PROFILPELAJAR.COM

הלכות מלחמה
(מקורות עיקריים)
	כיבוש יריחו בידי יהושע בן נון, ציור מהמאה ה-15 מאת Jean Fouquet
מקרא	ספר דברים, פרק כ'
משנה	מסכת סוטה, פרק ח'
תלמוד בבלי	מסכת סוטה, דף מ"ב, עמוד א'-דף מ"ד, עמוד ב'
תלמוד ירושלמי	מסכת סוטה, פרק ח'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו'-פרק ז'
ספרי מניין המצוות	ספר החינוך, פרשת שופטים, מצוות תקכד–תקכט

אין לבלבל ערך זה עם הערך "דיני מלחמה".

אין לבלבל ערך זה עם הערך "הלכות צבא".

הלכות מלחמה הוא התחום ההלכתי שעוסק בהתנהגות הראויה בשעת מלחמה, בהלכות ייחודיות לצבא, החל במי מחויב לצאת למלחמה, איך להתנהג עם העיר הנכבשת, וכלה בדינים מיוחדים לחיילי הצבא והתנהגותם במלחמה.

בשל אובדן העצמאות היהודית לאחר חורבן בית שני, התמעט העיסוק בהלכות הצבא, ובשל כך היקף הדיונים ההלכתיים בשאלות הצבא הוא מצומצם ביותר, ואף אין מסכת על כך במשנה. גם בתלמוד הדיונים מצומצמים, ומפוזרים במקומות שונים. כך, למשל, לומדת הגמרא בחולין שהותר לבני ישראל בשעת כיבוש הארץ לאכול אפילו קדלי חזיר^[1]. עם הקמת מדינת ישראל התחדש הדיון ההלכתי בנושא, בעיקר במסגרת הרבנות הצבאית של צה"ל.

הקדמה

בתורה מנויות מספר מצוות ייחודיות לתחום הצבאי. רובן מרוכזות בפרשות שופטים וכי תצא, כחלק מנאום המצוות לקראת הכניסה לארץ:

חלק מהן מצוות עשה, שציוותה התורה להשמיד עמים מסוימים כגון: מצוות מחיית שבעת עממין, מצוות מחיית עמלק, ומלחמת שבעת העממים.
יש מצוות שמפרטות את אופייה הראוי של המלחמה: מצוות הקריאה לשלום במלחמה (מלבד עמון ומואב), דיני אשת יפת תואר, ומצוות טהרת המחנה: התקנת שירותים מחוץ למחנה הצבא, והתקנת יתד לכיסוי הצואה.
מצוות נוספות הן מינוי כהן משוח מלחמה לדבר באוזני החיילים לקראת היציאה לקרב, ופירוט הפטורים משירות צבאי, ואיסור על פחד בשעת המלחמה.
חלק מהמצוות הן מצוות כלליות, שמפורטות אגב תיאור המלחמה. איסור בל תשחית, למשל, הוא איסור כללי, אך בתורה הוא נכתב לגבי השחתת עצי מאכל בשעת מצור.
כמו כן, דיני טבילת כלים נאמרו לראשונה לגבי השלל שנלקח במלחמת מדין.

מלחמות הנביאים

בחלק ממלחמות נביאי ישראל מתוארת הקפדה על קיום מצוות התורה. על יהושע מסופר שהקפיד על איסור הלנת תלוי: ”וְאֶת מֶלֶךְ הָעַי תָּלָה עַל הָעֵץ עַד עֵת הָעָרֶב וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּ אֶת נִבְלָתוֹ מִן הָעֵץ וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתָהּ אֶל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (יהושע ח', כ"ט; וראו גם י', כ"ו-כ"ז).

חלק מדיני המלחמה נלמדים ממלחמות המקרא. על דוד מסופר שנזף באנשים שהציעו לחלק את השלל באופן בלתי שוויוני בין החיילים בחזית לבין הנשארים מאחור: ”וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ"” (שמואל א' ל', כ"ב-כ"ד).

סוגי מלחמה

מלחמת מצווה

ערך מורחב – מלחמת מצווה

מלחמת מצווה היא מלחמה שהסיבה שקדמה ליציאתה אינה מחמת ממון וכדומה.

הרמב"ם פוסק שמלך יכול להחליט לצאת למלחמת מצווה ואינו צריך לבקש אישור מבית הדין הגדול בניגוד למלחמת רשות. במלחמת מצווה אין פטור לאף אחד אלא כולם מחויבים.

בניגוד למלחמת הרשות שפטרו 'מי שבנה בית ולא חנכו', 'נטע כרם ולא חיללו', או 'אירש אישה ולא נשאה' וכן מי שהוא 'ירא ורך הלבב'. הדבר נלמד מהמשנה והתוספתא: "הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"^[2]. ואף נשים מחויבות במלחמת מצווה, ואפילו כלה מחופתה. לעניין חיוב תלמידי חכמים במלחמת מצווה נחלקו בפוסקים.

