המטבח המצרי מורכב מהמסורות הקולינריות המקומיות של מצרים. במטבח המצרי עושים שימוש רחב בפירות וירקות, בשל היבול העשיר והאיכותי המופק בעמק הנילוס והדלתה שלו. הבשר פחות בשימוש במטבח המצרי לעומת המטבחים האחרים של צפון אפריקה והלבנט.
ההיסטוריה של המטבח המצרי מתחילה במצרים העתיקה. בחפירות ארכאולוגיות נמצא כי שכר הפועלים של הפירמידה הגדולה של גיזה שולם בלחם, בירה ובצלים, כנראה הדיאטה האופיינית באותה התקופה. בדיקת השיניים של המומיות של אותם פועלים גילתה כי הלחם היה לעיס וגס, עם זאת מזין, בדומה ללחם במצרים המודרנית; כיכרות יבשים שנתגלו בקברים איששו הנחה זו ובנוסף הצביעו על שימוש בחיטת הבר (emmer wheat). אף על פי שהבירה יצאה מכלל שימוש במצרים מאז הכיבוש המוסלמי ב-654 לספירה, הבצל נשאר מרכיב מרכזי בתזונה המצרית. קטניות הוו גם הן מקור ראשי לחלבון עבור האוכלוסייה הרחבה במצרים, וכך נשאר עד ימינו.
כיוון שהבשר היה מצרך יקר, התפתחו במטבח המצרי מאכלי ירקות רבים כתחליף, לכן הוא מתאים במיוחד לצמחונים. על אף שהמזון באלכסנדריה וחופי מצרים מכיל הרבה דגים ופירות ים, ברוב חלקי המדינה המטבח מתבסס על מזון שגדל על הקרקע.
מאכלים
פול מדמס, מוגש עם ביצהמרק מלוח'יהאום עלי, קינוח מצרי מסורתי
הלחם הוא הבסיס של הבישול המצרי; הוא מוגש כמעט בכל ארוחה; ארוחה של מעמד הפועלים או באזורים הכפריים במצרים יכולה להכיל לא יותר מלחם וקטניות. הלחם המקומי הוא פיתה עשירה ומלאת גלוטן ונקרא עיְש מצרי או עיְש בלאדי (בערבית מצרית: عيش). המילה "עיש" באה מן השורש הערבי ע.א.ש, שמשמעותו "לחיות", ומרמזת על מרכזיות הלחם בחיים במצרים. במצרים המודרנית הממשלה מסבסדת את הלחם כדי להבטיח את תזונתם של התושבים העניים.
רוב המצרים רואים בפול מדמס (מחית פולי פול) כמזון הלאומי שלהם. הטעמיה או הפלאפל (בערבית: طعمية – فلافل) גם הם עשויים מפול, בעוד שבשאר העולם הערבי מכינים אותם מגרגרי חומוס.
במצרים העתיקה, השתמשו רבות בשום ובבצל בבישול היומיומי. כיום משתמשים בשום כתוש טרי עם עשבי תיבול נוספים לתיבול סלט עגבניות חריף ולמילוי חצילים. את השום המטוגן עם הכוסברה מוסיפים למלוח'יה (בערבית: ملوخية) - מרק ירוק העשוי מעלים של צמח בשם זה.
לקושארי (בערבית: كشري) - תבשיל של עדשים חומות, מקרוני, אורז, גרגירי חומוס ורוטב עגבניות חריף, מוסיפים בצלים מטוגנים.
מאכלים נפוצים נוספים הם הקבב והקופתא (בערבית: كباب وكفتة), בשר כבש, בדרך כלל, חתוך וקצוץ וצלוי על גריל פחמים. המצרים מפורסמים במילוי ירקות כמו פלפל ירוק, חצילים, קישואים ועגבניות באורז מתובל. המאכל נקרא מחשי (בערבית محشي, ממולא), ומציין גם את עלי הגפן הממולאים - מחשי ורק ענב (בערבית: محشي ورق عنب) ואת הכרוב הממולא - מחשי כרנב (בערבית: محشي كرنب).
השווארמה (בערבית: شاورمة) הנפוצה יותר בשאר חלקי הלבנט נמכרת גם היא במצרים ומוגשת ככריך של בשר או עוף צלויים בפיתה עם רוטב טחינה.
דקה (מטבל) או: דואה היא תערובת של שומשום, זרעי כוסברה, ובוטנים. כל רכיב עובר קליה נפרדת, התערובת נטחנת (במקור נכתשת ומכאן השם דואה), דואה על לחם נחשבת למאכל עניים.
בתקופת הרמדאן, המצרים משקיעים תשומת לב רבה לעושר המאכלים ולגוונם, זאת מפני שהמשפחה כולה מתאספת סביב שולחן האוכל מיד אחרי השקיעה. ניתן למצוא ברמאדן קינוחים ייחודיים כמו כנאפה ואטאיף (בערבית: كنافة وقطايف). מצרים רבים מכינים שולחן מיוחד לעניים או עוברי האורח, בדרך כלל באוהלים ברחוב הנקראים מאידת אל רחמן (בערבית: مائدة الرحمن, שולחן האלוהים).
אום עלי (בערבית מצרית: أم على) הוא קינוח מסורתי הנחשב לקינוח לאומי של מצרים.[1] קינוח נוסף הוא פטיר משלתת.
.jpg)
