בשנים 1919–1921 עסק במחקר באקדמיה לחכמת ישראל, שמייסדה ומנהלה הראשון היה אויגן טויבלר, מגדולי ההיסטוריונים של העת העתיקה וממורי בית המדרש לחכמת ישראל. עמו היו חוקרים צעירים נוספים, שלימים הפכו לחוקרים חשובים בתחומם, ובהם דוד צבי בנעט, שהיה ידידו, חנוך אלבק ויצחק בער. אולם שפנייר שאף לכיוון מעשי, ועל כן החל לעבוד באוקטובר 1921 בספריית המדינה בברלין, תחילה כמתנדב ואחר כך כעובד מן המניין. בשנת 1926 התמנה למומחה ליהדות ולעברית במחלקת המזרח. הוא שימש בתפקיד מקביל לתפקיד שמילא לפניו משה (מוריץ) שטיינשניידר, הנחשב לאבי הביבליוגרפיה העברית. הוא התמחה גם בקִטלוגכתבי-ידארמניים.[3] שפנייר זכה להערכה רבה מצד עמיתיו בספרייה בזכות ידיעותיו הרבות ונועם הליכותיו. וילנד שמידט (Schmidt; ספרן וגרמניסט, 1904–1989) תיאר את שפנייר כ"אדם שקט, מופנם, רגוע ואצילי, שעין איש לא הייתה צרה בו".[4] לצד עבודתו בספרייה, עסק במחקר, ופרסם ספרים, וכן מאמרים בספרי יובל וב-Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums (MGWJ, הירחון להיסטוריה היהודית ולמדעי היהדות). בפרסומים בעברית נכתב שמו העברי, אברהם.
דף מרשימותיו של שפנייר (מקור: ספריית המדינה בברלין, מחלקת המזרח, Or HB D 15, עמ' 1)
לאחר פרישתו הכפויה שב שפנייר לבית המדרש לחכמת ישראל, שבו למד בצעירותו.[9] הוא שימש כמרצה וכספרן, ואף עסק במחקר, אולם גם פרק חדש זה בחייו נגדע. לאחר אירועי ליל הבדולח (9–10 בנובמבר1938) נעצר שפנייר, עם אלפי יהודים גרמנים אחרים, ונכלא במחנה הריכוזזקסנהאוזן. הוא כתב ליצחק משה (איזמר) אלבוגן, מורו ועמיתו לשעבר בבית המדרש לחכמת ישראל, וביקש את עזרתו. באותו זמן פעלה בהיברו יוניון קולג' בסינסינטי שבארצות הברית תוכנית להצלת חוקרים יהודים פליטים מאירופה. הזמנת חוקרים לפרק זמן של שנתיים לפחות אפשרה להם לקבל אשרת כניסה לארצות הברית שלא במסגרת מכסות ההגירה. אלבוגן, שהיגר לארצות הברית בשנת 1938 בעזרת ההיברו יוניון קולג' ושלושה מוסדות אחרים, הופקד על בחירת המועמדים להצלה. שפנייר קיבל מינוי כמרצה לספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג'. בזכות מינוי זה הצליח שפנייר להשתחרר ממחנה הריכוז, אך לא הצליח לקבל אשרת כניסה לארצות הברית. פקידי ההגירה נימקו את סירובם בטענה ששפנייר היה בראש ובראשונה ספרן, ולא פרופסור, ושבית המדרש שבו לימד לא היה ברמה האקדמית המקבילה להיברו יוניון קולג' (השלטון הנאצי הוריד את דרגתו של בית המדרש מ"בית ספר גבוה" ל"מכון").
במאמרו האחרון, שהתפרסם בשנת 1939, בכרך האחרון של ה"ירחון להיסטוריה ומדעי היהדות", שם המחבר הוא "ארתור ישראל שפנייר";[10] זאת על פי התקנה בדבר שינוי שמות ליהודים (Die Zweite Verordnung zur Durchführung des Gesetzes über die Änderung von Familiennamen und Vornamen) מתאריך 17 באוגוסט1938, שחייבה כל יהודי גרמני ששמו אינו יהודי מובהק, להוסיף שם פרטי שני: "ישראל" לגברים ו"שרה" לנשים. בהקדמה לכרך מודה המערכת לד"ר א' שפנייר ולאנשים נוספים על עזרתם בקריאת ההגהות,[11] שלא תמיד יכלו להגיע לכל המחברים – רמז לקשיי הזמן.
