PROFILPELAJAR.COM

ארוס
Ἔρως
	"חטיפתה של פסיכה"; ציור מאת ויליאם אדולף בוגרו, 1895
תרבות	דת יוון העתיקה:; המיתולוגיה היוונית; דת רומא העתיקה:; המיתולוגיה הרומית
אלים מקבילים	קופידון, Turnu
אב	Porus, ארס, זפירוס
אם	Peina, אפרודיטה, איריס
אחים	אנתרוס, ניקס, גאיה, פותוס, הימרוס, ארבוס
צאצאים	Voluptas, הדון

ערך זה עוסק באל האהבה במיתולוגיה היוונית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ארוס (פירושונים).

אֶרוֹס (ביוונית: Έρως) הוא אל התשוקה במיתולוגיה היוונית. במיתולוגיה הרומית הוא נקרא קופידון (בלטינית: Cupīdō - או Amor). ככזה, באמנות הוא מיוצג כילד או כעלם צעיר ובעל כנפיים, המתהלך בין שושנים והמצויד בקשת ובחיצים, אשר פגיעתם מציתה תשוקה מינית.

עם זאת, רקעו לוטה בערפל והומרוס אינו מאזכר אותו ביצירותיו כאל או כגיבור. כמו כן, לא ברור מהו מקומו של ארוס במיתולוגיה היוונית: הוא אמנם מוצג כשייך לפמלייתה של אפרודיטה.^[1] אבל בעת, הוא גם זה שארגן את כאוס, בזמן הבריאה.

אם לא די בכך, הרי על רקע משנתו של אפלטון, בתיאוריה הפרוידיינית 'ארוס' הוא מושג המתייחס למכלול הדחפים לשימור החיים – העומדים בניגוד לדחפי המוות (תנטוס).^[2]

ארוס במקורות היווניים

ארוס בשירה היוונית

בשירת הומרוס, אין המונח ארוס מציין אל; אלא מושג זה מציין את החשק הגופני החזק, שמתעורר בפאריס אל הלנה, בזאוס כלפי הרה, או במחזריה של פנלופה אליה, וכדומה.

יתר על כן, בשירה הלירית, ארוס תופס מקום של אל אכזר, המתעלל בקורבנותיו או משחק ברגשותיהם של בני אדם.

לעומת זאת, בשירה ההלניסטית, ארוס מצטייר ככוח משעשע ומשתובב; שממיט אסונות על המתנגדים לו ונענש לעיתים על מעשיו. בשירה זו, הוא מתואר כילד מכונף, המצויד באשפת חיצי אהבה.^[3]

ארוס על פי המיתולוגיה

על פי התיאוגוניה מאת הסיודוס,^[4] ארוס נולד לארבוס ולניקס (אלי הלילה והעלטה). תפקידו הוא לסדר את היקום, ולהשליט סדר בכאוס; יחד עם גאיה, טרטרוס, ניקס, וארבוס. כך גם מתואר במחזה הציפורים. כלומר הסיודוס רואה בו כאחד מהכוחות הקוסמים הראשוניים, המאפשרים לחיים להתפתח.

הולדתו של ארוס לוטה בערפל, וקיימות מספר סברות לגביה. יש האומרים שהוא בנה של האלה איליטיה; ואילו אחרים טוענים, שהוא נולד לאיריס ולזפירוס. לעיתים ארוס נחשב לבנה של אפרודיטה (אלת האהבה); אשר כנראה נולדה כשהיא כבר הייתה בהיריון עם ארוס ואחיו הימרוס. על פי מקור אחר אפרודיטה התעברה במשתה שנערך לכבוד הולדתה.

כשם שלא ידוע בוודאות מי הייתה אימו של ארוס - כן אביו אינו ידוע. ייתכן והוא היה זאוס (מלך האלים), ארס (אל המלחמה), הרמס (שליח האלים) או זפירוס (אל הרוח). כמו כן קיימת סברה שארוס הוא פרי של רומן בין אפרודיטה לבין אל הים פוסידון.

ארוס מתואר במיתולוגיה היוונית כתינוק או ילד שמנמן ומכונף, הנושא קשת ואשפת חיצים. על פי המיתולוגיה, רגש האהבה מתעורר בכל אדם שנפגע מחיציו של ארוס.

ארוס כחלק מה"ארוטס"

לארוס שני אחים: אנטרוס והימרוס הדומים לו חיצונית וכמוהו הם נראים כתינוקות מכונפים. ארוס מסמל את התשוקה והפריון; אנטרוס -את האהבה ההדדית; ; ואילו הימרוס -את החשק. שלישיית התינוקות המכונפים נקראת ארוטס; והם מלווים בפוטוס -'הגעגוע'. הם מלווים את אלת האהבה אפרודיטה בכל אשר היא הולכת, ומסמלים את התשוקה המינית.

