה-17. אלכסנדר השני ראה את חולשתה של האימפריה הסינית בעוד הייתה במלחמה עם מדינות המערב (במסגרת מלחמת האופיום השנייה) ובתוך מלחמת אזרחים (מרד טאיפינג) והכריח את הממשל הסיני הקיסרי בבייג'ינג לחתום על חוזים מחלישים שכללו העברת שטחים בעזרת איום של מעורבות רוסית צבאית בסין. בשנת 1858 הביא האולטימטום הרוסי את הממשל הסיני לחתום על חוזה אייגון אשר העביר את כל צפון חבל מנצ'וריה לשליטה רוסית וקבע את הגבול הרוסי-סיני להיות על גבי נהר האמור[18]. צרפת ובריטניה הציעו לרוסיה להתערב ישירות במלחמת האופיום השנייה נגד סין במטרה להחליש את מעמדה של סין. עקב הדם הרע בין המעצמות שנבע ממלחמת קרים, אלכסנדר השני סירב בתוקף לשיתוף פעולה עם בריטניה וצרפת. למרות זאת, אלכסנדר הסכים להשתתף בברית הרתעה נגד סין שנקבעה לפי הסכם בייג'ינג (1860) אשר כללה את רוסיה, צרפת, בריטניה וארצות הברית. עם העברת חיילים רוסים על עבר הגבול הסיני, האימפריה הרוסית הביאה את סין להסכים להעברת שטחים נוספת שהעבירה לידי רוסיה את כל החוף של ים יפן ואת כל מנצ'וריה החיצונית (העברת השטחים הביאה להסדר הגבול המודרני בין רוסיה לסין). מהלכים פוליטיים אלו אל מול סין הובילו לתחילת עליית ההשפעה הרוסית בתוך סין שהייתה רבת חשיבות על ההיסטוריה הסינית במשך מאה השנים הבאות וכמעט הביאה לסיפוח כל מנצ'וריה לתוך רוסיה אילולא מלחמת רוסיה–יפן בתחילת המאה ה-20[19].
מאז שלטון יקטרינה השנייה רוסיה החלה ביישוב קולוניאלי של אמריקה הצפונית מעבר למצר ברינג והקימה את מושבת אמריקה הרוסית (אלסקה לימים). במהלך מלחמת קרים רוסיה נכנסה למשבר כלכלי ממנו לא הצליחה להתאושש במשך יותר מעשור והעליונות של הצי המלכותי הבריטי הוכיחה את חולשתה של רוסיה להגן על מושבתה האמריקאית בנוסף על העובדה שקנדה הייתה נכון לאותה העת מושבה בריטית אשר דרכה יכלה גם כן לכבוש את אמריקה הרוסית. אמריקה הרוסית הנפיקה הישגים כלכליים מינוריים ועקב שכלול הסיבות הללו החלו דיונים בממשל הרוסי בנוגע למכירה של המושבה. התומך המרכזי של מכירת המושבה היה אחיו הצעיר של הצאר אלכסנדר השני, קונסטנטין ניקולאייביץ', הנסיך הגדול של רוסיה אשר לבסוף הביא לשכנועו של הצאר לתמוך במכירה. בריטניה הייתה עוד ביחסים רעועים עם רוסיה ולכן לא הייתה מועמדת מרכזית למכירה. לעומתה, ארצות הברית תחת הנשיאאברהם לינקולן הייתה ביחסים חמים עם רוסיה. החלו דיונים בנוגע למכירה עוד בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 אך אלו נבלמו לנוכח מלחמת האזרחים האמריקנית. אלכסנדר יצא במהלך המלחמה בקריאות חריפות נגד הקונפדרציה ותמך באיחוד[20]. לאחר סופה של המלחמה התרחשו במרץ 1867 דיונים בין הנציג האמריקאי ויליאם סיוארד והנציג הרוסי אדוארד דה סטייקל אשר קבעו כי אלסקה תימכר לארצות הברית. לאחר שמשלחת אמריקאית העריכה את שוויה של אמריקה הרוסית ולאחר מספר דיונים נקבע כי אמריקה הרוסית תימכר לרוסיה במחיר 7.2 מיליון דולר בזהב (כ-109,405,714 דולר בשערי 2009)[21].
