במרוצת שנות ה-70, הוציאה רייט סדרת אלבומים ששילבו בלוז, רוק, פולק וקאנטרי. רק בשנת 1989, לאחר שנים של שבחים ממבקרים והצלחה מסחרית מעטה, הוציאה רייט אלבום שהפך ללהיט גדול, וכך גם היו שני האלבומים שאחריו, שנמכרו במיליוני עותקים.
בוני רייט נולדה בברבנק שבקליפורניה. היא בתם של כוכב מחזות הזמר של תיאטראות ברודוויי, ג'ון רייט, ואשתו הראשונה, הפסנתרנית מרג'ורי היידוק (Marjorie Haydock), והיא גדלה במסורת הקווייקרית. היא החלה לנגן בגיטרה בגיל צעיר, במחנה קיץ בניו יורק. מאוחר יותר בלטה בסגנון נגינתה בגיטרת סלייד.
לאחר שסיימה את לימודי התיכון ב-1967, רייט החלה ללמוד יחסים חברתיים ולימודי אפריקה במכללת רדקליף.[1] רייט התיידדה עם אמרגן הבלוז דיק ווטרמן, ובמהלך שנתה השנייה במכללה, היא עזבה את לימודיה למשך סמסטר אחד ועברה עם ווטרמן ומוזיקאים מקומיים נוספים לפילדלפיה.
1970–1976
בסתיו 1970, בזמן שחיממה את הופעתו של מיסיסיפי פרד מקדואל בניו יורק, היא נראתה על ידי כתב מגזין "ניוזוויק", שהחל להפיץ את השמועה על הופעתה. מהר מאוד, מגלי כישרונות של חברות תקליטים גדולות החלו להגיע אל הופעותיה, כדי לראותה מנגנת. בסופו של דבר קיבלה את ההצעה של האחים וורנר, שהוציאה ב-1971 את אלבום הבכורה שלה, "בוני רייט". האלבום התקבל יפה על ידי עיתונות המוזיקה, כאשר עיתונאים רבים שיבחו את יכולותיה כמעבדת ומבצעת, וכגיטריסטית סלייד. בתקופה זו, רק מעט נשים במוזיקה הפופולרית היו בעלות מוניטין כגיטריסטיות.
בזמן שקיבלה את הערכתם של אלה שראו אותה מופיעה, כמו גם של חבריה למקצוע, רייט קיבלה הכרה ציבורית מעטה בלבד. אלבומה השני, "Give It Up" (1972) ואלבומה השלישי, "Takin' My Time" (1973) התקבלו על ידי המבקרים, אך ללא התאמה במכירות התקליטים.
רייט החלה לקבל כיסוי עיתונאי גדול יותר, שכלל כתבת שער במגזין רולינג סטון, אולם לאחר הוצאת האלבום "Streetlights" (1974), הביקורות הפכו למעורבות. בשלב זה, רייט כבר ניסתה מפקים שונים וסגנונות שונים, והיא החלה לאמץ צליל שקרוב יותר למיינסטרים, שהמשיך גם באלבום "Home Plate" (1975).
האלבום "Sweet Forgiveness" (1977) העניק לרייט את פריצתה המסחרית הראשונה, כאשר הניב מתוכו להיט - גרסת כיסוי לשירו של דל שאנון, "Runaway".
אלבומה הבא של רייט, "The Glow" (1979), קיבל ביקורות שליליות ונמכר במספרים צנועים. עם זאת, באותה שנה עזרה רייט לארגן את חמשת הקונצרטים של "מוזיקאים מאוחדים למען אנרגיה בטוחה" (MUSE - Musicians United for Safe Energy) במדיסון סקוור גארדן בעיר ניו יורק. ההופעות הולידו את אלבום הזהב המשולש "No Nukes", כמו גם סרט קולנוע באותו שם. בהופעות הללו השתתפו היוזמים ג'קסון בראון, גראהם נאש, ג'ון הול ובוני רייט, כמו גם ברוס ספרינגסטין, טום פטי, האחים דובי, קארלי סימון, ג'יימס טיילור ורבים אחרים.
