זהות מחבר האיגרת אינה ידועה, ובניגוד לאיגרות פאולוס, שם המחבר אינו מצוין בפסוק הראשון של האיגרת. המסורת הנוצרית משייכת את כתיבת האיגרת לשליחפאולוס (שאול התרסי), וזאת מאחר שעל פי רמזים המצויים באיגרת, כותבה היה גבר[1], חבר של טימותיוס - תלמידו של פאולוס[2], והיה ממוקם באיטליה[3].
יחד עם זאת סגנון האיגרת ואוצר המילה שלה שונה מיתר איגרות פאולוס. אוסביוס סבור כי האיגרת נכתבה במקורה בעברית והייתה ממוענת לקהל יהודי דובר עברית. לפי אוסביוס, האיגרת תורגמה ליוונית על ידי לוקאס - ומביא כראיה את העובדה שלוקאס רשם את נאומו של פאולוס באנטיוכיה[4] הדומה לאיגרת אל העברים.
כבר בעת העתיקה הועלו ספקות בדבר היות פאולוס מחבר האיגרת - הן מכוח העובדה ששמו של פאולוס לא מצוין בראשיתה, והן בשל השוני בין הדוקטרינות התאולוגיות המצויות באיגרת ליתר איגרות פאולוס. גם מבחינת אוצר מילים וביטויים שונה איגרת זו מיתר איגרות פאולוס - עובדה שמציין כבר קלמנס מאלכסנדריה בשנת 210.
חוקרים מודרניים ובהם אדולף פון הרנאק (אנ') סברו כי ייתכן שפריסקילה הייתה כותבת האיגרת - אולם אחרים טוענים כי האיגרת נכתבה על ידי גבר[1].
קהל היעד
קהל היעד של איגרת זו היה ציבור מסוים במצב מאוד מסוים - המדובר ככל הנראה בקהל יעד של יהודים מאחר שברור כי קהל היעד הכיר את תרגום השבעים של התנ"ך (כשם שכותב האיגרת הכיר תרגום זה והתייחס אליו). פירוט החטאים בפרק י"ג מעיד על כך שמדובר על תושביה של עיר, ולא תושבים של אזור כפרי; ע"פ האמור בפרק י 32 - 34, מדובר באנשים שסבלו רדיפות בשל דתם בעבר וכי הם צפויים לעבור רדיפות בעתיד (פרק י 25), ולכן, מחשש הרדיפות המאזינים מוכנים "לחזור לאמונתם הקודמת". מעובדות אלה עולה כי מדובר ביהודים שהתנצרו, והיו צפויים לעבור רדיפות על ידי השלטונות הרומיים או על ידי בעלי סמכות יהודים אשר ניסו להשיבם אל היהדות הנורמטיבית ביהודה של אותם ימים.
לאור האמור בפרק י"ג לפיו "איטליה מברכת את הקורא" ניתן להסיק כי הקוראים או כותב האיגרת נמצאו באיטליה.
לאור מאפיינים אלה סבורים מרבית החוקרים המסורתיים כי קהל היעד היה יהודים שהתנצרו. חוקרים מודרניים סבורים כי מדובר למעשה בוויכוח פנים כנסייתי בין דעות שגרסו שלפני שגוי מתנצר היה עליו לקבל עול מצוות יחד עם תורתו של ישו, לבין אלה שגרסו שאין צורך "לעבור דרך היהדות" ובין אלה גישת האנטינומיאניזם - הגורסת שהנוצרים החדשים צריכים לשלול לחלוטין את האמונה היהודית. האיגרת גורסת שהמתנצרים לא צריכים לקבל על עצמם את חוקי היהדות.
כמו כן, מובע בה בבהירות ובנחרצות הרעיון לפיו דמו של ישו הוא תחליף נצחי לעבודת הקרבנות בבית המקדש, שלא היו אלא הכנה ושלב נחות בדרך אליו: "כִּי הַתּוֹרָה בִּהְיוֹת בָּה צֵל הַטֹּבוֹת הָעֲתִידוֹת וְלֹא מַרְאֵה עֶצֶם הַדְּבָרִים אֵין בִּיכָלְתָּהּ לְעוֹלָם לְהַשְׁלִים אֶת־הַקְּרֵבִים בַּקָּרְבָּנוֹת הָהֵם... וְהוּא אַחֲרֵי הַקְרִיבוֹ זֶבַח אֶחָד עַל־הַחֲטָאִים יָשַׁב לִימִין הָאֱלֹהִים לָנֶצַח". תמה זו היא יסוד מרכזי בנצרות[6].
תאריך כתיבת האיגרת
אף שזהות כותב האיגרת לא ידועה, מרבית החוקרים מסכימים בדבר מועד כתיבתה - שנת 95 לספירה לערך, זמן קצר לאחר שאיגרות פאולוס נפוצו בקרב הקהילות הנוצריות.
הרולד אטרידג' סבור שלא ניתן לקבוע תאריך מדויק, והוא מתארך את האיגרת לבין 60–100 לספירה.
מטרת כתיבת האיגרת
מרבית החוקרים כיום סבורים כי האיגרת נכתבה על מנת למנוע עזיבה של הנוצרים החדשים את הדת שקיבלו על עצמם, בין אם מדובר בחזרה לפגניזם או בהתיהדות מליאה (בין אם מדובר בגויים שהתנצרו ובין אם מדובר בחזרה ליהדות).
מבנה האיגרת
האיגרת חורגת מהסטנדרטים של האיגרות מהתקופה ההלניסטית, הן בשל אופייה הספרותי והן בשל העדר המבנה הסטנדרטי (העדר פסקת פתיחה בה מצוין שם המחבר). החוקרים סבורים כי האיגרת הייתה במקורה דרשה שנישאה בעל פה והועלתה על הכתב על ידי אחד משומעיה.
לקריאה נוספת
יאיר זקוביץ, סרג' רוזר, כי דבר האלוהים חי הוא - שמונה שיחות על האיגרת אל העברים, הוצאת מאגנס, 2016.
^למשל: Jordan D. Rosenblum, Religious Competition in the Third Century CE: Jews, Christians, and the Greco-Roman World, Vandenhoeck & Ruprecht, 2014. עמ' 120.
