סר הארי אלברט אטקינסון (באנגלית: Harry Albert Atkinson; 1 בנובמבר 1831 – 28 ביוני 1892) היה מדינאי ניו זילנדי שכיהן בארבע תקופות כהונה שונות במהלך השליש האחרון של המאה ה-19 כראש ממשלת ניו זילנד העשירי. הוא הנהיג את ניו זילנד במהלך מיתון כלכלי והיה ידוע בשל הניהול הזהיר והנבון של כלכלת המושבה ובמקביל הנהיג את תוכניות הביטוח הלאומי ואת תוכנית החכרת האדמות. הוא גם היה שותף ביצירתן של יחידות מתנדבים צבאיות שלחמו במלחמות הקרקעות של ניו זילנד והיה מאמין גדול בצורך לתפישתן של הקרקעות של המאורים.
ראשית חייו
אטקינסון נולד בכפר ברוקסטון שבמחוז צ'שייר שבאנגליה. הוא קיבל את חינוכו באנגליה, אך בגיל 22 הוא בחר ללכת בעקבות אחיו הבכור, ויליאם, ולהגר לניו זילנד. בנסיעתו התלוו אליו אחיו, ארתור, ובני משפחת ריצ'מונד. בהגיעו לניו זילנד, רכשו הארי וארתור אטקינסון שטח חווה בחבל טראנאקי, כפי שעשו בני משפחת ריצ'מונד. במכתביו של אטקינסון עולה כי הוא היה שבע רצון מהמעבר שלו לניו זילנד והוא ראה את מהלך זה כהזדמנות להצלחה אישית. הוא קרא לחווה שבבעלותו הירוורת', על שם כפר ילדותו באנגליה.
פוליטיקה מחוזית
תחילת הקריירה הפוליטית של אטקינסון הייתה כאשר הוא נבחר כחבר במועצת המחוז של טראנאקי. בתפקיד זה הוא כיהן בין השנים 1857 – 1865 ושוב בין השנים 1873 – 1874 ב-1868 הוא נבחר להיות חבר המועצה המנהלת של המחוז ושוב במהלך שנת 1874. בין השנים 1861 – 1862 הוא היה סגן נציב המחוז ושוב ב-1863.
אטקינסון גילה במיוחד עניין בנוגע לקרקעות שהיו בבעלות המאורים, שאותם הוא קיווה להעביר לבעלות המתיישבים הבריטים. הוא האמין שהמשך הבעלות המאורית על הקרקעות, תמנע את הפיתוח הכלכלי של המושבה. אטקינסון ושותפיו למשפחת ריצ'מונד התייחסו אל המאורים כאל "פראים" וראו במלחמה כאפשרות סבירה להבטחת שיתוף הפעולה של המאורים עם רכישת הקרקעות על ידי הבריטים.
ב-1860, כאשר פרצה מלחמת טראנאקי הראשונה, סייע אטקינסון לארגן יחידות מתנדבים שילחמו כנגד המאורים. הוא עצמו לקח חלק בכמה קרבות.
חבר הפרלמנט
לאחר מותו של חבר הפרלמנט של ניו זילנד, ויליאם קטפילד קינג, בפברואר 1861, התקיימו בחירות ביניים במחוז הבחירה של גריי ובל. אטקינסון קיבל את המושב הזה ללא מתחרים. ב-1864, הוא התמנה להיות שר ההגנה בממשלתו של פרדריק ולד. בתפקידו זה הוא היה פעיל מאוד ודחף ליישומה של מדיניות הסתמכות עצמית בניהול המלחמה. בכל אופן, ב-1866, הוא פרש מתפקידו עקב מותה של אשתו אמיליה, שאותה הוא נשא לאישה ב-1856. בשנה שלאחר מותה של אמיליה הוא נשא לאישה את בת דודתו, אנני. בשנת 1867 הוא חזר להיות חבר הפרלמנט מעטם מחוז הבחירה של העיר ניו פליימות', אך באפריל 1869 הוא התפטר כדי להתרכז בניהול החווה שלו.