באלבומה הבא, "Green Light" (1982), רייט ניסתה לשפר את הצליל של אלבומיה המוקדמים, אולם להפתעתה, מוזיקאים רבים וגם התקשורת השוו את הצליל החדש שלה לתנועת הגל החדש. האלבום קיבל את הביקורות הטובות ביותר שקיבלה מזה שנים, אולם המכירות לא השתפרו, דבר שהיה לו השפעה חמורה על יחסיה עם האחים וורנר.
עזיבת האחים וורנר
ב-1983, בזמן שרייט הייתה בסיום עבודתה על אלבומה הבא, "Tongue & Groove", חברת האחים וורנר ויתרה על כמה אמנים גדולים, כמו ואן מוריסון וארלו גאת'רי. ביום למחרת השלמת המאסטרינג של האלבום, נטשה החברה גם את רייט. האלבום נגנז לתמיד ורייט נותרה ללא חברת תקליטים. באותה תקופה היא נאבקה גם בבעיות סמים ואלכוהול.[2]
למרות בעיותיה אלו, רייט המשיכה להופיע ולהשתתף בפעילות פוליטית. ב-1985 היא שרה והופיעה בווידאו-קליפ של השיר "Sun City", מתוך תקליט האנטי-אפרטהייד שנכתב והופק על ידי הגיטריסט סטיבן ואן זאנדט. במקביל להשתתפותה ב-Farm Aid ובקונצרטים של אמנסטי אינטרנשיונל, רייט נסעה למוסקבה ב-1987 להשתתף בקונצרט השלום הסובייטי/אמריקאי המשותף. עוד באותה שנה, היא ארגנה אירוע התרמה בלוס אנג'לס לעצירת הקונטראס. באירוע השתתפו לצדה המוזיקאים דון הנלי, הרבי הנקוק, הולי ניר ואחרים.
שנתיים לאחר שהפסיקו את התקשרותם עמה, האחים וורנר הודיעו לרייט על תוכניותיהם להוציא את האלבום "Tongue and Groove". החברה הסכימה לאפשר לה לערוך מחדש כמחצית מהאלבום, שיצא ב-1986 בשם "Nine Lives", ואכזב ביקורתית ומסחרית.
בשנות ה-80 המאוחרות החלה בתהליך פסיכותרפיה והצטרפה לאלכוהוליסטים אנונימיים[3] וב-1987 נגמלה מסמים ואלכוהול. מאוחר יותר, במהלך הופעה במינסוטה בלילה שלאחר מותו של הגיטריסט סטיבי ריי וון ב-1990, היא ציינה לטובה את עזרתו להפסקת הצריכה שלה,[4] באומרה שמה שהעניק לה את האומץ להכיר בבעיית האלכוהול שלה ולהפסיק לשתות, היה שראתה שסטיבי ריי וון היה מוזיקאי אפילו טוב יותר כשהיה פיכח.[5]
בסוף 1987 רייט הצטרפה לזמרות קיי די לאנג וג'ניפר וורנס כזמרות ליווי בספשל הטלוויזיוני של רוי אורביסון, "Roy Orbison and Friends, A Black and White Night". בעקבות שידור התוכנית האיכותית, רייט החלה לעבוד על חומר חדש.
רייט שרה גרסת כיסוי לשיר "Baby Mine", שיר הערש מדמבו הפיל המעופף, מתוך אלבום מחווה למוזיקה של חברת וולט דיסני. בהקלטות הללו היא הכירה את המפיק דון וואז. מאחר שהייתה מרוצה מההקלטות, ביקשה ממנו להפיק את אלבומה הבא.