גלויה ששלח שפנייר לדניאל גולדשמידט
בשנת 1939 החליט שפנייר לבקש מקלט זמני באמסטרדם, שבה חיו אחותו גרטרוד ואמו הלן (לבית להמן),[12] ולהמתין בה לקבלת אשרת כניסה לארצות הברית.[13] בינואר 1940 שלח גלויה לידידו הקרוב, דניאל גולדשמידט, ובה סיפר על ההמתנה לאשרת הכניסה.[14]
צדה השני של הגלויה ששלח שפנייר לדניאל גולדשמידט
בזמן שהותו באמסטרדם היה בקשר הדוק עם אברהם יהושע השל. השל, שנכלל אף הוא בתוכנית ההצלה של ההיברו יוניון קולג', גורש מגרמניה לפני שקיבל אשרת כניסה לארצות הברית, והצליח להגיע לאנגליה. באמצעות שפנייר שלח השל כסף ומזון לקרובי משפחתו שנותרו בוורשה. השל הצליח לבסוף לקבל אשרה וניצל, ואילו שפנייר לא זכה לכך, למרות מכתבי התמיכה בבקשתו מנשיא ההיברו יוניון קולג'. הקונסול האמריקאי ברוטרדם פסל אותו כמועמד לאשרה, בטענה שהיה ספרן ולא פרופסור, ובכך חרץ את גורלו של שפנייר. הוא עבד כמה שנים בספריית רוזנטליאנה באמסטרדם (כיום חלק מספריית אוניברסיטת אמסטרדם). בשנת 1942 נעצר וגורש לגרמניה, ולבסוף נשלח למחנה הריכוז ברגן-בלזן, בו נספה ב-30 במרץ1944, והוא בן 55.[15]
אחיו של שפנייר תכנן אף הוא להגר להולנד, אך לבסוף התאבד. אחותו גרטרוד נספתה במחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1943, אמו נפטרה במחנה המעבר וסטרבורק בשנת 1943, ואביו נפטר במגדבורג בשנת 1938. אחותו מרגרט, שהיגרה לארצות הברית, הייתה היחידה מבני המשפחה שניצלה. ארתור עצמו, ככל הנראה, לא הקים משפחה.
הקדשה שרשם ארתור שפנייר למשה שוַבה (מקור: אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית)
בשנת 1922 פרסם שפנייר ספר על התוספתא – Die Toseftaperiode – פרי מחקרו באקדמיה לחכמת ישראל. בספר זה ניסה לקבוע את יחס התוספתא לברייתות שבשני התלמודים. הוא ראה את ההבדלים בנוסח הברייתות שבתלמוד הבבלי כשינויי עריכה, ועל כן הכריע שהברייתות שבו השתלשלו מן הברייתות שבתוספתא. בנוגע ליחס התוספתא למשנה, סבר שפנייר שהיא אוסף של פירושים שנכתבו במקורם בצד המשנה שקדמה למשנת רבי יהודה הנשיא. בשנת 1928 פרסם אלכסנדר גוטמן[16] ספר על היחס שבין המשנה לתוספתא (Das redaktionelle und sachliche Verhältnis zwischen Mišna und Tosephta), ובו דחה את דעתו של שפנייר. שפנייר הגיב בשני חיבורים קצרים שהתפרסמו בשנת 1931, ובהם הגן על עמדתו. האחד, על קטע הברייתא מספריית ברלין (Das Berliner Baraita-Fragment), והשני, על הזיקה שבין המשנה לתוספתא (Zur Frage des Literarischen Verhältnisses zwischen Mischnah und Tosefta), שהוא גרסה מתוקנת של החיבור הקודם. החיבור הראשון נדפס במאתיים עותקים בלבד. ארבעה מהם מצויים בספרייה הלאומית. בעותק שבאוסףגרשם שלום בספרייה הלאומית רשם שפנייר הקדשה למשה שוַבה (Moshe Schwabe; חוקר השפעת התרבות היוונית בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד).