תחילת ההתפשטות הרוסית לתוך מרכז אסיה החלה בתחילת המאה ה-18 אך רק בתקופת שלטונו של ניקולאי הראשון גררה התנגדות מרכזית לראשונה מטעמה של מעצמה אירופאית. האימפריה הבריטית הייתה בתהליך ממושך של הסדר השלטון על תת-היבשת ההודית ולאחר המרד ההודי הגדול מעמדה של הודו הבריטית כיוקרתית והחשובה במושבותיה של בריטניה הוסדר. ההנהגה הבריטית חששה מעליית השפעתה של האימפריה הרוסית במרכז ודרום אסיה, דבר שעלול היה לערער את אחיזתה בהודו. על כן החל מאבק אימפריאלי בין בריטניה ורוסיה אשר נודע בכינוי "המשחק הגדול". המשחק הגדול סבב בעיקר על ההשפעה של שתי האימפריות על המדינות שחפפו ביניהן, אלו היו ממלכת פרס (תחת שלטון השושלת הקאג'ארית), אמירות אפגניסטן, אמירות בוכרה, ח'אנות קוקנד וח'אנות חיווה, כמו גם מספר מדינות אזוריות קטנות יותר. בתקופת שלטונו, הקיסר אלכסנדר השני דחף לחיזוק העוצמה הרוסית במרכז אסיה. יריבתה הגדולה הראשונה של רוסיה הייתה אמירות קוקנד, שהמאבק אל מולה הביא להכרזת ג'יהאד מוסלמי נגד הכוחות הרוסים.
לאחר כיבושה של קוקנד בשנת 1868 עברה ההתרכזות הרוסית אל סין, אשר בתוכה ממשל שושלת צ'ינג נאבק נגד מרד דונגאן שפרץ במערב האימפריה הסינית. כוחות רוסים דחקו את המרידה ממערב וסיפחו את כל השטחים המהווים כיום את מזרח קזחסטן מהגבול עם סין ועד לימת בלחש. צבא האימפריה הרוסית דחק את האמיר של בוכרה להיכנס להסכם עם האימפריה הרוסית שהפך אותה למדינת חסות רוסית. בהמשך ב-1873 הוצאה לפועל פלישה רוסית לכיבוש העיר חיווה שלאחריו הפכה ח'אנות חיווה למדינת חסות רוסית גם היא. נגד רצונו של שיר עלי ח'אן, אמיר אפגניסטן, אלכסנדר השני הטיל אמצעי הרתעה צבאיים להעביר פקידים רוסים רשמיים לתוך אמירות אפגניסטן. בתגובה דרשה בריטניה רשות מעבר של פקידים בריטיים גם כן לתוך אפגניסטן. כאשר האמיר האפגני לא נענה לדרישה הבריטית פרצה המלחמה האנגלו-אפגנית השנייה שהביאה את אפגניסטן להפוך למדינת חסות בריטית ולמינויו של עבד א-רחמן ח'אן, אמיר אפגניסטן, אשר פעל לייצב את יחסיה של אפגניסטן בין שתי האימפריות. במטרה לייצב את פרס הקאג'ארית, נאסר א-דין, שאה פרס הקאג'ארית, הביא לחיזוק היחסים עם שתי האימפריות במטרה לשמר את ריבונותה של פרס הקאג'ארית תוך כדי ששתי האימפריות נאבקו ביניהן על סמכויות ההשפעה[22][23].
לנוכח היחלשותה של האימפריה העות'מאנית פרצה תסיסה אזרחית ממושכת בחבל הבלקן אשר סבבה בעיקר אודות הדרישות הלאומיות של העמים בתוך האימפריה והיריבות בין הנוצרים למוסלמים בתוכה. כאשר פרץ מרד אפריל בבולגריה העות'מאנית בשנת 1876, הממשלה העות'מאנית, במקום להפיל את המרד בכוח צבאי בצורה קונבנציונלית כפי שנעשה במרידות קודמים, הורתה על שליחת צבא שבזז, טבח, שרף והשמיד דרך בולגריה וביצע מרחץ דמים באוכלוסייה האזרחית. ברחבי העולם התרכזו עיתונים רבים במעשי הזוועות נגד האוכלוסייה הבולגרית באימפריה העות'מאנית ומדינות דוגמת בריטניה יצאו בהצהרות רשמיות של נזיפה בפעילות הרשויות העות'מאניות. במצב זה, כאשר שום מדינה מערבית לא מביעה תמיכה באימפריה העות'מאנית, האימפריה הרוסית התערבה, ביודעין כי ברית בריטית-צרפתית-עות'מאנית לא תהיה אפשרית כפי שהתרחש בפעם הקודמת במלחמת קרים[25].