לאחר העבודה על אלבום המחווה, רייט חתמה עם חברת קפיטול רקורדס. היא החלה להקליט שילוב בלוזי של פופ ורוק בהפקתו של דון וואז והשיגה הצלחה מסחרית מאוחרת, לאחר 20 שנה, עם אלבומה העשירי, "Nick of Time", שיצא באביב 1989 ועלה לראש המצעדים באמריקה לאחר זכייתה של רייט בגראמי בתחילת 1990. אלבום זה נבחר למקום 230 ברשימת 500 האלבומים הגדולים של כל הזמנים של מגזין רולינג סטון. רייט טענה כי זה היה "האלבום הפיכח הראשון" שלה.
באותו זמן, רייט קיבלה פרס גראמי רביעי על הדואט שלה עם ג'ון לי הוקר, "In the Mood", מתוך אלבומו "The Healer". אלבומה העשירי של רייט היה הראשון בין הקלטות רבות שלה, בהן ניגנה חטיבת הקצב הוותיקה שלה, ריקי פאטאר (Ricky Fataar) וג'יימס האצ'יסון (James "Hutch" Hutchinson). האלבום "Nick of Time" נמכר בלמעלה משישה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד.
על אלבומה "Luck of the Draw" (1991), שנמכר בכמעט שמונה מיליון עותקים בארצות הברית, היא זכתה בשלושה פרסי גראמי נוספים. ב-1994 זכתה בשני פרסי גראמי נוספים על אלבומה "Longing in Their Hearts", אלבומה השני שהגיע למקום הראשון. שני אלבומים אלה זכו במספר תקליטי פלטינה.
ב-1995 כתב בריאן אדמס את הלהיט "Rock Steady", כדואט של אדמס ורייט לסיבוב ההופעות שלה "Road Tested". גרסת הדמו המקורית של השיר מופיעה בסינגל של אדמס "Let's Make a Night to Remember" מ-1996.
שיתוף הפעולה שלה עם וואז הגיע לסיומו עם הוצאת אלבום ההופעה החיה "Road Tested" ב-1995, שקיבל תקליט זהב.
לאלבומה הבא, רייט שכרה את מיצ'ל פרום וצ'אד בלייק כמפיקים. עבודתה איתם יצאה באלבום "Fundamental" (1998).
2000–2007
רייט בהופעה בפסטיבל ג'אז ומורשת בניו אורלינס, 23 באפריל 2004.
בשנת 2002 יצא האלבום "Silver Lining", שהגיע בארצות הברית למקום ה-13 במצעד הבילבורד ומאוחר יותר קיבל תקליט זהב. יצאו ממנו שלושה סינגלים, שכולם נכנסו ל-40 המקומות הראשונים בארצות הברית. באלבום זה היא שיתפה את חביב קויטה וחברי להקתו.
בשנת 2003 הוציאה קפיטול את האוסף "The Best of Bonnie Rait", הכולל שירים מאלבומיה מהשנים 1989–2002.
בספטמבר 2005 יצא האלבום "Souls Alike", שהגיע בארצות הברית ל-20 הראשונים בבילבורד. שני סינגלים מתוכו הגיעו ל-40 הגדולים בארצות הברית.
ב-2006 יצא אלבום ההופעה החיה "Bonnie Raitt and Friends", בדיסק וב-DVD. ההופעה התקיימה בטראמפ טאג' מהאל באטלנטיק סיטי ב-30 ספטמבר 2005, וצולמה במסגרת הסדרה "VH1 Classic Decades Rock Live Concert Series", ובין היתר התארחו בה אליסון קראוס ונורה ג'ונס. באפריל 2011 קיבל ה-DVD תקליט זהב.
ב-2007 השתתפה רייט באלבום המחווה לפאטס דומינו, "Goin' Home: A Tribute to Fats Domino", בו שרה מחרוזת המורכבת משני שירים של דומינו.