במאמריו עסק שפנייר בכינויי האל: "המקום" ו"הקדוש ברוך הוא"; במסכת תמיד ובמסכת מידות במשנה; באמרות מספריות בספרות חז"ל; ובתפילה. ארבעת מאמריו על התפילה התפרסמו בשנים 1934–1939, והם עוסקים בניתוח סגנוני של התפילות, במקבילות יהודיות-נוצריות, ובהצעת גישה חלופית לשיטה הפילולוגית בניתוח התפתחות נוסחי התפילה. שפנייר היה הראשון שבדק בדיקה שיטתית את הדפוסים הצורניים של התפילה. מאמריו בתחום זה סללו דרך חדשה ושימשו יסוד חשוב לספרו של יוסף היינימן על התפילה בתקופת התנאים והאמוראים.
כאשר שב לבית המדרש לחכמת ישראל, החל במחקר משותף עם אויגן טויבלר על תרגומי המקרא ועל הספרות היהודית-הלניסטית. מטרת מחקר זה הייתה להתחקות על המעבר מספרות המקרא לספרות התלמודית הקדומה, אולם שפנייר לא זכה להשלים מחקר זה, ואנו לומדים עליו מדברי ההספד של טויבלר שהתפרסמו בשנת 1945.
המסורה
שפנייר הושפע ממורו, הפילולוג הקלאסי אדוארד נורדן (Eduard Norden), ומספרו על הפרוזה האמנותית העתיקה (Die antike Kunstprosa), ושאף למצוא את המקצב בעברית המקראית. כיוון מחקרי זה עורר בו את העניין בטעמי המקרא. בשנת 1927 התפרסם ספרו על טעמי המקרא (Die massoretischen Akzente), פרי מחקר של שנים רבות, שהחל כבר בזמן שירותו הצבאי, כשהיה בשדה הקרב וספר המקרא בידו.[17] בספרו דן בכללי ההטעמה במסורת הטברנית ובמסורת הבבלית, ובשאלות יסוד בחקר הטעמים, כגון מטרת הטעמים, והסדר הכרונולוגי של שלוש מסורות הטעמים: הטברנית, הבבלית והארץ-ישראלית. ספרו של שפנייר התקבל בביקורת חריפה של פאול קאלה. עיקר ביקורתו של קאלה נוגעת לטענתו של שפנייר כי מערכת הטעמים משקפת את הטעמת המשפט בעברית הקדומה. שפנייר הגיב על ביקורתו של קאלה בחיבור קצר (Der Satzakzent), שבו הבהיר את עיקר משנתו. גוטהלף ברגשטרסר סקר חיבור זה וצידד בטענת קאלה בנוגע להטעמת המשפט, אך שיבח את שפנייר על תרומתו בתחום חקר כללי הטעמים.
שפנייר פרסם מאמרים נוספים וביקורות ספרים בענייני ניקוד, מסורה וכתבי-יד עבריים.
שפנייר היה חוקר יסודי שהרבה לבדוק את כתביו, ולא היסס להודות בטעויות. כך, למשל, כשפרסם את חיבורו על קטע ברייתא מספריית המדינה בברלין, סבר שהטקסט בקטע שבו דן הוא ברייתא; כשהתברר לו לאחר כמה שבועות, שקטע זה שייך לספר מצוות קטן שכתב רבי יצחק מקורביל, מבעלי התוספות, נחפז להוציא גרסה מתוקנת (החיבור על הזיקה שבין המשנה לתוספתא). כשהחל לכתוב את ספרו על טעמי המקרא, היה לפניו ספרו של קאלה על מסרני המזרח (=בבל); כשערך את הספר לדפוס התפרסם ספרו של קאלה על מסרני המערב (=ארץ ישראל), ובאחרית דבר העיר שפנייר שמסקנתו בנוגע לזמנה של המסורת הארץ ישראלית עשויה להשתנות בעקבות ספרו החדש של קאלה. שפנייר שילב במחקריו את בקיאותו הרבה במקרא ובספרות חז"ל עם שליטתו ביוונית ובלטינית. אף על פי שעיקר מחקרו היה בתחום התורה שבעל פה, תרומתו הבולטת ביותר היא בתחום טעמי המקרא, ובפרט הטעמים הבבליים. ספרו על טעמי המקרא היה מחקר חלוצי, שסלל את הדרך לחקר כללי ההטעמה במסורת הבבלית ולמיון הכרונולוגי של כתבי-היד במסורת זו.