במסגרת המלחמה מספר מדינות בלקניות צידדו עם רוסיה בהן ממלכת רומניה, נסיכות סרביה ונסיכות מונטנגרו. אלכסנדר השני היה מעורב בצורה עמוקה בקבלת ההחלטות ובהנהגה הכללית של הצד הרוסי במלחמה. בנו, יורש העצר אלכסנדר אלכסנדרורוביץ', הצארביץ' של רוסיה, נשלח לפקד ישירות על חלק נרחב מהמערכה בבלקן[26]. במהלך המצור על פלבן (יולי עד דצמבר 1877) של כוחות הברית הרוסית על העיר פלבן שפתחה את הדרך לתוך בולגריה מצפון, אלכסנדר השני פיקד ישירות על המצור לצידו של קרול הראשון, מלך רומניה שגם כן היה מעורב בשדה הקרב[27]. היות שהקיסר אלכסנדר השני עצמו היה בשדה הקרב, הדבר תרם למורל החיילים הרוסים והרתיע את הכוחות העות'מאנים. בנוסף על כך, הקיסר הרוסי "המשחרר" התקבל בברכה ואהדה אצל תושבי בולגריה שהחשיבו את הגעת הכוחות הרוסים לשחרור לאומי משלטון הצוררות העות'מאני. אלכסנדר השני הוציא מנשר רשמי שקרא לגיוס אזרחים בולגרים ליחידה מיוחדת בשורות הצבא הרוסי; האוֹפֶּלְצֶ'נְצִי.
צבא האימפריה הרוסית נע דרך חבל הדלקן והגיע עד לפרברי בירת האימפריה העות'מאנית, קונסטנטינופול. רק במרחק של מספר קילומטרים מהעירם, חיל הרגלים הרוסי עצר במקומו לנוכח הפניית תותחים מצד אוניות מלחמה בריטיות וצרפתיות שנעו דרך מצרי הבוספורוס בין הים השחור לים השיש (ממוקם בין הבוספורוס והדרדנלים). הממשלות של בריטניה וצרפת הטילו אולטימטום על האימפריה הרוסית שנועד להביא לסיום המלחמה. שתי המעצמות חששו שעם כיבוש קונסטנטינופול, האימפריה העות'מאנית תקרוס ותוקם אימפריה רוסית אדירה שתאיים על כל אירופה. במהלך חוזה סן סטפנו שסיים את המלחמה הוסדרה ריבונותם של מספר מדינות בבלקן שהיו דה פקטו תחת חסות רוסית כך שבעת מלחמה נוספת יכול היה הצבא הרוסי פשוט לנוע דרכם ללא התנגדות ולהגיע עד לשערי קונסטנטינופול. נוסף על כך רוסיה שוחררה מכל הסעיפים המשפילים בחוזה השלום הקודם בסופה של מלחמת קרים וסופחו לידיה שטחים בעבר הקווקז.
חוזה סן סטפנו הפך את רוסיה לשליטה בלתי-מעורערת בחבל הבלקן ורק ממלכת יוון, אלבניה העות'מאנית ובוסניה (שהייתה תחת חסות אוסטרו-הונגרית) נותרו מחוץ למעגל ההשפעה שלה. בתגובה, ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, בנג'מין דיזראלי, השתמש במאבקי חלוקת המושבות באפריקה בין מעצמות אירופאיות שונות במטרה ללחוץ על אוטו פון ביסמרק לוציא לפועל את קונגרס ברלין, ועידה בין סדרת מעצמות אירופאיות שמטרתה הייתה להסדיר מחדש אזורי השפעה באירופה במטרה להסדיר יציבות השפעה בין המעצמות כמו גם לחלק את יבשת אפריקה בין מושבות אירופאיות בצורה שתמנע מאבקים עתידיים. האימפריה הרוסית, שבפועל הייתה מרוצה מהישגיה הצבאיים, נדחפה להשתתף בקונגרס במטרה להשתתף בסדר הכוחות האירופאי החדש. המטרה הראשית של רוסיה, שיוצגה בידי הנסיך אלכסנדר גורצ'קוב, הייתה לפתור את המחלוקת עם אוסטרו-הונגריה בנוגע לחלוקת ההשפעה. בפועל רוסיה יצאה מקונגרס עם הגב לקיר, כאשר הוסדרו מחדש הגבולות של הבלקן בצורה שייצבה את ההשפעה העות'מאנית לעומת ההשפעה הרוסית. בולגריה הפכה למדינת חסות עות'מאנית ונחצתה לשניים בשטחה. ליוון (בת ברית בריטית) הועברו שטחים על חשבון האימפריה העות'מאנית אך ריבונותן של מונטנגרו, סרביה ורומניה נותרו על כינן. מצב זה של היחלשות בהמשך לקונגרס הוביל את הקיסר אלכסנדר לראות את הפעולה כבגידה של בעלות הברית אוסטרו-הונגריה וגרמניה, מה שהוביל את רוסיה לצאת מברית שלושת הקיסרים.
