המבנה הראשוני שהוקם על ידי קונסטנטינוס בתחילת המאה ה-4, הורחב תחת שלטונו של ולנטיניאנוס הראשון במחצית השנייה של המאה. בשנת 386 הקיסרתאודוסיוס הראשון החל בבניית בזיליקה גדולה ומפוארת יותר, שבה ספינה ראשית, ארבע ספינות משניות וטרנספט. ההקמה הושלמה רק בתקופת כהונתו של לאו הראשון. במאה ה-5 הייתה הבזיליקה גדולה גם מבזיליקת פטרוס הקדוש, והמשורר הנוצריפרודנטיוס (אנ'), שראה אותה בתקופתו של הקיסר הונוריוס, תיאר את יופייה בשורות בודדות ותמציתיות. כיוון שהבזיליקה הוקדשה גם לקדושים טאורינוס והרקולאנוס, מרטירים מחבל אוסטיה במאה ה-5, היא נקראה גם "בזיליקת טריום דומינורום" (basilica trium Dominorum - בזיליקת שלושת האדונים).
בתקופתו של גרגוריוס הראשון (590 – 604) הורחבה הבזיליקה פעם נוספת. הרצפה הוגבהה על מנת שהמזבח יהיה בדיוק מעל לקברו של פאולוס. רק מי שהתוודה היה רשאי לגשת אל הקבר. כיוון שהבזיליקה הייתה מחוץ לחומות האורליאניות, היא ספגה נזקים במהלך פלישות הסרצניםבמאה ה-9. בתגובה לכך האפיפיור יוחנן השמיניביצר את הבזיליקה, המנזר ואת בתי המגורים של האיכרים, ובכך יצר את העיר יוחנניספוליס (באיטלקית: Giovannipoli - ג'יובניפולי). העיר התקיימה עד שנת 1348, מועד בו נחרבה לחלוטין ברעידת אדמה.
ב-15 ביולי1823 פרצה שרפה בעקבות רשלנות של עובדים שתיקנו את העופרת שבגג המבנה, ובעקבותיה נהרס רובו. הבזיליקה הייתה הכנסייה היחידה ברומא ששמרה על צורתה הקדומה במשך 1435 שנות קיומה, ומאמינים רבים מכל רחבי העולם תרמו כספים לשיקומה. המשנה למלך של מצרים שלח עמודי אלבסטר והצאר הרוסי תרם חומרי בנייה יקרים כמו מלכיט ולפיס לזולי. העבודה על החזית העיקרית, שפנתה לכיוון נהר הטיבר, הושלמה על ידי ממשלת איטליה שהכריזה על האתר כעל אוצר לאומי.
הבזיליקה נחנכה מחדש בשנת 1840, אולם היא קודשה רק חמש-עשרה שנים לאחר מכן בנוכחות האפיפיור פיוס התשיעי וחמישים קרדינלים. ב-23 באפריל1891 נהרסו הזכוכיות הצבועות בבזיליקה בעקבות פיצוץ.
הבזיליקה החדשה משמרת את המבנה המקורי של ספינה ראשית וארבע ספינות משנה. אורכה של הבזיליקה הוא 131.66 מטר, רוחבה 65 מטר וגובהה הוא 29.7 מטר, והיא הבזיליקה השנייה בגודלה ברומא. האכסדרה הצבועה שבחזית הבניין היא תוספת נאו-קלאסית מהשחזור שהתבצע במאה ה-19. הדלת מהמאה ה-20 כוללת שרידים מהשער המקורי, שנבנה על ידי סטאורכיוס מכיוס בשנת 1070 בקירוב בקונסטנטינופול. מימין נמצאת הדלת הקדושה הנפתחת רק בזמן חגים.
