ג'וזף וורד
Joseph Ward![]() |
|
לידה |
26 באפריל 1856
מלבורן, ויקטוריה, אוסטרליה |
|---|
|
פטירה |
8 ביולי 1930 (בגיל 74)
ולינגטון, ניו זילנד |
|---|
|
שם מלא |
ג'וזף ג'ורג' וורד |
|---|
|
מדינה |
ניו זילנד ניו זילנד |
|---|
|
מקום קבורה |
באלף, ניו זילנד |
|---|
|
מפלגה |
המפלגה הליברלית של ניו זילנד
המפלגה המאוחדת |
|---|
|
בת זוג |
תרזה דורותיאה דה שמידט |
|---|
|
|
|
|
|
פרסים והוקרה |
|---|
- אביר הצלב הגדול במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש (1 בינואר 1930)
- אביר מפקד במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש (19 ביוני 1901)
|
|
חתימה |
 |
|---|
  |
סר ג'וזף ג'ורג' וורד (באנגלית: Joseph George Ward; 26 באפריל 1856 – 8 ביולי 1930) היה ראש ממשלת ניו זילנד ה-17 בשתי תקופות כהונה במהלך ראשית המאה ה-20.
ראשית חייו
ג'וזף וורד נולד במלבורן למשפחה קתולית. אביו, שככל הנראה היה אלכוהוליסט, מת ב-1860 בגיל 31. ג'וזף וורד גודל על ידי אמו האנה. ב-1863 עברה המשפחה לבלאף שבחבל סאות'לנד, שבדרום האי הדרומי של ניו זילנד, כדי לחפש ביטחון כלכלי. האנה וורד פתחה חנות ואכסניה.[1]
וורד התחנך בבית ספר יסודיים במלבורן ובבלאף. הוא לא למד בבית ספר תיכון. עם זאת, הוא הרבה בקריאה וירש מאמו הבנה טובה לעסקים. הוא תואר ברוב המקורות כנער אנרגטי ונלהב והיה נחוש להצליח בחיים. את גישתו זו ניתן לייחס בעיקר לאמו, שהייתה נחושה לראות את ילדיה מבוססים כלכלית. ב-1869 הוא התקבל לעבוד במשרד הדואר ומאוחר יותר שימש שם כפקיד. בהמשך, באמצעות הלוואה שלקח מאמו, החל וורד לעבוד כסוחר עצמאי שסיפק סחורות לקהילה החקלאית באזור מגוריו.
ראשית הקריירה הפוליטית
עד מהרה החל וורד להיות מעורב בפוליטיקה המקומית. ב-1878 הוא נבחר כחבר במועצת בלאף, למרות היותו רק בן 21 ובגיל 25 הוא נבחר להיות ראש העיר, הצעיר ביותר בניו זילנד. הוא גם היה חבר במועצת הנמל של בלאף ובסופו של דבר יושב הראש שלה.
ב-1887 הציג וורד את מועמדותו לפרלמנט של ניו זילנד וזכה במושב מטעם מחוז הבחירה של אוורואה. מבחינה פוליטית היה וורד תומכם של פוליטיקאים כמו ג'וליוס ווגל ורוברט סטאוט, מנהיגי האגף הליברלי של הפרלמנט. תמיכה כזאת הייתה לא רגילה לפוליטיקאי שהגיעה מהדרום הרחוק. וורד נעשה ידוע כנואם נמרץ בנוגע לעניינים כלכליים. ב-1891, כאשר המפלגה הליברלית החדשה עלתה לשלטון, מינה ראש הממשלה החדש, ג'ון באלנס את וורד כשר הדואר. מאוחר יותר, כאשר נבחר ריצ'רד סדון במקומו של באלנס שנפטר, מונה וורד להיות שר האוצר. השקפת העולם הפוליטית הבסיסית שלו הייתה שהמדינה צריכה לתמוך ולקדם את היוזמה הפרטית ופעולותיו כשר האוצר שיקפו דעה זו.