במהלך הקונגרס הוצע לרוסיה תחילה להשתתף בחלוקת המושבות באפריקה (ראו המרוץ לאפריקה) ובהמשך הוצעה גם הכרה בהקמת מושבה רוסית בחציו המזרחי של האי גינאה החדשה (החצי המערבי היה נתון לשליטת איי הודו המזרחיים ההולנדיים, מושבה של האימפריה ההולנדית). בדומה למצב באלסקה, אלכסנדר לא ראה חשיבות כלכלית בגינאה החדשה וביחד עם המשאבים הנדרשים כדי לשמור על מושבה שכזאת לא ראה ערך בהקמת מושבות בתוך האוקיינוס השקט. למרות ראיית המצב של הממשלה הרוסית, תנועה פרטית של קוזאקים הרפתקנים בראשות ניקולאי אשינוב יצאה לכיבוש וסיפוח שטחים בקרן אפריקה במטרה להפוכם למושבה רוסית. אשינוב ומיליציית הקוזאקים התיישבו באזור ג'יבוטי, אשר באותה העת כבר הוכרה תחת ריבונות צרפתית. על כן אשינוב גורש בידי הרשויות הצרפתיות חזרה לרוסיה, איפה שאלכסנדר השני הביא לגירושו לגלות בסיביר. אלכסנדר השני התנגד להצעותיו הממושכות של אשינוב לשרתו במטרה לספח שטחים באפריקה ולהפוכם למושבות רשמיות תחת ריבונות האימפריה הרוסית וכך גם יורשו אלכסנדר השלישי[28].
רצח הצאר
אופוזיציה לשלטון
למרות הרפורמות שהנהיג, שעוררו את חמת האצולה, נחשב הצאר מתון מדי בעיני הליברלים והרדיקאלים, ועורר התנגדות עזה בקרב חוגי האינטליגנציה, שדוכאה על ידיו. לאורך שלטונו התרחבה ההתמרמרות העממית הכוללת כלפי השלטון. בשנים הראשונות לתקופת שלטונו של אלכסנדר השני הייתה דרישה מסוימת מצד חוגים ליברלים בקרב האצולה לממשלה ייצוגית ברמה הלאומית - לא לשלטון פרלמנטרי מלא, ולא זכות בחירה דמוקרטית, אלא אספה מייעצת בה יוכל הציבור לדון בסוגיות ואשר יכולה לשים בפני הקיסר לפחות את דעותיו של החלק המושכל בעם הרוסי. הצאר והביורוקרטים שלו סירבו לשקול זאת, יותר מכל מכיוון שהם ראו ברפורמה החוקתית מדרון חלקלק שיוביל להתפוררות המדינה והאימפריה ולמלחמה מעמדית בין בעלי קרקעות לאיכרים. עקרון האוטוקרטיה חייב היה להישאר מקודש; כזו הייתה ההשקפה לא רק של ביורוקרטים, אלא גם של מדינאים והוגי דעות כמו ניקולאי מליוטין ויורי סמארין, שניהם הניחו את תקוותם לרפורמות שלא יפגעו בסמכויות הצאר. עמדתם הייתה כי אסור לריבון להיות "קשור בזרועותיו" וכך למנוע ממנו לממש את "התוכניות שהיו לטובת האומה". בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19 יצאה החלטה ממשלתית אשר שללה מרוסיה את האפשרות לחינוך פוליטי ציבורי כמו שהיה קיים, למשל, בממלכת פרוסיה באותה העת, והיא שללה מהממשלה אפשרות גיוס עתידי של רבים לתפקידים מדיניים.
במהלך שנות ה-60 האופוזיציה הליברלית התרכזה בעיקר בקבוצות בדלנים, שרוסקו באירועים כגון מרד ינואר בפולין הקונגרסאית. בשנות ה-70 של המאה ה-19 התחדשה הפעילות המהפכנית. מרכזה היה הנוער באוניברסיטאות, שהושפע יותר ויותר ממגוון רעיונות סוציאליסטים שמקורם במרכז אירופה. צעירים אלה ראו באיכרים את הפוטנציאל העיקרי לפעילות מהפכנית. בשנים 1873–1874 מאות בני הנוער, כולל נשים, "הלכו לעם", פלשו לאזור הכפרי וביקשו לעורר את האיכרים בנאומיהם. האיכרים ברובם לא מצאו אכפתיות באידאולוגיה המהפכנית והמשטרה עצרה את המהפכנים הצעירים. חלקם נידונו למאסר, ומאות גורשו לגלות במחוזות נידחים או בסיביר. התברר כי לא ניתן לצפות להתקדמות מפעילות מהפכנית גלויה ועל כן פנו רוב המהפכנים אל פעילות קונספרטיבית. בשנת 1876 נוסד ארגון פוליטי חדש שקיבל את הכינוי זמליה אי ווליה ("ארץ וחופש"). כמה מחבריו העדיפו חיסול של פקידים בולטים בתגובה בגין התעללות בחבריהם וגם כאמצעי ללחוץ על הממשלה כדי ללחוץ על הצאר לחלץ חירויות פוליטיות מהמערב. הניסיון גם הראה להם שבשונה מהאיכרים, העובדים בערי התעשייה החדשות הציעו קהל מבטיח יותר[29].