ב-1872 חזר אטקינסון לפוליטיקה ובבחירות במחוז הבחירה של אגמונט הוא הביס את אחד מתומכיו של ויליאם פוקס, שהיה תומך בולט של שמירה על זכויות הקרקע של המאורים. עם בחירתו לפרלמנט נעשה אטקינסון מעורב בנושאים הכלכליים והתנגד למדיניותו של ג'וליוס ווגל, שגם הוא היה תומך בזכויות הקרקע של המאורים. ווגל, שתמך בגיוס הון בהיקף נרחב לטובת ביצוע עבודות ציבוריות, התוקף על ידי אטקינסון בשל פזיזותו. תגובתו של ווגל התבססה על הטענה שאטקינסון זהיר יתר על המידה ושהוא מעכב את התפתחותה של כלכלת ניו זילנד.
יחד עם זאת, הסכימו אטקינסון ווגל על כך שהיקף גיוס ההון על ידי הלוואות, שבוצע על ידי הממשל המקומי במחוזות, אכן יצא מכלל שליטה. שניהם גם האמינו שהפוליטיקאים במחוזות היו קטנוניים ואינטרסנטים ושחייב להיות יותר שיתוף פעולה בין המחוזות לבין הממשלה המרכזי. השקפת עולם זו אפשרה את שיתוף הפעולה ביניהם, למרות שמעולם הם לא הגיעו לידי הסכמה בנוגע לסוגיית גיוס ההון על ידי הממשל המרכזי ובסוגיית הטיפול במאורים. בסופו של דבר נעשה אטקינסון בחבר בממשלתו של ווגל, אך לא מונה לתפקיד שהיה קשור לתחום הפיננסי או ליחסים עם המאורים. הוא כן המשיך להביע את דעותיו בנושאים אלו, אך בהדרגה הבין שיהיה לו קשה לשכנע את עמיתיו.
ראש ממשלת ניו זילנד
ב-1876 פרש ווגל מתפקידו ואטקינסון התמנה במקומו. אחד מצעדיו הראשונים היה לבטל את קיומם של המחוזות. הוא גם לקח על עצמו את הטיפול הישיר במדינות הכלכלית ויישם אסטרטגיה אגרסיבית פחות בנוגע לגיוס ההון. הוא ניסה לבצע רפורמה במערכת הפיננסית, והעביר את האחריות על גיוס ההון על הממשלה במקביל להגברת השליטה של הממשלה בהוצאותיהם של המחוזות ושל הרשויות המקומיות. בכל אופן, החמרתן של הבעיות הכלכליות גרמו קשיים לתוכניותיו. עם ההחמרה במצב הכלכלי, ירדה האהדה הציבורית כלפיו.
ב-1877, שנה לאחר שנבחר לתפקידו, נאלץ אטקינסון לוותר עליו. הוא עבר לשבת על ספסלי האופוזיציה, כשהוא ממשיך לקדם את רעיונותיו בנוגע לזהירות בתחום הכלכלי. הוא גם העלה הצעות במספר נושאים נוספים, כולל הנהגתה של מערכת לביטוח לאומי. ב-1883 הוא שב לכהן שוב כראש הממשלה ולאחר 11 חודשים הוא הוחלף ברוברט סטאוט. השניים ניהלו מאבק ממושך על המנהיגות ובזכות מתקפת נגד חזקה של אטקינסון הוא הצליח להחזיר לעצמו את תפקיד ראש הממשלה לאחר 12 ימים בלבד. סטאוט מצדו, לא קיבל את התבוסה בקלות ולאחר שבעה ימים הצליח להיבחר מחדש כראש הממשלה. הפעם ארכה תקופת כהונתה של ממשלת סטאוט שלוש שנים.
