משנות ה-90 של המאה העשרים ואילך, מושפעים החיים באירלנד משלוש מגמות עיקריות - ירידת כוחה של הכנסייה הקתולית, תהליך השלום בצפון אירלנד וחתימת הסכם יום שישי הטוב, וכן הפיתוח הכלכלי המואץ אשר הביא לאירלנד את הכינוי "הנמר הקלטי".

מנהיגי המאבק האירי לעצמאות בשנות העשרים היו קתולים אדוקים בדתם. במשך שנים רבות המונח "אירי" והמונח "קתולי" היו כמעט לשם נרדף. שלוש התפתחויות היסטוריות שתחילתן בשנות התשעים, אך שורשיהן בשינוי בחינוך ובתיעוש בשנות השישים, אירעו באירלנד בשנים האחרונות - הראשונה - ירידת כוחה של הכנסייה הקתולית בשל שערוריות מין. השנייה - הסרת האיסור הפלילי על מגע מיני הומוסקסואלי. השלישית - שינויים חוקיים באשר להפלות. לחלק מאלו אחראית נשיאת אירלנד בתחילת שנות התשעים מרי רובינסון אשר יזמה את שינויי החקיקה בעודה בפרלמנט, וזכתה לחתום עליהם כנשיאה, אך המדובר בתהליך ארוך טווח שתוצאותיו ניכרות כיום בכל רבדיה של החברה האירית.

מתחילת שנות התשעים ואילך הייתה הכנסייה הקתולית באירלנד מעורבת במספר שערוריות, כאשר העיקרית שבהם שערוריית פדופיליה בהן היה מעורב כומר בשם ברנדן סמיית' אשר ביצע את מעשיו בנערים בדבלין, בלפסט ובארצות הברית. נטען כי גורמים רמי דרג חיפו על המעשים במשך זמן רב. במקרה נוסף נודע כי בישוף בשם אמון קייסי הוליד בן לפילגש אמריקנית גרושה. כן עלו טענות ושמועות באשר ליחסים הומוסקסואלים בסמינרים לכמרים, ויחס בלתי הולם לנשים ולילדים במוסדות כנסייתיים.

התוצאה היא כי על פי סקרים שנערכו לאחרונה ירדה ההשתתפות במיסה ב-48% כאשר שיעור ההשתתפות הגבוה באזורים הכפריים מחפה על ירידה של ממש באזורים העירוניים. כן ירד מאוד שיעור האנשים הרואים את הכמורה כייעודם, והנרשמים לסמינרים כנסייתיים, כאשר גילם הממוצע של אנשי הכנסייה הוא כיום מעל לשישים. רוב הסמינרים לכמורה נסגרו, והחשוב מתוכם, אשר נותר פתוח, קולג' מיינות', מלמד רק קומץ של תלמידים. המחוז הכנסייתי של דבלין, הגדול ביותר מבחינת האוכלוסייה היה צריך לסגור את הקולג' קלונליף, בשל מיעוט הנרשמים להכשרה לכמורה.

בשנת 1997 קבע הבישוף תומאס פלין כי "אירלנד הופכת למדינה חילונית". הבחנה זו נראית נכונה מבחינה אחת - נראה כי לא האמונה של תושבי אירלנד היא שנפגעה, אלא אחיזתה של הכנסייה הממוסדת.

השדולה למען רפורמה בחקיקה כנגד הומוסקסואלים החלה בשנות ה-70, ומטרתה הייתה להסיר את האיסור הפלילי שהיה קיים בחוק האירי כנגד יחסי מין הומוסקסואלים. מנהיג השדולה היה דייוויד נוריס, מרצה לספרות אנגלית בטריניטי קולג' בדבלין, מומחה ליצירתו של ג'יימס ג'ויס, ומשנות השמונים, חבר הסנאט האירי, הבית העליון של הפרלמנט האירי.