כתביו
עבודת דוקטור
Der logos didaskalikos des Platonikers Albinus, Freiburg i. B., Phil. Diss. 1921.
ספרים
Die Toseftaperiode in der Tannaitischen Literatur, C. A. Schwetschke, Berlin 1922 (19362).
Die massoretischen Akzente: Eine Darlegung ihres Systems nebst Beiträgen zum Verständnis ihrer Entwicklung, Akademie-Verlag, Berlin 1927.
Der Satzakzent im Hebräischen: Eine Erwiderung auf eine Rezension meines Buches "Die massoretischen Akzente", Hopfer, Berlin 1928.
Das Berliner Baraita-Fragment: (Ms. Or. Fol. 4179), M. Poppelauer, Berlin 1931.
Zur Frage des Literarischen Verhältnisses zwischen Mischnah und Tosefta, Druck von Augustin, Berlin 1931.
מאמרים
"Die Gottesbezeichnungen המקום und הקדוש ברוך הוא in der frühtalmudischen Literatur", MGWJ, 66 (1922), pp. 309-314.
"Zum Mischnatraktat Tamid", MGWJ, 69 (1925), pp. 271-275.
"Über Umfang und Herkunft der Sammlung Hebräischer Handschriften in der Kurfürstlichen Bibliothek zu Berlin", Von Büchern und Bibliotheken: Festschrift für Ernst Kuhnert, Struppe & Winckler, Berlin 1928, pp. 245-253.
א. שפאניער, "הערה", קריית ספר, ה, ג (תרפ"ט), עמ' 278.
"Über Reste der palästinischen Vokalisation in Gebetbüchern", MGWJ, 73 (1929), pp. 472-475.
"Ein Hebräisches Humanistengedicht aus dem 16. Jahrhundert", Festschrift für Heinrich Brody, Soncino-Gesellschaft der Freunde des Jüdischen Buches, Berlin 1930, pp. 72-74.
"Zur Formengeschichte des altjüdischen Gebetes", MGWJ, 78 (1934), pp. 438-447.
"Stilkritisches zum jüdischen Gebet", MGWJ, 80 (1936), pp. 339-350.
"Die erste Benediktion des Achtzehngebetes", MGWJ, 81 (1937), pp. 71-76.
"Zur Analyse des Mischnatraktates Middot", Festschrift für Leo Baeck, Schocken, Berlin 1938, pp. 79-90.
"Dubletten in Gebetstexten", MGWJ, 83 (1939), pp. 142-149.
אברהם שפאניער, "על דבר אי אילו מדרשים וקובצי הלכות שנוסדו על סדר המספרים", ספר היובל לכבוד פרופיסור אלכסנדר מרקס, במלאת ארבעים שנה לכהונתו בתור ספרן בישראל, עלים לביבליוגרפיה וקורות ישראל, ניו יורק תש"ג, עמ' 135–139.
ביקורות ספרים
"Ernst Ehrentreu: Untersuchungen über die Massora, 1925", MGWJ, 70 (1926), pp. 130-131.
"Paul Kahle: Masoreten des Westens, I, 1927", MGWJ, 73 (1929), pp. 67-69.
"Paul Kahle: Masoreten des Westens, II, 1930", MGWJ, 74 (1930), pp. 468-469.
"J. Joel: 1934,רשימת כתבי-יד העבריים", MGWJ, 79 (1935), pp. 58-59.
"Robert Gordis: The Biblical Text in the Making, 1937", MGWJ, 82 (1938), pp. 284-285.
לקריאה נוספת
על קורות חייו
מיכאל מאיר, "פרויקט החוקרים הפליטים של ההיברו יוניון קולג'", בתוך קובץ כתביו: יהדות בתוך המודרניות - חיבורים על ההיסטוריה והדת היהודית (תרגם מאנגלית: עופר קובר, עורך אברהם שפירא, עם עובד, תל אביב תשס"ז, עמ' 338–352, ISBN 9651318457.