80 עמודי הספינה הראשית הם מהמאה ה-19, כמו גם התקרה המקושטת. מהבזיליקה העתיקה נותרו רק החלק הפנימי של האפסיס ושער הניצחון. רוב הפסיפסים של האפסיס, שהוכנו על ידי פייטרו קווליני אבדו ב-1823, ולכן שולבו רק חלקים קטנים מהם בעת השחזור. הפסיפסים של שער הניצחון הם המקוריים מהמאה ה-5, וכתובת בחלקם התחתון מעידה כי הם נעשו בזמן כהונתו של לאו הראשון ושתמורתם שולמה על ידי גאלא פלקידיה.
דרומית לטרנספט נמצא הקלויסטר, הנחשב לאחד הקלויסטרים היפים מימי הביניים[1]. הקלויסטר נבנה על ידי ואסאלטו בין 1205 ל-1241, ובו עמודים כפולים בצורות שונות. בחלק מהעמודים יש מילוי של פסיפס בצבע זהב ופסיפס צבעוני; ניתן למצוא את אותו קישוט על הארכיטרב ועל המסגרת הפנימית של הקלויסטר. כמו כן, ניתן לראות שרידים מהבזיליקה שנחרבה ומהסרקופג העתיק, המעוטר באיורים של סצנות מסיפורי המיתולוגיה על אפולו.
החפירות בקברו של פאולוס
תולדות הנזירים הבנדיקטינים מוזכרים במקביל לבזיליקה וישנה התייחסות לבנייתה מחדש ומציאת סרקופג גדול עשוי משיש שבראשו שתי חתיכות אבן שעליהן הכתובת "(Paulo Apostolo Mart(yri" (לפאולוס השליח והמרטיר). אולם, בניגוד לסרקופגים אחרים מאותה תקופה, הסרקופג הזה לא הוזכר במסמכי החפירה של הנזירים[2].
ב-6 בדצמבר2006 הוכרז שארכאולוגים מטעם הוותיקן גילו סרקופג מתחת למזבח וככל הנראה הוא מכיל את שרידיו של פאולוס[3]. במסיבת עיתונאים שנערכה ב-11 בדצמבר 2006 סופקו פרטים נוספים על עבודת החפירה, שנמשכה מ-2002 עד ה-22 בספטמבר 2006, ולאחר שצליינים שביקרו בכנסייה התלוננו על כך שלא היה ניתן לגשת לקבר במהלך שנת 2000. טרם התקבלה החלטה האם לבדוק את תכולת הסרקופג ולברר האם הוא מכיל שרידי אדם. למעשה, הסרקופג עדיין לא הוזז ממקומו, כך שרק אחד משני הצדדים הצרים שלו ניתן לצפייה[4]. ב-29 ביוני2009 הכריז האפיפיורבנדיקטוס השישה עשר כי על סמך הבדיקות שנערכו בסרקופג נמצא אישור לטענה שהעצמות שהוא הכיל הן של פאולוס (שאול התרסי). האפיפיור אמר: ”נראה שהן מאשרות לחלוטין את המסורת החד-משמעית שקובעת כי מדובר בשרידיו של השליח פאולוס... שרידים של בגד כותנה יקר, סגול בצבעו ומעוטר בזהב טהור, ובד כחול ארוג עם חוטי כותנה. הם גם מצאו גרגרים של קטורת אדומה ושרידים של חלבונים ואבן גיר. היו גם שרידים של עצמות, שנבדקו בבדיקת תיארוך פחמן והעלו שמדובר באדם שחי במאה הראשונה או השנייה לספירה”[5].
קו עקום של לבנים רומז על כך שהאפסיס של הבזיליקה הקונסטנטיניאנית היה מצד מערב של הסרקופג, כך שהכניסה של הבזיליקה המקורית הייתה בכיוון מזרח, בדומה לבזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן. הבזיליקה הגדולה יותר משנת 386 כללה את הווייה אוסטיינסה (הדרך לחבל אוסטיה) במזרח, כך שהבזיליקה התרחבה לכיוון מערב והנהר טיבר והאוריינטציה השתנתה לחלוטין.
לקריאה נוספת
Rendina, Claudio (2000). Enciclopedia di Roma. Newton Compton. pp. 867–868.
.svg)