מלחמת רשות

ערך מורחב – מלחמת רשות

מלחמת רשות, היא מלחמה שמטרתה הרחבת תחומה של המדינה מעבר לגבולות ארץ ישראל, מטעמים פוליטיים-תדמיתיים או כלכליים. התורה מצווה לחוס על חייו של כל אדם במלחמת רשות המוכן להיכנע ולחיות תחת כיבוש ישראל. בניגוד למלחמת מצווה, במלחמת רשות חייבים ראשי העם לקבל מהסנהדרין את הרשות לצאת למלחמה. מלחמות דוד המלך מובאות בתלמוד כאבטיפוס למלחמות רשות.

פרטי הדינים

קריאה לשלום

ערך מורחב – מצוות קריאה לשלום במלחמה

לפני כל מצור ותחילת מלחמה בין במלחמת רשות ובין במלחמת מצווה, יש חובה לקרוא לשלום לאויב, ורק במקרה שהוא מסרב להשלים יוצאים למלחמה. במלחמת רשות צריך להתחיל את המצור לפחות שלשה ימים לפני שבת בעוד שבמלחמת מצווה מותר להתחיל מצור אפילו בשבת.

מצור על העיר

בספרי מובאת מחלוקת לגבי ההיתר להקיף עיר מכל צדדיה ללא אפשרות מילוט, דיון שנדרש על מלחמת מדין. תנא קמא מתיר לעשות זאת, ואילו רבי נתן אוסר. בין הרמב"ן לרמב"ם קיימת מחלוקת לטעם האיסור: האם מדובר במצווה מטעמים מוסריים, או שמדובר בטקטיקה צבאית שנועדה להביא לניצחון.

בל תשחית

ערך מורחב – בל תשחית

התורה אסרה לקצוץ את האילנות שסביב לעיר הנצורה, אף שעל ידי זה יקל עליהם לכובשה, איסור זה יידוע בשם איסור בל תשחית, כלשון הפסוק "לא תשחית את עצה". העובר וקוצץ עץ פרי עובר על איסור לא תעשה ולוקה עליו. איסור זה אינו רק במצור, אלא כל המשחית אילן עובר באיסור זה.

אמנם אילנות סרק מותר להשחיתם אפילו אם אינו צריך לו, וכן אילנות מאכל שהזקינו ומגדלים פירות מועטים, מותר לקוצצם.

דרך המצור

חז"ל בתלמוד קיבלו שכאשר צרים על עיר, אין להקיפה מארבע רוחותיה, רק יש להשאיר צד אחד פתוח, שכל מי שרוצה לברוח יוכל לברוח. הלכה זו נסמכת על מה שנאמר "ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה" מפי השמועה למדו שאת הדבר הזה ה' צווה את משה.

הלכות שהקלו בשעת מלחמה

במסכת עירובין מובא רצף של הלכות הבאות להקל על היוצאים למלחמה^[3]. בתלמודים מבואר שהלכות אלו נקבעו בשעה ש"חנו על הבאר", וככל הנראה מדובר במצור על החקרא במהלך מרד החשמונאים:

דמאי - בזמן מלחמה הותר לאנשי המלחמה לאכול פירות דמאי, בלא לעשר.
נטילת ידיים - כמו כן הקלו לאנשי המלחמה לאכול בלא ליטול את ידיהם קודם האכילה.
גזל - אם נצרכו לעצים בזמן המלחמה מותר לקחת אותם מכל מקום ואפילו מצאן תלושים ויבשים אין מקפידים על כך במחנה המלחמה.
עירובי חצרות - לא נאסר הטילטול במחנה, ומותר לטלטל מאהל לאהל ומסוכה לסוכה, אך בתנאי שסביב לכל המחנה תהא מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שתהיה רשות יחיד.

מצוות מיוחדות

בתורה נאמרו שתי מצוות עשה ייחודיות הנוגעות למחנה אנשי הצבא בשעת המלחמה:

מצווה עשה לתקן מקום מיוחד במחנה לצורך עשיית צרכים, ואסור להתפנות בתוך המחנה או על פני השדה בשאר המקומות.
מצוות עשה נוספת היא שיהיה לכל אחד במחנה המלחמה יתד תלויה יחד עם כלי מלחמתו וכשיצא לאותו המקום להתפנות, יחפור ביתד זו, ויפנה ויכסה.

אשת יפת תואר

ערך מורחב – אשת יפת תואר

אשת יפת תואר היא דין מדיני המלחמה המתיר לישא אישה מקרב האויב שנלקחה בשבי ישראל, כאשר השובה חושק בה וחפץ לקחתה לאישה, כפי שהיה נהוג בתקופה הקדומה. התורה קבעה מגבלות למעשה זה, שנועדו בין היתר להגן על האישה, ולעדן את יחסם של הלוחמים לנשות האויבים.

וְרָאִ֙יתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ יבוַהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָשְׂתָ֖ה אֶת־צִפׇּרְנֶֽיהָ׃ וְהֵסִ֩ירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָ֥כְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֙יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃

— ספר דברים, כא, יב-יג

שלוש המגבלות של התורה הן: האישה צריכה לגלח את ראשה, לעשות את ציפורניה ולהסיר את שמלת שבייה מעליה. לדעת מפרשים, פעולות אלה נועדו לפגוע ביופיה, ובכך להרתיע את החייל מכל קשר איתה. בנוסף עליה להתאבל על הוריה במשך חודש ימים^[4].