סיעה זו נפגשה בהתנגדות על ידי אחרים במפלגה ששללו את מבצעי ההתנקשות, המשיכו לשים לב יותר לאיכרים מאשר לעובדים והיו אדישים בכל הנוגע להשגת חירויות פוליטיות ליברליות ובעיקר פעלו לחלוקת סמכויות האוטוקרט. בשנת 1879 המפלגה התפצלה ובתוך הפלג הקיצוני שלה קמה תנועה מהפכנית בשם "נרודניה ווליה" (בתרגום חופשי: "רצון העם")[30]. השלטון עצר ושפט מאות סטודנטים, והדבר הביא לתגובה של טרור. וניסיונות התנקשות אחדים שנכשלו. היו מספר ניסיונות להתנקש באלכסנדר השני בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19. מהניסיון הראשון ב-4 באפריל נחלץ בנס. על מנת להנציח את הצלתו בנס, נבנו מספר כנסיות ברחבי רוסיה. גם נציגי הקהילה היהודית הביעו את שמחתם וכתבו לכבוד האירוע תפילה מיוחדת[31].
ההתנקשות בחיי אלכסנדר
ב-13 במרץ 1881 היה הקיסר אלכסנדר השני בדרכו מאקדמיית הרכיבה בזירת מייקל אל ארמון החורף בסנקט פטרבורג. קהל של תושבי העיר עמד על המדרכות בצדי הכביש לצפות בשיירה הקיסרית. בשעה 14:15 בצהריים, בעת עברה השיירה ליד המהפכן ניקולאי ריסאקוב (חבר הנרודניה ווליה), זרק האחרון פצצה לעבר הכרכרה הקיסרית. אחד מבין הקוזאקים שרכבו לצד הכרכרה נפצע אנושות ונפטר מפצעיו בהמשך היום. מספר עוברי אורח נוספים נפגעו מהפיצוץ. הודות להיות הכרכרה חסינה בפני יריות רק חלק ממנה התפרק מהפיצוץ והצאר אלכסנדר השני יצא ללא פגע. ריסאקוב נתפס בידי אנשי הז'נדרמריה והצאר דרש לראותו לפני שימשיך לפי התוכנית המקורית לנוע לארמון החורף. אלכסנדר השני היה מוכן להמשיך בנסיעה כאשר התקרב מאחוריו מהפכן נוסף ממוצא פולני, איגנצי הרינייוצקי, עם פצצה בידיו. במרחק של מספר מטרים בלבד זרק איגנצי את הפצצה לעבר רגליו של אלכסנדר השני והפצצה העיפה את שניהם. רגליו של אלכסנדר התנפצו מתחת לברך והוא נפצע באורח חמור גם בבטנו ופניו. לפי הפרוטוקול של הסובבים אותו, אלכסנדר השני קרא במילותיו האחרונות לעוזריו לקחת אותו אל הארמון, שם ימות. אלכסנדר השני מת מפצעיו החריפים בארמון החורף, לצד בני משפחתו, בשעה 15:30. רופאו האישי סרגיי בוטקין, קבע כי לא ניתן להציל אותו.
במקום הירצחו נבנתה קתדרלת "כנסיית הדם השפוך"[32]. אלכסנדר השני תמך וסייע בהקמת העיר הפיניתהנקו. פסלו הוצב במקומות אחדים, בהם בחזית כנסיית "ישו הגואל" במוסקבה, בסופיה כאות הוקרה לשחרור בולגריה משלטון האימפריה העות'מאנית, ובכיכר הסנאט בהלסינקי. מספר שבועות קודם לכן הסכים אלכסנדר השני להמלצתו של שר הפנים מיכאיל לוריס מליקוב לרפורמה פוליטית, שנועדה ליצור אספה מחוקקת מוגבלת, אך ארבעה ימים לפני שעמד להציג את הרפורמה בקבינט שלו, הוא נרצח[33]. היה זה רק לאחר ההתנקשות בחייו של אלכסנדר השני שהתגלתה תוכניתו לרפורמה פוליטית[34]. ההתנקשות באלכסנדר השני ב-1 במרץ 1881 הייתה מגדולי הניצחונות של התנועות המהפכניות האנטי-מלוכניות. לאחר מותו ירש את מקומו בנו, אלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה. הקיסר החדש האשים את המדיניות הליברלית של אביו כגורם המרכזי להתנקשות בחייו ועבר לגבש מחדש את סמכות הצאר לכדי אוטוקרטיה מוחלטת.