בספטמבר 1887 השתררה בולינגטון מבוכה. לאחר הבחירות שהתקיימו אז, התברר כי הן סטאוט, הן ג'ון ברייס והן ויליאם רולסטון, איבדו את מושביהם בפרלמנט. סר ג'ון הול טעם כי הוא מבוגר מדי כדי לכהן בתפקיד. מדיניותו של סר ג'וליוס ווגל נדחתה באופן מוחלט על ידי ציבור הבוחרים. לפיכך, לא הייתה חלופה אחרת נראית לעין חוץ מהארי אטקינסון, ולאחר שבועיים של משא ומתן הוא הצליח ב-11 באוקטובר להרכיב ממשלה. רק שניים מבין חברי ממשלתו שירתו עמו בעבר. הציפיות לשרידותה של ממשלתו, שכונתה "ממשלת הדחליל", לא היו רבות, אך היא החזיקה מעמד. השנים 1887 – 1888 היו הגרועות ביותר במהלך המשבר הכלכלי ואטקינסון קיצץ במשכורות, הגדיל את ההלוואות והעלה את שיעורי המכסים. האהדה כלפיו בקרב המעמד הגבוה לא הייתה חזקה, אך הם חששו יותר ממנהיגי האופוזיציה, ג'ורג' גריי וג'ון באלנס.
במהלך תקופת כהונתו הרביעית כראש הממשלה, שימש אטקינסון גם כשר האוצר, כשר הדואר, כמפקח על הטלגרף, כשר הימיה, כמפקח על הבולים, כשר החינוך וכמפקח על הסחר והמכס. בינואר 1888 הוענק לו תואר אביר מפקד במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש. כבונה חופשי, הוא נבחר להיות הנשיא הגדול של הלשכה הגדולה במחוז ולינגטון במאי 1888. ב-1890 לא היה מסוגל אטקינסון, עקב מצבו הרפואי, לשאת נאומים בפרלמנט.
שנותיו האחרונות
ב-1891 הובס אטקינסון סופית על ידי ג'ון באלנס, מנהיג המפלגה הליברלית שאז הוקמה והייתה המפלגה המאורגנת הראשונה בניו זילנד. אטקינסון נעתר להפצרותיהם של ידידיו וב-23 בינואר אותה שנה הוא התמנה להיות חבר במועצה המחוקקת (הבית העליון של הפרלמנט שהיה קיים אז), יחד עם שישה חברים נוספים, כדי לנסות לחסום את העברתן של הצעות חוק רדיקליות שהיה חשש שבאלנס יגיש בבית התחתון. ב-24 בינואר הושבע באלנס כראש הממשלה ואטקינסון נבחר להיות יושב ראש הבית העליון.
הליברלים, שייצגו את רעיונותיהם של ויליאם פוקס, של ג'וליוס ווגל ושל רבים אחרים ממתנגדיו של אטקינסון, החזיקו בהגה השלטון 21 שנים לאחר תבוסתו של אטקינסון, אך הוא לא זכה לראות זאת. לאחר ניהול ישיבה של המועצה המחוקקת ב-28 ביוני 1892, חזר הארי אטקינסון ללשכתו, שם הוא מת. הוא נקבר בבית הקברות קרורי שבולינגטון.
קישורים חיצוניים
- 'ATKINSON, Sir Harry Albert, K.C.M.G.', from An Encyclopaedia of New Zealand, edited by A. H. McLintock, originally published in 1966. Te Ara - the Encyclopedia of New Zealand, updated 25-Oct-11
- Famous New Zealanders, No. 26, Sir Harry Atkinson: Pioneer, Soldier, and Premier. (Written for the “New Zealand Railways Magazine” by James Cowan.)
- Bassett, Judith. "Atkinson, Harry Albert". Dictionary of New Zealand Biography. Ministry for Culture and Heritage. Retrieved 13 May 2013.
- הארי אטקינסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