2012 – הווה
בפברואר 2012 ביצעה רייט דואט עם אלישה קיז בטקס פרס גראמי ה-54, לכבוד אטה ג'יימס.
באפריל 2012, הוציאה רייט את אלבום האולפן הראשון שלה מאז 2005, "Slipstream". הוא הגיע למקום ה-6 בבילבורד 200, מה שהפך אותו לאלבום הראשון שלה שהתברג לעשרת הגדולים, מאז אלבומה מ-1994.
בספטמבר 2012 רייט השתתפה בקמפיין "Songs / 30 Days 30", לתמיכה ב-"Half the Sky", פרויקט מדיה לקידום הזדמנויות לנשים ברחבי העולם.[6] ב-2013 השתתפה באלבומו של פוי ואנס "Joy of Nothing".[7]
רייט נרשמה במקום ה-50 ברשימת 100 הזמרים הגדולים בכל הזמנים של מגזין רולינג סטון. היא גם נרשמה במקום ה-89 ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים של המגזין.
בפברואר 2016 רייט הוציאה את אלבום האולפן ה-17 שלה, "Dig in Deep", שהגיע למקום ה-11 במצעד בילבורד 200[8] וקיבל ביקורות חיוביות.[9] האלבום כולל גרסת כיסוי לשיר של להקת INXS, "Need You Tonight".
גיטרה
גיטרת ההופעות הראשית של בוני רייט היא פנדר סטראטוקסטר מותאמת (customized). גוף הגיטרה משנת 1965 ואילו צוואר הגיטרה משנה קצת יותר מאוחרת. היא רכשה אותה בשנת 1969 וניגנה עליה בכל הופעותיה מאותה שנה. בשנת 1996 הפכה הגיטרה לבסיס של מודל חתום (דגם על שמה). בכך הייתה רייט למוזיקאית-אשה הראשונה שקיבלה מודל גיטרות על שמה בחברת פנדר.
חיים אישיים
ב-27 באפריל 1991, התחתנה עם השחקן מייקל או'קיף. ב-9 בנובמבר 1999 הם הכריזו על גירושיהם.
פעילות פוליטית
מעורבותה הפוליטית של רייט החלה בשנות ה-70 המוקדמות. על הכריכה האחורית של האלבום "Give It Up" הייתה הקדשה "לתושבי צפון וייטנאם...".
ב-1994 מימנה רייט את החלפת המצבה של גיטריסט הבלוז מיסיסיפי פרד מקדואל. מאוחר יותר מימנה מצבות זיכרון במיסיסיפי גם למוזיקאים ממפיס מיני (אנ'), סאם צ'אטמון וטומי ג'ונסון.
ב-2002 הצטרפה כתומכת רשמית של הארגון ללא רווח "Little Kids Rock", המספק כלי נגינה ושיעורים בחינם לתלמידים בבתי ספר ציבוריים ברחבי ארצות הברית. היא ביקרה תלמידים המשתתפים בתוכנית ויושבת במועצת המנהלים של הארגון כחברת כבוד.
ב-2008 תרמה רייט שיר לדיסק של "Aid Still Required", לעזרה במאמצי הסיוע בדרום-מזרח אסיה לנפגעי הצונאמי ב-2004.
לקראת סיבובי ההופעות של סתיו-חורף 2005 ואביב-קיץ-סתיו 2006, עבדה רייט עם ארגון הסביבה ללא רווח "Reverb".
רייט היא חלק מקבוצת "No Nukes", המתנגדת להרחבת השימוש באנרגיה גרעינית. בשנת 2007, צילמה הקבוצה וידאו קליפ ליוטיוב לשיר של באפלו ספרינגפילד, "For What It's Worth".[10][11]
במהלך הקמפיין לפריימריז של המפלגה הדמוקרטית ב-2008, הופיעה רייט, יחד עם ג'קסון בראון והבסיסט ג'יימס האצ'יסון למען המועמד ג'ון אדוארדס.
.svg){kind=logo}