_{ההיתר שניתן לחייל לשאת אישה שבויה עומד בסתירה לפסוק 'לא תחמוד אשת רעך'. התורה, לפי רש"י, מודעת למצבים שבהם אדם לא יכול לעמוד בפני היצר הרע. במקרה זה ובניגוד למצווה לעיל היא מאפשרת לחייל לקחת לו אישה 'יפת תואר'. לפי הרמב"ם, על החייל להמתין כחודש ימים עד שיישא אותה לאישה. אם במהלך זמן זה ימאס בה וירצה להשתחרר ממנה, יהא עליו להוציא אותה לחופשי ולא למכור אותה לעבדות}^[5]_{. אם עדיין ירצה בה, יוכל לשאתה, בתנאי שתתגייר. אם היא לא תרצה להתגייר ולהינשא לו, מחובתו להמתין שנים עשר חודשים, פרק זמן שבו אולי תשנה את דעתה. אם גם לאחר מכן לא תתרצה, ישחרר אותה והיא תקבל מעמד של 'גר תושב', כלומר מותר לה לגור בארץ, אך אסור לאיש מישראל לשאתה אלא אם כן התגיירה}_.^[6]

מבחינה תחבירית, הצירוף 'אשת יפת תואר' הוא מבנה סמיכות שונה. סמיכות בעברית היא בדרך כלל צירוף של שני שמות עצם כמו 'יום עבודה'. 'יום' - נסמך ו'עבודה' - סומך. בצירוף 'יפת תואר' הנסמך 'יָפָה' הוא שם תואר. מבנה כזה דומה לצירופים אחרים כמו 'טוב לב', 'נעים הליכות', 'כחולת עיניים' ועוד. במקרה זה הנסמך (יפת) מתאר את הסומך (תואר). צירופים כאלה אינם נפוצים מאוד בעברית^[7].

כהן משיח

ערך מורחב – כהן משוח מלחמה

קודם היציאה למלחמה, מלחמת מצווה או רשות, היו ממנים כהן שתפקידו היה לדבר אל העם שיצאו למלחמה. פעמיים היה הכהן מדבר על העם, פעם ראשונה קדום שיצאו, והיה מכריז שאותן שבנו כרם חדש או אירס אישה, שלא יצא למלחמה, אך אמירה זו הייתה נעשית רק במלחמת הרשות, וכך נאמר בתורה:

וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה.

— ספר דברים, פרק כ', פסוקים ה'–ז'

בפעם השנייה היה הכהן מכריז לאחר שכבר יצאו למלחמה, והיה מחזקם בדברים שלא יפחדו מהאויב, אמירה זו הייתה נעשית בעת שכבר היו קרובים להילחם, וכך מתוארת אמירתו זו בתורה:

וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם.

— ספר דברים, פרק כ', פסוקים ד'–ה'

הטעם שמינו כהן לתפקיד זה כתב במנחת חינוך ”מפני שהאדם נשמע יותר כשהוא נכבד, צותה התורה להיות הממנה לחזק בדברים טובים מן הכהנים שהם מבחר העם”.

איסור פחד בשעת המלחמה

ערך מורחב – לא תערץ מפניהם

נאמר בתורה "לא תערוץ מפניהם", ולשיטת כמה ראשונים^[8] זו מצוות לא תעשה שלא לפחד בשעת המלחמה. כמה אחרונים ביארו שהאיסור הוא בשעת המלחמה עצמה, ואילו לפני המלחמה איש הירא ורך הלבב אינו עובר על הלאו. כמוכן יש מי שכתב שדווקא המביא עצמו לידי פחד עובר על האיסור, ולא מי שהפחד הגיע אליו בעל כרחו.

בעת המלחמה היו ממנים שוטרים מיוחדים חזקים ועזים, שהיו עומדין בסוף כל מחנה ומחנה, והיו מחזיקין בידיהן רצועות או חיצים מברזל, וכאשר היו רואים אנשים שרצו לחזור לאחריהם היו מכים אותם, ואם היה צורך יכולים אותם השוטרים לחתוך את רגליו באותן הרצועות. הטעם לעונש הכבד הזה הוא מחשש שאחרי אותם בודדים שמפחדים ימשכו שאר הלוחמים, ויפסידו במלחמה^[9].

ראו גם

לקריאה נוספת

הערך "מלחמה" באנציקלופדיה תלמודית, כרך מ"ט, ירושלים: יד הרב הרצוג, תשפ"ב, עמ' רצה-תקלט
הרב שלמה יוסף זוין, לאור ההלכה, ירושלים: קול מבשר, תשס"ד, עמ' ט-צ, באתר אוצר החכמה
הרב שלמה גורן, משיב מלחמה, ירושלים: "האידרא רבה", תשע"ט, באתר אוצר החכמה