יחסו ליהודים
תפילה עברית לשלום מלכות הצאר אלכסנדר השני ובני משפחתו.
תחת שלטונו של ניקולאי הראשון, אביו של אלכסנדר השני, סבלו קהילת יהודי רוסיה מפני 600 גזירות שנועדו להמיר אותם תרבותית להיות רוסים. כמו כן, הושתו רדיפות דת רבות על יהודי רוסיה[35]. ליהודי רוסיה הותר להתגורר רק ב"תחום המושב", ונאסר עליהם להיות בעלי אדמות והושמו עליהם מגבלות על תנועה ופעילות, מגבלות שלא הוסרו בימי אלכסנדר השני. עם זאת, אלכסנדר הביא לסיום המס המיוחד על יהודים והתיר ליהודים שסיימו לימודים תיכוניים לחיות מחוץ לתחומי המושב ולשרת בתפקידים מנהליים. בתוך זמן קצר מאז רפורמות אלו אלפי יהודים עברו להתגורר בסנקט פטרבורג, מוסקבה וערים גדולות אחרות. אלכסנדר הביא לסיום הגיוס של ילדים יהודים בני מתחת לגיל 12 לצבא הרוסי. אלכסנדר פעל בצורה הפוכה מקודמיו וטען כי חיבור האוכלוסייה היהודית עם חיי החברה הרוסית יתרמו להמרה התרבותית שלהם בצורה עדיפה על כפייה[36]. העיתונות האנטישמית בקייב ובאודסה רמזה שהיהודים הם אלו שרצחו את הצאר, הופצו כרוזים רבים ותועמלנים הטיפו לממשלה להכות ביהודים על שרצחו את "הצאר הגואל", משחרר הצמיתים. בעקבות אירועים אלה פרצו מאורעות "הסופות בנגב", הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הצארית הרוסית.
בשנת 1880, לאחר מות אשתו הראשונה, התחתן אלכסנדר השני עם המאהבת שלו, הדוכסית יקטרינה דולגורוקובה. היא ילדה לצאר אלכסנדר השני 4 ילדים. כולם נולדו לפני הנישואין הרשמיים בין בני הזוג, אך לאחר הנישואין הוכרו באופן רשמי על ידי הצאר.
הנישואין של הצאר לדוכסית דולגורוקובה היו נישואים מורגנטיים, לכן הילדים מנישואין אלו לא יכלו לקבל את התואר "הדוכס (או הדוכסית) הגדול". הילדים של הצאר והדוכסית דולגורוקובה נשאו שם משפחה "יורייבסקי", שם שהומצא להם על ידי הצאר.
^בהמשך המלחמה הצטרפה גם ממלכת סרדיניה אל הברית האנטי-רוסית במטרה לחזק את מעמדה הבינלאומי ויחסיה עם צרפת ובריטניה בנוגע לאיחוד איטליה אם כי היה לכוחות הסרדינים חלק מינורי יחסית במלחמה.
^נועה ניקאנן, אשכולות תעשייתיים באימפריה הרוסית 1860–1913 (Industrial Clusters in the Russian Empire 1860 - 1913), ייבסקילה, פינלנד: אוניברסיטת יובסקילה, 2015, עמ' 27 (באנגלית)
^נועה ניקאנן, אשכולות תעשייתיים באימפריה הרוסית 1860–1913 (Industrial Clusters in the Russian Empire 1860 - 1913), יובסקילה, פינלנד: אוניברסיטת יובסקילה, 2015, עמ' 29 (באנגלית)
^תאריך ההתנקשות בחיי הצאר אלכסנדר השני נבדל בהתחשב בלוח השנה. לפי הלוח היוליאני ששומש ברוסיה בעת נרצח; ההתנקשות אירעה ב-1 במרץ 1881 ואילו לפי הלוח הגרגוריאני הנהוג היום; ההתנקשות אירעה ב-13 במרץ 1881.
Gaudi beralih ke halaman ini. Untuk kegunaan lain, lihat Gaudi (disambiguasi). Nama ini menggunakan cara penamaan Spanyol: nama keluarga pertama atau paternalnya adalah Gaudí dan nama keluarga kedua atau maternalnya adalah Cornet. Antoni GaudíGaudí tahun 1878, oleh Pau AudouardLahir(1852-06-25)25 Juni 1852Reus, Catalonia, Spanyol[1][2]Meninggal10 Juni 1926(1926-06-10) (umur 73)Barcelona, Catalunya, SpanyolKebangsaanSpanyolPekerjaanArsitekGedungSagrada Família, Ca...