Susannah Heschel, "Introduction" to Moral Grandeur and Spiritual Audacity: Essays by Abraham Joshua Heschel, Farrar, Straus and Giroux, New York 1996, pp. XVIII–XIX, ISBN 0374524955.
Ernst G. Lowenthal (ed.), Bewährung im Untergang: Ein Gedenkbuch, 2. erg. Aufl., Deutsche Verlags-Anstalt, Stuttgart 1966, pp. 162-164.
Philip E. Miller, "People of the Book: Arthur Spanier (1889-1944)", Judaica Librarianship, 5 (1989), pp. 79-80.
Werner Schochow, Die Preussische Staatsbibliothek, 1918-1945: Ein geschichtlicher Überblick : mit einem Quellenteil, Böhlau, Köln 1989, pp. 38, 60, 91-92, 130.
Eugen Täubler, "Arthur Spanier: 1889-1944", Historia Judaica, 7 (1945), p. 96.
יוסף היינימן, התפילה בתקופת התנאים והאמוראים: טיבה ודפוסיה, מהדורה שנייה מתוקנת, מאגנס, ירושלים תשכ"ו, עמ' 10, 32, 53–55, 86.
שמעון חיים מילר, "בנתי בספרים [על ספרו Die Toseftaperiode]", אוצר החיים, ו (תר"ץ), עמ' 69–71.
שמא יהודה פרידמן, "הברייתות בתלמוד הבבלי ויחסן למקבילותיהן שבתוספתא", עטרה לחיים: מחקרים בספרות התלמודית והרבנית לכבוד פרופ' ח"ז דימיטרובסקי, בעריכת דניאל בויארין ואחרים, מאגנס, ירושלים תש"ס, עמ' 185–188, ISBN 9654930668.
רונית שושני, מערכת הטעמים הבבלית: כללי ההטעמה והחלוקה, שלבי ההתפתחות, והזיקה למערכת הטברנית, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, תשס"ג, עמ' 18, 23–24, 173, 413–415.
Gotthelf Bergsträsser, "Rezension des Arthur Spanier, Der Satzakzent im Hebräischen, 1928", Orientalistische Literaturzeitung, 33 (1930), pp. 528-530.
Aron Dotan, "Research in Biblical Accentuation: Backgrounds and Trends", Prolegomenon to William Wickes, Two Treatises on the Accentuation of the Old Testament, Ktav, New York 1970, pp. XXXIV-XXXVII, ISBN 0870680048.
Paul Kahle, "Rezension des Arthur Spanier, Die massoretischen Akzente, 1927", Orientalistische Literaturzeitung, 31 (1928), pp. 581-584.
Richard S. Sarason, "On the Use of Method in the Modern Study of Jewish Liturgy", Approaches to Ancient Judaism, Vol. I, Ed. by William Scott Green, Scholars Press, Missoula, MT, 1978, pp. 140-145.
^שם משפחתו בעברית בא בכתיבים שונים. במאמריו איית את שמו "שפאניער". שמעון חיים מילר, במאמרו "לחקר מדרשי הלכה", אוצר החיים, ח (תרצ"ב), עמ' 135, מזכיר את ספרו של שפנייר על התוספתא ומכנה אותו "ר' אברהם שפניאר". בדפוס של חמישה חומשי תורה, חברת שונצינו, ברלין תרצ"ג, מוזכר בגב הספר "אברהם שפאניר", שסייע בהגהות (שפנייר היה מומחה במסורה ובטעמי המקרא).
^שפנייר היה גם מומחה לכתבי-יד בלטינית. יצחק גוטמן, במבוא למהדורת מגלת המגלה לרבי אברהם בר חייא הנשיא, מקיצי נרדמים, ברלין תרפ"ד, עמ' XXXV, מזכיר כתב-יד לטיני שקריאתו קשה, "ועזרני בקריאת כמה מקומות החכם ד"ר שפאניער".
^דברים שנאמרו בעל-פה, 6 ביולי 1983, על פי ספרו של שוחוב (Schochow), עמ' 130.