היועצת המשפטית הראשונה לשדולה הייתה מארי מקאליס, פרופסור למשפטים בטריניטי קולג, ונשיאת אירלנד בשנים 1997–2011. לאחר שעזבה את השדולה החליפה אותה מרי רובינסון, ושימשה בתפקידה עד שנבחרה לנשיאת אירלנד בשנת 1990.

ההומוסקסואליות הפכה למעשה שאינו פלילי באירלנד בשנת 1993 ביוזמתו של ראש הממשלה ממפלגת פיאנה פול, אלברט ריינולדס. כן תוקן גיל ההסכמה ליחסי מין והושווה בין הומוסקסואלים והטרוסקסואלים.

ערך מורחב – הפלות מלאכותיות באירלנד

בשנת 1967 הפכה ההפלה המלאכותית לחוקית בבריטניה. נשים איריות רבות נסעו לבריטניה מדי שנה והפילו שם את ולדותיהן הבלתי רצויים. בתגובה לכך החלו קבוצות לחץ כנגד הפלות במערכה ציבורית, ובשנת 1982 השיגו את תמיכת שתי המפלגות הגדולות פיאנה פול ופינה גייל בשינוי לחוקה האירית, שיאסור הפלות. בשנת 1983, לאחר משאל עם תוקן התיקון השמיני לחוקה האירית, וקבע כי זכותו של העובר לחיים שווה לזכותה של אמו, וכי זכותה של המדינה להגן על זכות זו של העובר. אנשי הלובי למען "הזכות לחיים" הניחו כי לא יעבור זמן רב ובתי המשפט האיריים ייתקלו ב"רו נגד וייד" (המקרה שהובא בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית ומכוחו נקבע כי ההפלה היא חוקית בארצות הברית) משלהם, ולא רצו להשאיר את ההכרעה בידי בית המשפט. על שדולת המתנגדים לתיקון נמנתה נשיאת אירלנד לעתיד מרי רובינסון.

בשנת 1992 פרץ לתודעה הציבורית "מקרה X", ילדה בת פחות מ-14 בעלת נטיות התאבדותיות, אשר נכנסה להריון (ממגע מיני שהוגדר בחוק כ"אונס סטטוטורי"), אך נאסר עליה לעזוב את אדמת אירלנד על מנת שלא לעבור הפלה במדינה בה ההפלה היא חוקית. בית המשפט העליון של אירלנד פירש את התיקון השמיני לחוקה כמעניק זכות להפלה במקרים מצומצמים מסוימים, לרבות המקרה בו חיי האם נמצא בסכנה.

פסיקות של בית המשפט בשנים 1988 ו-1990 פירשו את התיקון לחוקה כאוסר על קבוצות לתכנון המשפחה מלהציע ייעוץ בענייני הפלה, ומלתת מידע וסיוע בנסיעה לחו"ל לצורך הפלה. פסיקות אלו הפכו ללא פופולריות, במיוחד לאחר "מקרה X". הועלתה השאלה האם האיסור על גישה למידע אינו מפר סעיפים באמנת מאסטריכט. שני תיקונים חוקתיים הוכנסו לחוקה האירית בשנת 1993 והבטיחו את "הזכות לצאת מאירלנד" ואת "הזכות למידע". תיקון שלישי שהיה אמור להגדיר באופן מפורש מתי תחשב הפלה לחוקית נכשל. הוויכוח באשר לחוקתיות של התיקונים נמשך כשנתיים לאחר קבלתם, והם נכנסו לתוקף רק בשנת 1995.

לאחר מאבק של שנים רבות, ב-25 במאי 2018, נערך משאל עם באירלנד על ביטול 'התיקון ה־8' לחוקה שאוסר באופן גורף על הפלות. משאל העם, שנדרש להכנסת שינויים בחוקה, הסתיים ברוב גדול — 66.4% (1.4 מיליון קולות) — בעד הזכות להפלה^[1]. בינואר 2019 החלה אירלנד להציע לראשונה שירותי הפלות חוקיות^[2], עם זאת יישום המהלך נתקל בקשיים ועיכובים^[3].

בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלה תופעה שכונתה "הנמר הקלטי" שאופיינה בצמיחה מהירה של הכלכלה האירית והפכה אותה מכלכלה כושלת לכלכלה צומחת. לאחר שהממשלה האירית יישמה שורה של צעדים שמטרתם לטפל באינפלציה, להוריד את עול המיסים, לשפר את איכות כוח העבודה ולעודד השקעות זרות בתחומי המדינה^[4]. את השם "הנמר הקלטי" (Celtic Tiger), תבע הכלכלן דייוויד מקוויליאמס ב-1994, עקב הדמיון שמצא באירלנד לכלכלת ארבעת הנמרים של אסיה.

כלכלת אירלנד צמחה בשיעור מרשים של 6.3% בממוצע בין השנים 1991–2003^[5], צמיחה זו השפיעה באופן דרמטי על רמת החיים במדינה והביאה אותה לשוות ערך ואפילו מעבר לרמת החיים במערב אירופה. שיא הצמיחה הזו התרחש בשנת 1999 ועמד על 11.1% לאחר שהיה 10.8% ב-1997 ו-8.7% ב-1998^[6].

כלכלנים רבים סבורים שהסיבות לצמיחה הכלכלית של המדינה בשנים אלו היו מס החברות הנמוך שהיה במדינה ותשלומי ההעברה גבוהים שהועברו על ידי מדינות האיחוד האירופאי, תשלומים שבשיאם הגיעו לכ-7% מן התמ"ג. כספים אלו שימשו לשיפור מערכת החינוך כך ששכר הלימוד האוניברסיטאי הוא חינם ולשיפור בתשתיות הפיזיות של המדינה. השקעות אלו גרמו לכך שהכלכלה האירית נהפכה לתחרותית יותר ולמזמינה יותר עבור חברות היי טק רבות שהגיעו למדינה^[7].

כתוצאה מההשקעה הרבה בתשתית הפיזית והאנושית שהושקעה במדינה, חברות רבות כגון: דל^[8], אינטל^[9], מיקרוסופט וכדומה פתחו בה משרדים ומפעלים^[10]. חברות אלו נמשכו לאירלנד כתוצאה מחברותה באיחוד האירופאי, שכר נמוך, כוח העבודה דובר האנגלית, מענקים ממשלתיים ומיסים נמוכים. מכיוון שכוח העבודה הוא צעיר יחסית ודובר אנגלית ניתן להם יתרון בתקשורת עם החברות האמריקאיות שהשקיעו במדינה. דבר שגרם לכך שחברות רבות בחרו באירלנד כמשרד הראשי שלהן עבור אירופה^[7].

הבדלי השעות בין אירלנד לארצות הברית תרמו גם הם לאטרקטיביות של המדינה, משום זה העובדים האירים יכלו לעבוד בזמן שעמיתיהם האמריקאים ישנו. יציבות מדינית באזור והרגיעה היחסית עם צפון אירלנד, בעקבות חתימת הסכם בלפסט ב-1998, תרמה אף היא לשיפור במצב הכלכלי. הורדת החוב הציבורי לאורך התקופה אף היא תרמה לשיפור הביטחון הכלכלי של המשקיעים במדינה^[11].

בתקופת הצמיחה הכלכלית של "הנמר הקלטי", אירלנד נהפכה מאחת המדינות העניות ביותר במערב אירופה לאחת מהמדינות העשירות ביותר^[12]. התוצאות המשמעותיות ביותר של הצמיחה הכלכלית כללו את:

תוצאות כלכליות

• האבטלה צנחה מרמה של 18% בסוף שנות ה-80 לרמה של 4.2% ב-2005, והמשכורת הממוצעת במשק הפכה לבין הגבוהות באירופה.
• האינפלציה הייתה 5% בממוצע בשנה כך שרמת המחירים הגיעה לזו שבמרבית מדינות מערב אירופה.
• החוב הציבורי ירד בצורה דרסטית ל-34% התמ"ג בסוף 2001.
• השקעה גדולה בתשתית הפיזית של המדינה כתוצאה מהכסף החדש החלה. ה"תוכנית האירית הלאומית לפיתוח" שהתרכזה בשיפור תשתיות השקיעה כ-52 מיליארד אירו (במונחים של 1999) בתשתיות המדינה. כמו כן ההשקעה בתשתית הביאה להקמתה של רשת רכבות קלות בדבלין^[13], ולשדרוג המראה העירוני של העיר על ידי החלפת מדרכות והקמת פסלים חדשים.
• המחיר הממוצע לבית באירלנד, ששילש את עצמו בין השנים 1997–2004, לכ-284 אלף אירו (390,000 דולר), והחוב של משקי הבית קפץ עקב הגידול בהיקף המשכנתאות^[14].

תוצאות חברתיות ותרבותיות

• ההגירה השלילית היסטורית של אנשים מאירלנד נעצרה, ואירלנד נהפכה בעצמה ליעד עבור מהגרים ממדינות אחרות^[15].
• העושר הרב שהחל להיצבר בידי הציבור נתפס כאחת מהסיבות של העלייה בפשיעת הנוער, במיוחד בפשעים הקשורים באלכוהול, וזאת משום שיש לנוער הרבה יותר כוח קניה מאשר היה לו בעבר.
• רבים באירלנד מאמינים שתרבותם הושחתה על ידי ערכים קפיטליסטים.
• העלייה ברמת החיים עוררה את הכבוד הלאומי של העם האירי והעלתה לו את המורל שהיה נמוך במשך שנים רבות.
• צעירים רבים עזבו את הפרברים ועברו לערים הגדולות דבר שהאיץ את תהליך העיור.
• תקופת הפריחה הכלכלית התאפיינה בשינויים חברתיים רבים ובהם הפיכת הגירושין לחוקיים, וגם הפיכתה של ההומוסקסואליות לחוקית^[16]. בין השאר נבחרו שתי נשים לראשי ממשלה, ואירלנד הפכה למדינה אירופאית מודרנית מבחינה חברתית^[17].

החל מתחילת שנות התשעים, החל תהליך הדרגתי שהביא להפחתת המתיחות בצפון אירלנד, ולסיומן של "הצרות". בשנת 1994 הייתה הפסקת האש הראשונה שהביאה להפחתה ניכרת באלימות, ולאחר מכן הביא "הסכם יום שישי הטוב" או "הסכם בלפסט" להתפתחויות משמעותיות. הגם שהתהליך בעייתי במידה רבה, והפתרון אינו פשוט וחד משמעי, הביא תהליך השלום בצפון אירלנד מידה רבה של רגיעה ורווחה אף לאירלנד.

ב-1993 החלו שיחות בין המנהיג הפרוטסטנטי הצפון אירי ג'ון יום ובין מנהיג שין פיין, המזוהה עם ה-IRA, ג'רי אדמס. שיחות אלו הובילו לסדרה של הצהרות בדבר הדרך בה יכולה האלימות להסתיים באי. בנובמבר 1993 נחשף כי גם ממשלת בריטניה שוחחה עם ה-IRA, וב-15 בדצמבר 1993 פורסמה הצהרה משותפת של ראש ממשלת בריטניה ג'ון מייג'ור ושל ראש ממשלת אירלנד אלברט ריינולדס, שעיקרה הוא כי ממשלת בריטניה מכירה בזכות אזרחי צפון אירלנד להכריע בעצמם את גורלם, וממשלת אירלנד מכירה בכך שאיחודה של אירלנד יכול להיות רק בהסכמת רוב תושבי צפון אירלנד. שני הצדדים גינו את האלימות.