על פי האודיסיאה של הומרוס, ארוס היה בודד ורצה חבר למשחקים. לכן ילדה אימו אפרודיטה את אנטרוס ("אהבת הצד השני") ללוותו. סיפור לידת אנטרוס הוא אלגוריה עם מוסר השכל, המלמדת שאהבה זקוקה לצד שני כדי לפרוח ולשגשג.

המיתוס של ארוס ופסיכה

המיתוס המפורט ביותר הקשור לארוס הוא אודות אהבתו לבת התמותה פסיכה. פסיכה הייתה נערה כה יפה, עד שאפרודיטה בעצמה החלה לקנא בה. האלה שלחה את בנה ארוס לשלוח חיצי אהבה בפסיכה ולגרום לה להתאהב בגבר מכוער. ארוס כה הוקסם מיופייה של פסיכה, עד שהתבלבל ונפגע מחיציו שלו.

ארוס החל לבלות את הלילות עם פסיכה, אך אסר עליה לראות את פניו. פסיכה הסקרנית התייעצה עם אחיותיה הגדולות ואלו עוררו בה את הספק שמא ארוס מכוער. הן לפיכך דרבנו אותה להדליק נר בחשכה ולהציץ בפני אהובה כשהוא נם את שנתו. כשהדליקה פסיכה את הנר, הבינה מיד מי שוכב לצידה. ארוס התעורר מטיפת שעווה שנטפה מן הנר, ובעקבות חשדה הוא נעלם מפני הנערה. בהדמנות זו הוא גם הפקיע ממנה את ארמונה ולמעשה נטש אותה, כשהיא מחוסרת כל. פסיכה עברה תלאות רבות, ביניהן מכשולים רבים שהציבה כנגדה אפרודיטה, כמו המשימה למיין ערמות גדולות של גרעינים בן לילה. לאחר שפסיכה צלחה את המשימות השונות, היא הורשתה להתאחד מחדש עם ארוס. בסופו של דבר התרצתה אפרודיטה ואף הפכה אותה לבת אלמוות.^[5]

ארוס במשתה של אפלטון

ערך מורחב – המשתה

ב-'משתה' של אפלטון נוטלים חלק שבעה נואמים, שכל אחד מהם שח על שבחו של ארוס:^[6]

בנאומו, פיידרוס מתאר את ארוס, כאל עתיק, נשגב וחסר אב ואם. עבורו הוא מקור הטוב, שכן האהבה היא המניע לחיים טובים, משום שהיא מפיחה באדם האוהב את סגולת האומץ.
על פי פאוזניאס, ארוס קשור בקשר הדוק עם אפרודיטה. כשם שעל פי המיתולוגיה, קיימים שני סיפרים קוטביים על הולדתה של אפרודיטה: האחד כפרי הזדווגותם של אורנוס והים; והשני כתוצאה של בגידה של זאוס באשתו, קיימים שני ארוסים: הארוס הנשגב והארוס הנחות: הארוס הנחות נמשך לאהבה גופנית ושטחית – בלי תלות בחכמה. לעומת זאת, הארוס הנשגב מגלם את האהבה הטהורה – אהבת הנשמה. אהבה זו המגולמת בפדרסטיה האתונאית - מטיבה את האדם; מחכימה אותו; נוטעת בו את חוש הצדק; ומחייבת את האוהב והאהוב לדאוג לזולת.
אריקסימכוס מגלם את המדען. הוא מזהה את הארוס הנשגב עם הרפואה וההתעמלות; אשר מטרתן היא להטיב עם הגוף, ולאזן בין תכונות קוטביות. כמותן, המוזיקה יוצרת את האהבה ההדדית, בסדר הרמוני וקצבי. בעוד שהארוס המרוסן מביא עמו את שפע ובריאות, הארוס הבלתי מרוסן גורר הרס, מגפות ורעב. חוסר שווי המשקל בארוס, פוגע ביחסים בין האדם לאלים ובינו לבין החי והצומח. הארוס מביא עמו קוסמוס, ובלעדיו שורר הכאוס.
על פי אגטון ארוס הוא המאושר שבאלים, והוא המשובח והיפה שבהם. הוא הצעיר הנצחי והאלים הם תלמידיו. בכוחו העדין ובחנו, הוא משליט את ההסכמה, השליטה העצמית, הצדק, השפע והשלום.
לדידו של אריסטפנס, בגלל חטא היוהרה, זאוס חצה את בני האדם; וכך נוצרה תשוקה מינית שמגיעה לשובע בשלב מסוים, ומאפשרת לקיים את שלבי החיים אחריה. הוא מדגיש כי תופעה אינה קשורה דווקא במין. ההשתוקקות הזאת למשהו בלתי ידוע, לאותו ארוס עילאי, היא דבר הטבוע בבני האדם מימי קדם. ההשתוקקות הזאת היא היא הרצון של בני האדם לחזור לאחדות שהתקיימו לפני ההפרדות - הארוס הוא למעשה ההשתוקקות לשלמות.
"במשתה של אפלטון, סוקרטס הוא לכאורה שופרה של דיוטימה, אבל הוא למעשה מציג את משנתו על 'האהבה האפלטונית'. על פיו, ארוס הוא דימון (אנ') (ישות ביניים בין אל לאדם), שהוא פרי הזדווגותם של פורוס (אנ') ופניה (אנ') – השפע והעוני" ככזה הוא מגלם את ההשתוקקות למשהו שלעולם יהיה חסר למשתוקק – ועל כן, הוא כמהה לטוב ליפה ולידיעה. יחד עם זאת, ארוס מאחד בין העולם האלוהי לעולם המציאותי, ותפקידו לקשר בין עולם האידאות לעולם המציאות. תפקידו של ארוס בעולם הוא להביא אושר, אשר מתקשר בקשר ישיר לאהבה – והוא מנותק מהמיניות.^[7]