עיסוקו ההולך ומתרחב של וורד בענייני הממשלה הובילו להזנחת האינטרסים העסקיים הפרטיים שלו ומצב עסקיו החל להתדרדר. ב-1896 הכריז שופט על "חדלות פרעון ללא תקנה" של וורד. מצב זה שם את וורד, כשר האוצר, במצב בעייתי וב-16 ביוני הוא אולץ להתפטר מכל תפקידיו. ב-1897 הוא אולץ להגיש בקשה לפשיטת רגל, ובכך הוא חויב להתפטר מחברותו בפרלמנט. עם זאת, הייתה פרצה בחוק שלא מנעה ממנו להתמודד שוב על התפקיד. בבחירות ביניים שהתקיימו זמן קצר לאחר מכן הוא נבחר מחדש וברוב גדול יותר. קשייו הכלכליים, אף השיגו לו אהדה ציבורית גדולה יותר. הוא נתפש כמיטיבו הגדול של אזור הדרום ודעת הקהל הייתה שהוא נרדף על ידי אויביו על טעות תמימה.
בהדרגה, בנה וורד מחדש את עסקיו ושילם את חובותיו. סדון, שעדיין היה ראש הממשלה, מינה אותו עד מהרה שוב כחבר בממשלה והוא שירת כשר הרכבות וכשר הדואר. ביוני 1901, בעת ביקורם של הדוכס והדוכסית מיורק (לימים המלך ג'ורג' החמישי והמלכה מרי) הוא קיבל את התואר אביר מפקד של מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש על הנהגתו של שירות הדואר עבור פני (Penny Post) בכל רחבי ניו זילנד.[2]
ב-1901, הקים וורד את המשרד הראשון בעולם לבריאות ותיירות והיה שר הבריאות הציבורית הראשון באימפריה הבריטית.[3]
בהדרגה החל וורד להיות אחד מתומכיו הבולטים ביותר של סדון והוא סומן כיורש אפשרי שלו. ככל שהתמשכה תקופת כהונתו הארוכה של סדון, הציעו רבים שוורד יתמודד מולו על תפקיד מנהיג המפלגה, אך וורד סירב לעשות כן. ב-1906, כאשר וורד היה בלונדון, הלך סדון לעולמו באופן פתאומי. ההסכמה המקובלת הייתה שוורד צריך להיות היורש, מאחר ששובו ממסעו היה אמור לארוך כמה חודשים, כיהן וויליאם האל-ג'ונס בתפקיד עד לשובו לניו זילנד. וורד הושבע לתפקידו ב-6 באוגוסט 1906.
כהונה ראשונה כראש הממשלה
בעיני רבים לא נתפש וורד כמנהיג בעל שיעור קומה כמו סדון. רבים האמינו שלמרות האינטרסים המנוגדים הרבים שהיו במפלגה הליברלית, היא החזיקה רק בזכות אישיותו וסמכותו של סדון ובזכות כושר השכנוע שלו. וורד לעומתו לא נתפש כמי שניחן בתכונות אלו. עימותים פנימיים תכופים הובילו להססנות ולשינויים תכופים במדיניות וכתוצאה מכך שותקה הממשלה. שני בסיסי התמיכה העיקריים של המפלגה, הפועלים העירוניים מהאגף השמאלי והשמרנים מהחוות הקטנות, החלו להתעמת אלו עם אלו ולוורד לא הייתה האסטרטגיה העקבית שתוכל לפתור את הבעיה. כל ניסיון לפייס את אחד הצדדים, גרם לניכור מצדו של האגף השני. בהדרגה התמקד וורד במדינות החוץ, וכך הוא נתפש על ידי מתנגדיו שהוא לא מסוגל להתמודד עם בעיותיה של המדינה.
ב-26 בספטמבר 1907 הכריז וורד על מעמדה החדש של ניו זילנד כדומיניון.[4] בבחירות הכלליות של 1908 זכו הליברלים ברוב בפרלמנט, אך בבחירות של 1911 נראה היה שהפרלמנט נכנס למבוי סתום. הליברלים שרדו בינתיים עקב קולו המכריע של יושב ראש הפרלמנט, אך וורד, שהיה מאוכזב מהתוצאה, התפטר מתפקידו כראש הממשלה בשנה שלאחר מכן. המפלגה בחרה בתומאס מקנזי, שר החקלאות בממשלת וורד, כמחליפו, אך ממשלת מקנזי שרדה חודשים ספורים בלבד.