^המכון לכתבי-היד העבריים בירושלים הוקם בשנת 1952. מטרתו הייתה לאסוף תצלומים של כתבי-יד עבריים בספריות בעולם, ולהעמידם לרשות החוקרים בארץ. בראשית קיומו היה המכון ברשות משרד החינוך והתרבות, ובשנת 1962 הועבר לרשות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי באוניברסיטה העברית בירושלים, (כיום – הספרייה הלאומית). אז השתנה שמו ל"מכון לתצלומי כתבי-יד עבריים", כדי להבחין בינו ובין מחלקת כתבי-היד המקוריים.
^על פי רשימת תצלומי כתבי-היד העבריים במכון, חלק א: כה"י בספריות אוסטריה וגרמניה, מאת נ. אלוני וד. ש. לוינגר, מוסף לכתב-העת בחינוך ובתרבות, ירושלים תשי"ז, עמ' 22.
^על יוהנס פול ועל פעילותו בביזת אוספים וארכיונים יהודיים ראו דב שידורסקי, גווילים נשרפים ואותיות פורחות: תולדותיהם של אוספי ספרים וספריות בארץ ישראל וניסיונות להצלת שרידיהם באירופה לאחר השואה, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים תשס"ח, עמ' 189–196, ISBN 9789654933353.
^על פי ספרו של שוחוב, שב שפנייר לבית המדרש לחכמת ישראל בשנת 1935, או, על פי ההספד של טויבלר (Täubler), בשנת 1937. אולם גם תאריכים אחרים בהספד אינם מתיישבים עם מקורות אחרים, ונראה שטויבלר רשם את הדברים מזיכרונו.
^אחותו של שפנייר היגרה להולנד לפני 1933. נראה שהאם הצטרפה אליה אחרי פטירת האב בשנת 1938.
^המידע בנוגע להגירה לאמסטרדם הוא על פי מאמרו של מיכאל מאיר. על פי המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה באתר יד ושם, גורש שפנייר מברלין בתאריך 21 ביוני 1939. ייתכן שאין סתירה בין שני המקורות, ושפנייר אכן גורש מברלין, ובחר את אמסטרדם כיעד להגירה. באתר יד ושם מופיעה גם עדות של ד"ר חנה אופנהיימר (מכרה של שפנייר), שציינה את שנת 1942 כתאריך מותו של שפנייר. אולם על פי רוב המקורות שפנייר גורש מהולנד בשנת 1942, ונספה בשנת 1944
^פרופ' ויל, הנזכר בראש המכתב, הוא אליקים גוטהולד וייל, שהיה אז מנהל בית הספרים הלאומי האוניברסיטאי בירושלים; פראנץ ראזענטאל (פרנץ רוזנטל), ד"ר וינר (מקס וינר) וד"ר לבקוביץ (אלברט לבקוביץ), היו כלולים בתוכנית ההצלה של ההיברו יוניון קולג'. הדיווח בגלויה של שפנייר תואם את המידע במאמרו של מיכאל מאיר. רוזנטל ומקס וינר הצליחו להגיע לסינסינטי, ואילו שפנייר ולבקוביץ נשארו באמסטרדם, ונשלחו לבסוף לברגן בלזן. אלא שלבקוביץ היה בין אלה שנבחרו להימסר במסגרת עסקת שבויים בשנת 1944, ולאחר מכן הורשה להיכנס לארץ ישראל, ואילו שפנייר לא שרד. ד"ר סימון הוא עקיבא ארנסט סימון. ד"ר אמריך (חנה אמריך) הייתה בתו החורגת של יצחק היינמן, שהוא פרופ' היינעמאן, המוזכר בצדה השני של הגלויה. היא הייתה ספרנית, ועבדה שנים רבות בספרייה הלאומית בירושלים. לאחר שנים הייתה לחנה אופנהיימר, והיא זו שמסרה עדות על שפנייר באתר יד ושם.
^כל המקורות מציינים את שנת 1944 כתאריך מותו של שפנייר, אך באתר ההנצחה של יהודי הולנד השנה היא 1945, ונראה שזו טעות.
^אלכסנדר גוטמן (Guttmann, 1904–1994), בנו של הרב וחוקר התלמוד ההונגרי מיכאל גוטמן (1872–1942).