מגעים והצהרות אלו הובילו להצהרת ה-IRA ב-31 באוגוסט 1994 על "הפסקת הפעולות הצבאיות", אם כי לא היה ברור מהו משך ההפסקה שעליה הוכרז. הפרוטסטנטים הקיצוניים בצפון, ה"לויאליסטים" (הנאמנים לממשלת הוד מלכותה) המשיכו בירי ובפיגועים, ותגובות מן הצד השני לא איחרו לבוא, על אף שה-IRA הכחיש כל קשר אליהן.

בשנת 1996 החלו שיחות בהשתתפות כל הצדדים, שהתבססו על עקרונות שהציע הסנטור האמריקני ג'ון מיטשל אשר הוצע על ידי נשיא ארצות הברית ביל קלינטון כמתווך. מיטשל הציע מספר עקרונות וצעדים בוני אמון, אשר יובילו לפירוק הארגונים הצבאיים מנשקם במהלך השיחות הרב צדדיות. הוצהר כי שיחות אלו יחלו ביוני 1996 וכי ישתתף בהן כל צד שיקבל את עקרונות מיטשל, וכי בחירות שתערכנה בצפון אירלנד במאי 1996, תקבענה את הנציגים שינהלו את השיחות.

השיחות החלו ביוני 1996, בהיעדרות שין פיין אשר הוצגה כאחראית לכך שה-IRA ממשיך בפעולות האלימות ומסרב להתפרק מנשקו. ב-15 ביוני 1996 פוצצו אנשי ה-IRA פצצה בלב מנצ'סטר אשר החריבה בניינים רבים ופצעה 200 אנשים. גל האלימות נמשך.

ב-1 במאי 1997 ניצחה מפלגת הלייבור בבחירות בבריטניה, ולראשונה מאז 1979 הרכיבה את הממשלה. ראש הממשלה החדש טוני בלייר הודיע כי הוא מאמץ את עקרונות מיטשל, וקרא להמשך המשא ומתן^[18]. ביולי 1997 הודיע ה-IRA על הפסקת אש נוספת, על מנת לאפשר את המשך המשא ומתן.

לאחר ההכרזה על הפסקת האש הוזמנה אף שין פיין להשתתף בשיחות. נציגי המפלגה הגיעו לעיר סטורמונט בה התנהלו השיחות כשהם מצהירים כי יפעלו על פי עקרונות מיטשל. השיחות התחדשו ב-15 בספטמבר 1997.

ב-25 במרץ 1998 הציב הסנטור מיטשל לוח זמנים של שבועיים לסיום השיחות. ב-10 באפריל 1998 עשרים וארבע שעות לאחר סיום האולטימטום של מיטשל, בתאריך הידוע כ"יום שישי הטוב", הודיעו הצדדים לשיחות על הגעה להסכם^[19].

ההסכם כלל יצירת מוסדות נבחרים וממשלה בצפון אירלנד, בה תשותף כל מפלגה אשר תקבל אחוז מסוים מקולות הבוחרים (דבר שהבטיח נציגות לנציגי כל הזרמים הדתיים והאתניים), שחרור אסירים, פירוק מנשקן של המיליציות, והבטחת זכויות האזרח. בנוסף הובטחו צעדי חיזוק כלכליים להסכם השלום^[20].

ההסכם צריך היה להיות מאושר במשאל עם הן בצפון אירלנד והן באייר. משאל העם באייר היה צריך להכריע בשאלת תיקון סעיפים 2 ו-3 לחוקת אירלנד אשר קבעו כי צפון אירלנד היא חלק בלתי נפרד מאייר. באייר זכה ההסכם לרוב של 94.4% מקולות הבוחרים (שיעור ההצבעה עמד על 56%) בעוד שבצפון זכה ההסכם לרוב של 71.1% מקולות הבוחרים, ושיעור ההצבעה עמד על 81%^[21].