וורד, שיותר מכולם האמין שהקריירה הפוליטית שלו עמדה לפני סיומה, שב לספסלים האחוריים של הפרלמנט וסירב לכמה הצעות לשוב לתפקיד מנהיג המפלגה ולהשליט בה סדר. הוא העסיק עצמו בנושאים שוליים ולקח את משפחתו לביקור באנגליה, שם הוענק לו תואר ברונט על ידי המלך ג'ורג' החמישי.[5]
מנהיג האופוזיציה
בכל אופן, ב-11 בספטמבר 1913 הסכים לבסוף וורד לקבל על עצמו שוב את תפקיד מנהיג המפלגה הליברלית. הוא השיג כמה ויתורים חשובים מהמפלגה. הוא עמד על כך שתהיה לו רמה גבוהה של שליטה אישית. הוא חש שחוסר המזל של המפלגה בעבר נגרם בעיקר עקב כישלונו. הוא פעל גם לבנות ברית עם תנועת העבודה שהתפתחה אז והעמידה לבחירה מתמודדים רבים.
ב-12 באוגוסט 1915, עקב מלחמת העולם הראשונה, קיבל וורד הצעה מראש הממשלה ויליאם מאסי, מנהיג המפלגה הרפורמיסטית, להצטרף לממשלת אחדות. וורד מונה להיות סגנו של מאסי ושר האוצר. היחסים בין השניים לא היו טובים. בנוסף להבדלים הפוליטיים ביניהם, וורד היה אירי קתולי ומאסי היה אירי פרוטסטנטי. השותפות באה לקיצה ב-21 באוגוסט 1919.
בבחירות של 1919 איבד וורד את מושבו מטעם מחוז הבחירה של אוורואה ועזב את הפרלמנט. ב-1923 הוא התמודד בבחירות ביניים במחוז הבחירה של טאורנגה, אך הובס על ידי נציג המפלגה הרפורמיסטית, צ'ארלס מקמילן. ב-1925 הוא הצליח להיבחר מחדש לפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של אינברקרגיל. הוא התמודד מטעם המפלגה הליברלית, למרות ששרידיה של המפלגה קראו כבר לעצמם בשמות שונים. מתנגדיו ראו אותו כמי שחי בעבר וכמי שמנסה לנהל את אותם מאבקים שוב ושוב. בריאותו של וורד הייתה אז גם בשפל.
ב-1928 התאחדו שרידי המפלגה הליברלית כמפלגה חדשה בשם "המפלגה המאוחדת" סביב מנהיגותם של ג'ורג' פורבס וביל ויטץ', שהיו מנהיגי פלגים שונים במפלגה הליברלית ושל אלברט דווי, שהיה ממנהיגה של המפלגה הרפורמיסטית. הן פורבס והן ויטץ' שאפו להיות מנהיגי המפלגה החדשה ואף אחד מהם לא הצליח לרשום לזכותו יתרון ברור. דווי הזמין את וורד כמועמד של פשרה, מתוך תקווה שמעמדו של וורד כראש ממשלה לשעבר ילכד את השורות.
כהונה שנייה כראש הממשלה
וורד נעתר להצעה ונבחר להיות מנהיג המפלגה המאוחדת החדשה. עם זאת, בריאותו הייתה עדיין רופפת והמשימה הייתה קשה עבורו. במסע הבחירות של 1928, הוא הבטיח להפתעת תומכיו, שהוא ישיג הלוואות בהיקף של 70 מיליון ליש"ט כדי להחיות את הכלכלה. בבחירות זכתה המפלגה במספר דומה של מושבים כמו אלו של המפלגה הרפורמיסטית. בתמיכתה של מפלגת הלייבור של ניו זילנד נבחר וורד להיות ראש ממשלה בפעם השנייה, יותר מ-16 שנים לאחר תום תקופת כהונתו הקודמת בתפקיד.
מצב בריאותו של וורד המשיך להתדרדר. הוא סבל משורה של התקפי לב ועד מהרה היה זה פורבס שניהל למעשה את ענייני הממשלה. וורד היה נחוש בדעתו לא להתפטר והוא המשיך לכהן בתפקידו גם לאחר שכבר לא הייתה לו את היכולת לעשות כן. ב-28 במאי 1930 הוא נכנע ללחצים מצד עמיתיו ומצד משפחתו והתפטר מתפקידו לטובתו של פורבס.
זמן קצר לאחר מכן, ב-8 ביולי 1930 מת ג'וזף וורד. לאחר שנערך לו טקס אשכבה ממלכתי בבזיליקת הלב הקדוש בוולינגטון, הוא נקבר בבאלף.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
.png)