20th and 21st century history of Italy Part of a series on the History of Italy Early Prehistoric Italy Nuragic civilization (18th–3rd c. BC) Etruscan civilization (12th–6th c. BC) Magna Graecia (8th–3rd c. BC) Ancient Rome Kingdom (753 BC–509 BC) Republic (509 BC–27 BC) Roman expansion in Italy Roman Italy Populares and Optimates Empire (27 BC–286 AD) Western Empire (286 AD–476 AD) Praetorian prefecture of Italy Romano-Barbarian Kingdoms Odoacer's 47...
Artikel ini sebatang kara, artinya tidak ada artikel lain yang memiliki pranala balik ke halaman ini.Bantulah menambah pranala ke artikel ini dari artikel yang berhubungan atau coba peralatan pencari pranala.Tag ini diberikan pada Januari 2023. SDN 001 Batu AjiInformasiJenisSekolah NegeriAlamatLokasiTaman Jaya Asri, Batam, Kepri, IndonesiaMoto SDN 001 Batu Aji, merupakan salah satu Sekolah Menengah Dasar Negeri yang ada di Provinsi Kepulauan Riau, yang beralamat di Taman Jaya Asri - Bat...
1999 studio album by Pips, Chips & VideoclipsBogStudio album by Pips, Chips & VideoclipsReleased2 November 1999RecordedJune–October 1999GenreAlternative rockLanguageCroatianLabelDan, mrakProducerDenykenPips, Chips & Videoclips chronology Fred Astaire(1997) Bog(1999) Drveće i rijeke(2003) Singles from Bog NarkoReleased: March 2003 Motorcycle BoyReleased: May 2001 Bog ('God') is the fourth studio album by the Croatian alternative rock band Pips, Chips & Videoclips, r...
NASA uncrewed spaceflight program for the Lunar Gateway space station Part of a series on theUnited States space program NASAU.S. Space Force Human spaceflight programs Mercury Gemini Apollo Skylab Space Shuttle Shuttle–Mir International Space Station Commercial Crew Constellation Artemis Lunar Gateway Robotic spaceflight programs CRS Explorers GLS Large Strategic Lunar Orbiter Lunar Precursor Mariner Mars Exploration New Millennium Pioneer Planetary Missions Discovery New Frontiers Solar S...
Pour les articles homonymes, voir Upper Peninsula. La péninsule supérieure du Michigan (Upper Peninsula en anglais) est en jaune sur la carte. Les chutes Tahquamenon. Montagnes du porc-épic. La Péninsule supérieure du Michigan (en anglais : Upper Peninsula of Michigan), ou Michigan supérieur (Upper Michigan), est l'une des deux grandes péninsules qui composent l'État du Michigan aux États-Unis (l'autre est la péninsule inférieure à laquelle elle est reliée depuis 1957 par l...
Koordinat: 8°07′36″S 115°20′31″E / 8.126560°S 115.342039°E / -8.126560; 115.342039 TejakulaDesaPemandian di Tejakula sekitar tahun 1920-1921Negara IndonesiaProvinsiBaliKabupatenBulelengKecamatanTejakulaKode pos81173Kode Kemendagri51.08.09.2006 Luas13,96 km²[1]Jumlah penduduk11.623 jiwa (2010)[2]Kepadatan599 jiwa/km²(2010)Jumlah RT1 Desa Adat[1]Jumlah RW10 Banjar/Dusun[1] Tejakula adalah sebuah desa di kecamatan Tejakul...
2010 British Grand Prix Race 10 of 19 in the 2010 Formula One World Championship← Previous raceNext race → Silverstone CircuitRace detailsDate 11 July 2010Official name 2010 Formula 1 Santander British Grand Prix[1]Location Silverstone Circuit, Northamptonshire and Buckinghamshire, EnglandCourse Permanent racing facilityCourse length 5.901[2] km (3.667 miles)Distance 52 laps, 306.747 km (190.604 miles)Weather Mainly sunnyPole positionDriver Sebastian V...
Academic publisher Springer NatureCompany typePrivately held Kommanditgesellschaft auf Aktien with an Aktiengesellschaft as general partnerIndustryPublishingFounded2015; 9 years ago (2015)HeadquartersLondon (global) Berlin (corporate) New York City (sales)Area servedWorldwideKey peopleFrank Vrancken Peeters (CEO)RevenueUS$ 2.1 billion (2022)OwnersHoltzbrinck Publishing Group (53%)BC Partners (47%)Number of employees10,000 (2019)Websitewww.springernature.comFootnote...