בדצמבר 1999, ראש ממשלת אירלנד, ברטי אהרן, חתם על תיקון לחוקת אירלנד, המסיר את תביעת הרפובליקה לריבונות על צפון אירלנד. במקביל שרים פרוטסטנטיים וקתוליים נכנסו לתפקידם בגוף המנהל בממשל העצמי של צפון אירלנד. לראשונה, מאז העביר השלטון הבריטי את השליטה בחבל הארץ ישירות לידיו ב-1969, היו לנציגים נבחרים של שתי הקהילות במחוז סמכויות שלטון עצמי משותפות. בנוסף, בהתאם להסכם "יום שישי הטוב", הוחלט על הקמת גופים מיניסטריאליים משותפים לצפון אירלנד ולרפובליקה האירית בדרום האי. ההסכם נחתם על-ידי מזכיר המדינה הבריטי לענייני צפון אירלנד, פיטר מנדלסון ועמיתו האירי, דייוויד אנדרו^[22].

המועצה המחוקקת בצפון אירלנד נבחרה בבחירות חופשיות לפי ההסכם, אך החל באוקטובר 2002 הושעו הן פעולת המועצה המחוקקת והן פעולת המועצה המבצעת, בשל חוסר האמון הרב שרוחשו אנשי הסיעות השונות במועצה זה לזה, במיוחד סביב שאלת פירוק ה-IRA מנשקו^[23]. בחודש דצמבר 2004 התפרסם כי מזה זמן מה מתקיימים מגעים הכוללים את אנשי ה־IRA בנוגע לפירוק הנשק, וכי הצדדים קרובים להסכמה, כאשר המניעה העיקרית היא סירובו של ה־IRA לתעד בתמונות את תהליך פירוק הנשק, דבר אותו דורשים הפרוטסטנטים. ב-8 בדצמבר 2004 פרסמו ראש ממשלת אנגליה טוני בלייר, וראש ממשלת אירלנד ברטי אהרן, אשר נפגשו בבלפסט, הצהרה בה הם מביעים אופטימיות, ומצהירים כי המשא ומתן בין הצדדים עבר את נקודת האל-חזור, וכי הסכם מפורט צפוי בעתיד הקרוב^[24].

אף על פי שמשטרת אלסטר המלכותית (Royal Ulster Constabulary) גוף אשר הראה אלימות רבה בעת "הצרות", פורקה והוחלפה ב"שירות המשטרה של צפון אירלנד" (Police Service of Northern Ireland) עדיין ישנם קתולים רבים אשר אינם מאמינים כי השינוי מהותי.

תהליך הפירוק מנשק של ה-IRA הוא איטי ומסובך, וקידומו האיטי מנע את קידום תהליך השלום כולו^[25]. בין השאר הביא עניין הנשק להתפטרות ראש הממשל המקומי, דייוויד טרימבל, ביולי 2001^[26].

תהליך שחרור האסירים התקדם, אך אל מול העצירה בתהליך פירוק הנשק, מרגישים משפחות הקורבנות של מעשי הטרור כי קורבנן היה לשווא, וכי האחראים לסבלם שוחררו ללא כל תמורה מצדם.

באוקטובר 2006, לאחר הפסקה של ארבע שנים, חודשה פעילות המועצה המחוקקת בצפון אירלנד^[27].

המשבר הכלכלי שפרץ בעולם ב-2008 הכה קשות בכלכלת אירלנד. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של אירלנד הודיעה בספטמבר 2008 כי המדינה הייתה לראשונה באיחוד האירופי שנקלעה רשמית למיתון^[28]. החוב של משקי הבית באירלנד הוא השני בגובהו בעולם ועומד על כ-190% מההכנסה, בממוצע. באוגוסט 2010 הורידה סטנדרד אנד פורס את דירוג האשראי של אירלנד ל-"AA-" עקב העלויות של התמיכה בבנקים, תמיכה אשר החלישה את גמישותה הכלכלית של הממשלה לטווח הבינוני^[29]. בדצמבר 2010 במקביל סוכנות דירוג האשראי חתכה את הדירוג של אירלנד ב-5 רמות ל-BAA1^[30]. התברר שעלות ההיוון מחדש של הבנקים הייתה גבוהה מהצפוי ובתגובה לעלויות המאמירות הורידה סטנדרד אנד פורס ב-1 באוקטובר 2011 את דירוג האשראי של אירלנד לרמת "A".

