PROFILPELAJAR.COM

ויליאם אונסלו, רוזן אונסלו הרביעי
William Onslow, 4th Earl of Onslow
לידה	7 במרץ 1853; אולד אלרספורד, המפשייר, הממלכה המאוחדת
פטירה	23 באוקטובר 1911 (בגיל 58); הנדון, לונדון רבתי, הממלכה המאוחדת
שם מלא	ויליאם הילייר אונסלו, רוזן אונסלו הרביעי
מדינה	הממלכה המאוחדת
השכלה	אקסטר קולג'; איטון קולג' ;
מפלגה	המפלגה השמרנית
בת זוג	פלורנס קולסטון גרדנר
	2 במאי 1889 – 25 בפברואר 1892; (שנתיים)
מונרך בתקופה	ויקטוריה
	→ ויליאם ג'רבויס דייוויד בויל, רוזן גלאזגו השביעי ←
פרסים והוקרה
	אביר הצלב הגדול במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש

ויליאם הילייר אונסלו, רוזן אונסלו הרביעי (באנגלית: William Hillier Onslow, 4th Earl of Onslow; 7 במרץ 1853 – 23 באוקטובר 1911) היה פוליטיקאי בריטי מהמפלגה השמרנית. הוא כיהן בכמה משרות ממשלתיות בין השנים 1880 – 1905 ובין השנים 1889 – 1892 היא שימש כמושל ניו זילנד.

ראשית חייו

ויליאם אונסלו נולד בכפר אולד אלרספורד שבמחוז המפשייר כבנו היחיד של ג'ורג' אוגוסטוס קרנלי אונסלו, בנו של תומאס קרנלי אונסלו, בנו השני של תומאס אונסלו, רוזן אונסלו השני. אמו הייתה מרי הרייט אן לופטוס. ב-1870, בהיותו בן 17, הוא ירש את התואר רוזן אונסלו מדודו של אביו. הוא התחנך באיטון קולג' ולמד בקולג' אקסטר שבאוקספורד.

קריירה פוליטית

בין פברואר לאפריל 1880 שימש אונסלו לזמן קצר כמצליף בבית הלורדים בסוף תקופת כהונתו השנייה של בנג'מין דיזראלי כראש ממשלת בריטניה. הוא החזיק באותו תפקיד בשנים 1886 – 1887 גם בתקופת כהונתו של הלורד סולסברי כראש הממשלה. בשנים 1887 – 1888 הוא שימש כתת-השר במשרד המושבות ובמסגרת תפקידו זה הוא שימש כסגן נשיא הוועידה הקולוניאלית הראשונה באפריל 1887. בשנים 1888 – 1889 הוא שימש כמזכיר הפרלמנטרי של לשכת הסחר.

מושל ניו זילנד

בנובמבר 1888 מונה אונסלו להיות מושל ניו זילנד. בעקבות המשבר הכלכלי של סוף שנות השמונים של המאה ה-19 הוא שאף לקבל משרה בשכר כמושל באחת המושבות. בגיל 35 הוא היה מושל ניו זילנד הצעיר ביותר מאז ג'ורג' גריי והמושל הראשון של ניו זילנד מאז רוברט פיצרוי שמונה לתפקידו ללא ניסיון קודם בתפקיד מושל. זמן קצר לפני מינויו קיצצה ממשלת ניו זילנד במשכורת המושל ואונסלו הצליח להשיג את המינוי מאחר שהוא לא היה אטרקטיבי דיו לאנשי ממשל קולוניאליים בכירים יותר.

ב-2 במאי 1889 נכנס אונסלו לתפקיד המושל. זמן קצר לאחר הגעתו לולינגטון, פרצה בעיר מגפת טיפואיד. בנו בן ה-12, ריצ'רד, נדבק במחלה ולזמן מה נשקפה סכנה לחייו. לאחר מכן נמנעו אונסלו ומשפחתו ככל יכולתם מלשהות בוולינגטון, דבר שלא גרם להם להתחבב על תושבי ניו זילנד. על פי המילון הביוגרפי של ניו זילנד לא ניחן אונסלו בכישרון ובראוותנות שסייעו למושלים שכיהנו מאוחר יותר לזכות באהדה ציבורית.