Los Angeles Metro Rail station Sierra Madre Villa Sierra Madre Villa station platformGeneral informationLocation149 North HalsteadPasadena, CaliforniaCoordinates34°08′52″N 118°04′53″W / 34.1478°N 118.0813°W / 34.1478; -118.0813Owned byLos Angeles County Metropolitan Transportation AuthorityPlatforms1 island platformTracks2ConnectionsFoothill TransitLos Angeles Metro BusPasadena TransitConstructionStructure typeFreeway median, at-gradeParking965 spaces&...
Provinsi AlessandriaProvinsiMap highlighting the location of the province of Alessandria in ItalyNegara ItaliaRegion PiedmontIbukotaAlessandriaComuni190Pemerintahan • PresidenPaolo FilippiLuas • Total3.560 km2 (1,370 sq mi)Populasi (2005) • Total429.080 • Kepadatan120/km2 (310/sq mi)Zona waktuUTC+1 (CET) • Musim panas (DST)UTC+2 (CEST)Kode pos15010-15013, 15015-15018, 15020-15036, 15038-15046, 15048-1505...
Бахытжан Амангалиевна Торегожина Дата рождения 23 марта 1962(1962-03-23)[1] (62 года) Род деятельности правозащитница Награды и премии Международная женская премия за отвагу (2023) Медиафайлы на Викискладе Бахытжан Амангалиевна Торегожина (каз. Бақытжан Аманғалиқызы Т...
This article is about the Bangladeshi folk art researcher. For the Bangladeshi politician, see Tofail Ahmed (politician). This article relies largely or entirely on a single source. Relevant discussion may be found on the talk page. Please help improve this article by introducing citations to additional sources.Find sources: Tofail Ahmed – news · newspapers · books · scholar · JSTOR (November 2019) Tofail AhmedBorn(1919-02-22)22 February 1919Lakshmipur...
Sporting event delegationThailand at theYouth OlympicsIOC codeTHANOCNational Olympic Committee of ThailandWebsitewww.olympicthai.or.th (in Thai and English)MedalsRanked 15th Gold 11 Silver 11 Bronze 5 Total 27 Summer appearances201020142018Winter appearances20202024 Thailand first participated at the Youth Olympic Games in 2010, and has sent athletes to compete in every Summer Youth Olympic Games since then. Medal tables See also: All-time Youth Olympic Games medal table Medals by Summer...
Artikel ini sebatang kara, artinya tidak ada artikel lain yang memiliki pranala balik ke halaman ini.Bantulah menambah pranala ke artikel ini dari artikel yang berhubungan atau coba peralatan pencari pranala.Tag ini diberikan pada November 2022. Clément Chantôme Informasi pribadiTanggal lahir 11 September 1987 (umur 36)Tempat lahir Sens, PrancisTinggi 1,79 m (5 ft 10+1⁄2 in)Posisi bermain GelandangInformasi klubKlub saat ini Paris Saint-GermainNomor 20Karier junior...
Italian medieval silver coin For other uses, see Soldo (surname). A soldo of the Patriarchate of Aquileia issued during the reign of Louis of Teck (1412–1420). The soldo was an Italian medieval silver coin, issued for the first time in the late 12th century at Milan by Emperor Henry VI.[1] The name derives from the late Roman coin solidus.[2] History Copper 2 soldos 1867, Papal States See also: History of coins in Italy It quickly became widespread in Italy, where it was coi...
T&T Pro League 2019-2020 Généralités Sport Football Organisateur(s) TTFA Édition 46e Lieu(x) Trinité-et-Tobago Date du 13 décembre 2019au 19 mars 2020 Participants 11 équipes Matchs joués 94 Hiérarchie Hiérarchie 1er échelon Palmarès Tenant du titre W Connection FC Vainqueur Defence Force FC Buts 284 Meilleur(s) buteur(s) Shaqkeem Joseph (11) Navigation Édition précédente Édition suivante modifier La saison 2019-2020 du Championnat de Trinité-et-Tobago de football e...
Australian Army officer (1922–2012) For the Australian civil engineer, see Alan M. Stretton. Alan Bishop StrettonBorn(1922-09-30)30 September 1922Melbourne, VictoriaDied26 October 2012(2012-10-26) (aged 90)Batemans Bay, New South WalesAllegianceAustraliaService/branchAustralian ArmyYears of service1940–1978RankMajor GeneralCommands2nd Battalion, Royal Australian Regiment (1961–63)Battles/warsSecond World WarKorean WarVietnam WarAwardsOfficer of the Order of AustraliaCommander ...
.jpg)
_detail.jpg)
.jpg)