השפעותיו העמוקות של המיתון העולמי על אירלנד ניכרו, בין היתר, בשיעורי הצמיחה של המדינה; בעוד שב-2007 היה שיעור הצמיחה של אירלנד 4.7%, הרי שב-2008 רשמה המדינה צמיחה שלילית של -1.7% וב-2009 צמיחה שלילית של -7.1%. ב-2010 התעוררו ציפיות ליציאה מהמיתון ולחזרה למסלול של צמיחה, אולם בסופו של דבר הצטמק התמ"ג ב-1% ונרשמה צמיחה שלילית במשך שלוש שנים רצופות. עם זאת, אירלנד רשמה הישג מרשים בצמיחה חודשית, כאשר בין אוגוסט לספטמבר עלה הייצור התעשייתי ב-7.9%, העלייה הגדולה ביותר בגוש האירו^[31].

המדינות החברות באיחוד האירופי אשר אימצו את האירו כמטבע הלאומי שלהן, לצד מועצת הכלכלה והפיננסים של האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית החליטו ב-28 בנובמבר 2010 להעניק לאירלנד סיוע פיננסי, לאור בקשת הרשויות המוסמכות של המדינה. חבילת הסיוע תענה על הצרכים הפיננסיים של אירלנד עד לסכום של 85 מיליארד אירו^[32]. מנגנון היציבות הפיננסית האירופית בחר שלושה בנקים, HSBC, סיטיבנק וסוסייטה ז'נרל לארגן את הנפקת איגרות החוב.

בשנת 2008 הייתה אירלנד נתונה בחובות חיצוניים גבוהים ובקשיים קשיים להחזרתן^[33]. כחלק מהמשבר זינקה האבטלה באירלנד ל-14.8%, התמ״ג צנח בכ-15%, הגרעון עמד על 32%, הבורסה צנחה לשפל של 1,987 נקודות והציבור איבד לחלוטין את אמונו במערכת הבנקאות במדינה^[34], ואף נשקלה האפשרות שאירלנד תעזוב את גוש האירו^[35]. למרות זאת אירלנד נחלצה לחלוטין מהמשבר כבר בשנת 2015. אותה שנה זינק שיעור הצמיחה באירלנד ב-7.8% ונותר במגמת עליה. בשנת 2016 ירד שיעור הגרעון באירלנד ל-0.9% (לעומת 32% בשיאו של המשבר)^[36].

בעקבות פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי, עלה החשש שכלכלת אירלנד גם תיפגע מההחלטה^[37]. בעיקר עקב העובדה שרוב הסחר של אירלנד עם אירופה עובר דרך הממלכה המאוחדת, שהודיעה שתעזוב גם את השוק האירופי האחיד (הכולל איחוד מכסים)^[38]. בפועל היא נהנתה מהמהלך שחברות רבות החליפו את הממלכה המאוחדת עם אירלנד כשער מרכזי לשווקים של אירופה, ומרכז פיננסי אזורי^[39]. בנוסף הסחר עם אירופה עבר לקווי סחר ישירים ולא דרך נמלים בממלכה המאוחדת^[40][41].

היסטוריה של אירלנד
היסטוריה קדומה • ימי הביניים המוקדמים • ימי הביניים • מהרפורמציה עד קרומוול • מהרסטורציה עד איחוד הפרלמנטים • מהאיחוד עד מלחמת העולם הראשונה • אירלנד במלחמת העולם הראשונה • ממרד חג הפסחא עד האמנה האנגלו-אירית • מדינת אירלנד החופשית • היסטוריה של רפובליקת אירלנד • אירלנד בשנות ה-90 של המאה ה-20 ואילך • היסטוריה של צפון אירלנד אירלנד
פורטל אירלנד