ב-1890 הסתבך אונסלו במחלוקת בנוגע למינויים למועצה המחוקקת (Legislative Council, הבית העליון של הפרלמנט של ניו זילנד), שנעשו על ידי המושל על פי עצת שרי הממשלה. עד אז לא המליץ ראש ממשלת ניו זילנד, הארי אטקינסון על שום מינוי. אף על פי כן, באותה שנה נעשו תומכיו השמרנים של אטקינסון מודאגים יותר ויותר מכך שהליברלים בהנהגתו של ג'ון באלנס יצברו יותר כוח. על אטקינסון הופעל לחץ להבטיח שבמועצה המחוקקת יהיה רוב שמרני. אונסלו, כשמרן בעצמו, נחשב כמי שגילה אהדה לגישה זו, במיוחד לאור השיטה שהייתה נהוגה בבריטניה, שעל פיה היה מקובל שממשלה יוצאת תמנה חברים חדשים לבית הלורדים. אונסלו הודיע לאטקינסון שניתן להסכים על "רשימה קצרה" של מועמדים שיעשה בה שימוש במקרה "שהמצב ישתבש מבחינתך".

בבחירות שנערכו בדצמבר 1890 איבד אטקינסון את בסיס התמיכה שלו, אף על פי שלא היה ברור אם יעלה בידם של הליברלים בהנהגת באלנס לגייס תמיכה להרכבת ממשלה. שמועות על "הרשימה הקצרה" החלו להתפזר ואנוסלו החל להבין שהנוהג למנות חברים חדשים לבית הלורדים בערוב ימיה של ממשלה יוצאת, לא מקובל בניו זילנד. יחד עם זאת, למרות ההתנגדות הציבורית, נשמע אונסלו לעצתו של אטקינסון ומינה שישה חברים חדשים למועצה (למרות שמלכתחילה היה מדובר על 11 אנשים). הוא הצדיק את החלטתו בפני משרד המושבות בלונדון על בסיס העובדה שהוא לא מצא כל הוראות מלכותיות או תקדים בכל מושבה אחרת לסירוב לאשר את מועמדיו של אונסלו והסתמך על "הנוהג המקובל באנגליה". צעדיו של אונסלו גרמו נזק נוסף לשמה הטוב של המועצה המחוקקת. כמה חברים עצמאיים במועצה שוכנעו לתמוך בבלאנס, שהצליח להרכיב ממשלה חדשה.

ב-1891 ביקש בלאנס להגיש לאונסלו את מועמדותם של 18 נציגים חדשים במועצה כמשקל נגד למינויים של אטקינסון מן השנה הקודמת. אונסלו אמר שאין ברצונו לשנות את הרכב המועצה ולהחליף את הרוב השמרני ברוב ליברלי, בציינו שמנקודת מבטו הבית העליון של הפרלמנט צריך להיות תמיד שמרני מעצם טבעו. הוא הסכים למנות שמונה נציגים, פשרה שנדחתה על ידי בלאנס. העניין הועבר לבסוף להכרעתו של יורשו של אונסלו, רוזן גלאזגו. בפברואר 1892 התפטר אונסלו מתפקידו כמושל ושב לאנגליה.

המשך הקריירה הפוליטית

כאשר שבו השמרנים לאחוז בהגה השלטון בבריטניה ב-1895 בהנהגתו של הלורד סולסברי, מונה אונסלו להיות תת-השר לענייני הודו, משרה שבה החזיק עד 1900 ולאחר מכן ועד 1903 הוא שימש שוב כתת-השר במשרד המושבות. מ-1902 הוא שימש בתפקיד זה בממשלתו של ארתור ג'יימס בלפור. ב-1903 נכנס אונסלו לממשלתו של בלפור כנשיא מועצת החקלאות (שר החקלאות) ובאותה שנה הוא נכנס למועצה המלכותית. הוא המשיך לכהן בתפקידו כנשיא מועצת החקלאות עד לנפילת הממשלה ב-1905. מאותה שנה ועד 1911 הוא כיהן כלורד יושב ראש של הוועדות בבית הלורדים. בין השנים 1905 – 1906 הוא גם היה נשיא החבר הסטטיסטית המלכותית.