ארוס בפסיכולוגיה

בכתביו על המיניות ועל העונג, פרויד אימץ חלק מרעיונותיו על ארוס הרב-ממדי האפלטוני של המשתה. עבורו הוא מסמל את המיניות; כלומר סדרה שלמה של גירויים ופעילויות, הקיימים עוד בילדות המוקדמת, ומספקים עונג^[8] – הנבדל במהותו, מהתגובה להשבעה של צורך פיזיולוגי גרידא. יתר על כן, ב'מעבר לעקרון העונג', פרויד תופס את הארוס, כמילה נרדפת לדחף החיים - ולא כסתם דחף מיני. בכתביו הפסיכואנליטיים הראשונים, פרויד מנגיד את הארוס לכוחות האגו. אבל בכתביו המאוחרים, הארוס עומד בניגוד לדחפים ההרסניים של התנטוס. אדרבה, ב'פסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני', הוא תופס את הארוס ככזה שמטרתו לעשות את החיים מורכבים על ידי צירוף מוסיף והולך של החומר החי המפורק לחלקיקים ולקיימו תוך כדי כך.^[9] הפילוסוף וסוציולוג הרברט מרקוזה ניכס לעצמו את המושג ארוס, ביצירתו רבת ההשפעה 'ארוס וציוויליזציה', שבה הוא בוחן את התיאוריות של פרויד, לאורה של הגותו של מרקס.^[10]

ראו גם

קופידון

לקריאה נוספת

דוד ביאלה, ארוס: מין וגוף. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, ה'תשנ"ג, 1986. עמ' 33–36

קישורים חיצוניים

נטע צחנובסקי, ‏ולנטיין דיי: למה קופידון נראה כמו תינוק?, באתר ‏מאקו‏, 14 בפברואר 2022
מאמרו של בויארין: https://in.bgu.ac.il/heksherim/mikan/Pages/11.aspx
ארוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
ארוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ New Larousse Encyclopedia of Mythology, 'Eros', 1973 [1959], pp.132,
^ אוצר המילים של הפסיכואנליזה / ז'אן לפלאנש וז'אן-ברטראן פונטאליס ; מצרפתית: נועם ברוך ; עריכה מדעית: מישל גרנק ; הקדמה ואחרית דבר: מישל גרנק ונועם ברוך, 2011/1967, עמ' 137–138
^ האנציקלופדיה העברית, 'ארוס', כרך חמישי, ירושלים תשכ"א, עמ' 777–778
^ פסוקים 120-122
^ פירוש שמה של פסיכה הוא "נפש", ולכן מהווים ארוס ופסיכה את השילוב המושלם בין אהבת גוף לאהבת נפש. מוטיבים ממעשייה זו מצויים במעשיות רבות ובהן היפה והחיה וסינדרלה.
^ 'המשתה', כתבי אפלטון, מיוונית י"ג ליבס, ירושלים תשט"ו-תשכ"ט.
^ דניאל בויארין, אהבה שאינה תלויה בדבר או אהבה אקדמית, מכאן - כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית גיליון י"א - אות לטובה: פרקי מחקר מוגשים לפרופ' טובה רוזן, עמ' 16–42
^ קרול גיליגן, הולדת העונג, הוצאת ספרי חמד - ידיעות אחרונות 2006.
^ Drassinower, A. (2003). Freud's theory of culture: Eros, loss, and politics. Lanhan, Maryland: Rowman & Littlefield.
^ Marcuse, Herbert (1974). Eros and Civilization: A Philosophical Inquiry into Freud. Boston: Beacon Press.